מציאות הדדית

האם הרעיון של ''שטחים תמורת שלום'' מקיים בתוכו הגיון פנימי? האם לא היה כדאי, גם מנקודת מבטו של השמאל הישראלי, להחליפו בסיסמא ''שלום תמורת שלום ושטחים תמורת שטחים''? סקירה קצרה עשויה להראות מדוע רעיון זה עשוי אולי בכל זאת להצליח – ולו מחמת ההדדיות הטמונה בו כמו גם במסר המרכזי הנובע ממנו: שני הצדדים עתידים להפסיד, והרבה.

---

לסכסוך הישראלי-פלסטינאי פנים רבים, אשר משתרעים הרחק אל מעבר לשאלת הקו הירוק או הנסיגה משטחי כיבושי 67. ישראלים רבים בקרב מחנה השמאל הישראלי אמנם ממשיכים ומאמינים כי נוסחת ''שטחים תמורת שלום'' היא זו אשר תוציא את האיזור מאותו מבוי סתום אליו נקלע מרגע הקמת מדינת ישראל, ולא היא. מבט מדוקדק יותר מראה שדרישתם החד משמעית של הפלסטינאים להחזרת פליטים אל תוך הקו הירוק אינה מקרית, וטומנת בחובה את הרצון הברור לשינוי הישות הציונית המתקיימת במבנה הנוכחי של מדינה זו, ויש שיאמרו את הרצון לחיסולה.

האם ניתן להתעלם מדרישתם זו של הפלסטינאים לשיבת הפליטים אל תוך רחבי מדינת ישראל, ובכל זאת להשיג הסכם יציב של שלום? האם ניתן לנסות ו'להבין' דרישה זו באופן ניטראלי ומבוקר? מהו גבול האשליות בו מוכן מחנה השמאל הישראלי לעטוף עצמו בדרכו להתמודדות רעיונית עם שאלות אלו?

התשובה לכך מורכבת מעט, אולם נראה כי נוסחת השמאל הישראלי לפתרון הסכסוך במזה''ת מתעלמת במכוון משאלה זו, אשר ברמות רבות זהה בחשיבותה לשאלת הנסיגה הכללית של ישראל מהשטחים. גרוע מכך: דומה כי הדברים הברורים והנמרצים המצופים ממחנה השמאל בשאלה זו, אינם נאמרים – ובמידה לא מבוטלת אף מטואטאים החוצה אל מעבר לדיון הציבורי ההכרחי בנקודה זו. הסיבות לכך בוודאי שונות, וחלקן מתקיים בוודאי מכוח המחשבה שוויתור כללי בצד הישראלי יוליד דינאמיקה של וויתור פלסטינאי, אולם כאן בדיוק מגיע נוסחת ''שטחים תמורת שלום'' אל המקום ממנו איננה יכולה להמריא יותר אל עבר פתרון הסכסוך; נוסחה זו אינה מסוגלת ואינה בנויה לאמירת לאו רבתי לרעיון שיבת הפליטים במסגרת הסכם שלום, ודומה כי דווקא הגימגום המתמשך בשאלה זו כאילו מעלה את שאלת הפליטים בחשיבותה על פני עצם הנסיגה מהשטחים.

הצורה היחידה האפשרית ליציאה ממבוי סתום זה כרוכה בסופו של דבר בהעמדת משוואה מורחבת יותר בסוגיה זו, אשר מחייבת וויתור כפול ומכופל משני הצדדים גם יחד: ויתור ישראלי על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, לצד וויתור פלסטינאי מלא על התביעה לחזרה אל מחוזות שנת 48.

לצורך הבנתה והפנמתה של משוואה חדשה מסוג זה, יש כנראה צורך לגשת ולבצע סיור מדוקדק בעזרת מפה מתאימה בתוך מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק. סיור מסוג זה אינו יכול להטעות, זאת למרות נסיונות שונים שנעשו בעבר הרחוק והקרוב לטישטוש כל זכר ערבי-פלסטינאי, שהמרכזי שבