''בוקר אחד הגיעה לעבודתה אידה זליכה, פקידה בסניף בנק לאומי ברמת-גן, ומצאה על שולחנה מכתב. מכתב מלואי רוט, יו''ר הוועד שלה. הוא הסביר שם את מאבקם של עובדי הבנק על זכותם לקבל אופציות מהממשלה, הסביר כמה שזה מגיע להם, התעכב על ההבטחות שקיבלו ממשרד האוצר, והדגיש איך פקיד אחד במשרד האוצר דורס ברגל גסה ובשרירות לב את ההבטחות האלה''
קניבליזם עצמי
אחד הגורמים החשובים שעיכבו להרבה זמן את הפרטת בנק לאומי היה המשא ומתן עם נציגי העובדים. במטרה להבטיח את עתידם של העובדים, נאבקו נציגיהם נגד ההפרטה עד שיובטחו תנאי מינימום, מספקים מבחינתם, לעתידם הכלכלי לאחר ההפרטה. משרד האוצר אפילו הסכים לנהל עם העובדים משא ומתן מתוך הבנה שמוטב להגיע להסכמה. זו גם לא דרישה בלתי סבירה כאשר אנחנו יודעים שהמנהלים של הבנק דאגו לסדר לעצמם דמי הפרטה (
ביטוח נגד הפרטה).
אחד המאפיינים של התחרות החופשית זו הדאגה הבלתי מתפשרת של הפרט לאינטרס הפרטי שלו. תחרות החופשית מבוססת על עיקרון שנוסח על ידי אדם סמית: בני אדם הדואגים לאינטרסים הפרטיים שלהם מונחים על ידי
יד נעלמה, מבלי להתכוון, לקידומם של האינטרסים של הכלל. במסגרת הזאת נכללים יצרים כמו תאוות בצע ורשע, עד הגבול של קניבליזם עצמי. הסבר מפורט על מנגנון
היד הנעלמה הוצג כאן על ידי אריה פרלמן לפני יותר משנה (
היד הנעלמה והיעלם השלום). הנה מסתבר שהסיפור של המשא ומתן עם ועד העובדים של בנק לאומי מקבל מאפיינים של קניבליזם עצמי.
לואי רוט
יו''ר ועד עובדי בל''לכעת מתחמם המאבק ולכן הופץ המכתב על ה
פקיד המרושע, החשב הכללי באוצר, ירון זליכה, בנה של העובדת שנזכרה בציטוט בראש המאמר. כנראה שלואי רוט, יו''ר הועד האגדי, מרגיש שהאדמה רועדת תחתיו ולכן כל האמצעים כשרים. המכתב הוא אחד האמצעים המנוצלים במשא ומתן (מלחמה) עם האוצר. נסיון טירפוד חלוקת האופציות של בנק לאומי לציבור הוא אמצעי נוסף.
גליה מאור
מנכ''ל בנק לאומיכאשר היה לו סיכוי טוב לממש את האופציות (6% ממניות בנק לאומי) בחר היו''ר לא לעשות זאת מסיבות שונות שהעיקרית שבהן היתה ערך נמוך של המניות באותה עת. כעת, כאשר ערך ההטבה נסק לגבהים שהביאו את ערך ההטבה (עבור עובדי הבנק) ליותר מ- 300 מיליון שקלים, הפיתוי הכספי העיר את היו''ר. הוא הכריז ''מלחמה'' על החשב הכללי שלא מוכן לאשר מתנה כל כך יקרה על חשבון עם ישראל בעל הנכס. החשב הכללי לא ראה צורך לחלק לעובדי הבנק חלק כל כך גדול מנכסי הציבור. כמו שזה נראה עכשיו עבור היו''ר המצב הוא בבחינת ''להיות או לא להיות''. אבל מאחר והטבה גדולה יותר לעובדים תקטין את כמות האופציות שאפשר יהיה לחלק לציבור (כפי שהובטח לקראת תחילת 2005), התנגדות החשב מקבלת משמעות כפולה.
מקרה יותר מובהק של ''קניבליזם עצמי'' עלה לאחרונה לכותרות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארה''ב. שוב אנחנו שומעים על משפחה של בעלי עניין שכנראה הוציאו, במרמה, כ-3.2 מיליארד דולר מהחברה שבשליטתם, ובכך גרמו להתמוטטותה (
איך מוטטה משפחת ריגאס את אדלפיה).
כמובן שזו רק דוגמה מסידרה של הונאות ותרגילים פיננסיים שמוטטו חברות בגלל תאוות בצע – קניבליזם עצמי, שהחלה עם פרשת אנרון בסוף 2001. באנרון ההונאה היתה החבאת התחייבויות במערך של שותפויות חשאיות כדי להעשיר את מנהליה ולשמור על ערך החברה בבורסת הנסדאק. בין הנפגעים היו עובדי אנרון שקרן הפנסיה שלהם קרסה בגלל שהיתה מבוססת על מניות החברה שערכן ירד לרמה אפסית. נפגעת נוספת היתה ענקית ראיית החשבון, חברת ארתור אנדרסן שהייתה אמורה לפקח, לבקר ולשמור על התנהלות החברה כדי שתהיה ראויה. בעקבות תביעות נגדה חדלה, בעצם, ארתור אנדרסן להתקיים.
התוצאה הישירה של ההונאות בחברות ענק שונות היתה התחלת תהליך בדיקה וחקיקה בקונגרס כדי להגביר את הפיקוח והבקרה על התנהלות החברות העסקיות. המטרה לתקן תקלה במנגנון
היד הנעלמה שמאפשרת קניבליזם עצמי ולהוריד למינימום את התופעה כולל יצירת כללי פיקוח ובקרה פנימיים וחיצוניים. אבל כנראה שזהו תהליך לא פשוט כי:
- למנהלי החברות הענקיות יש אינטרס מובהק, להתעשר ומהר, שנוגד את טובת החברה שהם מנהלים.
- בחברה שמעלה על נס את חופש הפרט החתירה לחקיקה מחמירה נתקלת בהתנגדות עקרונית, ואכיפה מוחלטת של החוק היא בעייתית.
אשר על כן הסכנה של פגיעה מנזקי הקניבליזם העצמי תישאר עמנו למשך זמן לא קצר. אבל עם השיפור ההדרגתי של אמצעי הפיקוח והבקרה אפשר לצפות שהיקפי הפגיעה ילכו וירדו.
ניגודי עניינים
מילטון פרידמןניגודי עניינים וקשר בין הון לשלטון הם מן הנימוקים הטובים לצימצום היקפי מעורבות הממשלה ואירגונים דוגמת ההסתדרות בפעילות המשק. במושגי
היד הנעלמה, נאמר שהיא משפיעה על נציג הציבור בכיוון ההפוך להשפעתה של
היד הנעלמה מבית מדרשו של אדם סמית. ''אדם המתכוון אך ורק לשרת את האינטרס הציבורי באמצעות טיפוח של התערבות ממשלתית מונהג באמצעות ''יד נעלמה'' לקידומו של אינטרס פרטי שאין לו דבר וחצי דבר עם כוונתו המקורית'' (מילטון ורוז פרידמן,
החופש לבחור, 1988, עמוד 25).
לפני כשבועיים, וגם לפני כחודשים, התייחסתי לתיפקודו של מנכ''ל משרד ראש הממשלה היוצא, מר יצחקי. טענתי שהוא ''אחד מהבולטים שבאמצעותם עובד הקשר בין הון לשלטון. בעבר היותר רחוק עסקתי בקשר בין הון והשרים בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. שיקולי הפוליטיקאים הבכירים לא משוחררים מהקשר הזה ויוצרים ניגוד עניינים בין האינטרס של השר, הח''כ או אפילו פוליטיקאים זוטרים יותר והציבור שבחר אותם. היום נוסיף לרשימה ניגודי עניינים מבית מדרשו של יו''ר ההסתדרות עמיר פרץ.
עמיר פרץלא מזמן העליתי על נס את פועלה של ההסתדרות להקטנת הריכוזיות וחיזוק התחרות בענף קרנות הפנסיה (
תחרות חופשית וחקיקת יחסי עבודה). בעקבות הרפורמה ומינוי המנהלים המיוחדים על ידי האוצר נוצר האינטרס החדש: לנצל את כוחם של העובדים כדי לשפר את תנאי הפנסיה שלהם שהורעו בעקבות הרפורמה. ההסתדרות החלה לערוך מכרזים בין חברות הביטוח מי מהן תנהל את החיסכון הפנסיוני עבור חבריה. בכך, אמרתי, תורמת ההסתדרות להגשמת מטרות הרפורמה בקרנות הפנסיה נגדה נאבקה כל כך.
נראה היה שההסתדרות החלה לנהוג כיזם הדואג ללקוחותיו בנושא החיסכון הפנסיוני ללא הצורך לדאוג לאינטרס של בעל הבית, כפי שהיה לפני הרפורמה. במצב כזה אפשר היה לצפות שבתפקידה כסוכן, יועץ פנסיוני, תעשה ההסתדרות יותר, וגם תצליח, לטובת האינטרסים של העמיתים אותם תייצג. אבל כנראה שהרגלים קשה לשרש והרגלים רעים עוד יותר קשה.
''חברים ומרוויחים'' היא סוכנות ביטוח חדשה – חברת בת של ההסתדרות – שהוקמה כדי לנהל את את המו''מ עם חברות הביטוח שעברו סינון ראשוני: ''מסתבר שיש רשימה סגורה של גופים שזכאים להשתתף במכרזים – אלה שחתמו מבעוד מועד על הסכם עם ''חברים ומרוויחים'' המבטיח לאחרונה אחוזים בעסקים החדשים'' (
שפם אחד, שני כובעים). לא תחרות ולא בטיח, אלא חלוקת רווחים מראש וניגוד עניינים שצפוי לפגוע בתנאי הפנסיה של עמיתי הקרנות.
פרוש הדבר שמה שהיה לפני הרפורמה הוא שיהיה אחריה. מדוע אין משרד האוצר מונע את ניגוד העניינים ומתקן את המצב כפי שעשה כאמצעות הרפורמה לפני מספר חודשים?
הנה עוד ניגוד עניינים - הפעם בנושא מימון המפלגות המערכת הפוליטית מייצרת חובות והיא גם זו שפורסת אותם: ''יו''ר הכנסת ….. נענה לבקשת המפלגות והחליט אתמול לפרוס חובות של 13 מהן המסתכמים ב-46 מיליון שקל. המפלגות לא יחויבו בתשלום ריבית עקב פריסת החובות;...'' (
המפלגות בצרות - אז ריבלין פורס להן חובות). נכון זהו נוהג קיים בכנסת כבר זמן רב וריבלין שואף להעביר את ההכרעה על פריסת החובות אל הוועדה הציבורית למימון המפלגות. אבל גם אם זה יקרה, כל הסיכויים שהשיטה תימשך כמו בעבר, כל סיבוב בחירות תימצא דרך, למחוק, לפרוס או לפרוס בלי ריבית חובות של המפלגות. מדוע אני צופה המשך התהליך? התהליך של יצירת חובות על ידי המפלגות יפסק רק אם:
- ימנעו מן המפלגות תקציבים בכלל והסדרי חובות בפרט עד אשר הוסדרו חובות עבר.
- תיקבע רמת חוב ביחס למספר ח''כ של המפלגה לפי יכולת ההחזר שיש למפלגה'' כל עוד לא תיקבע רמת חוב מינימלית ביחס לח''כ אחד, כאשר הקריטריון הוא יכולת ההחזר של המפלגה.
המסקנה שעולה מן העובדות הללו היא חדה וברורה מימון המפלגות על ידי השלטון הוא מקור מתמיד לחריגות. לכן השלטון צריך לצמצם את מעורבותו במימון המפלגות. כך גם ההסתדרות צריכה לנטוש את המעורבות במשק לטובת טיפול בזכויות עובדים ותנאי עבודתם.
קניבליזם וניגודי עניינים
מאיר עינים
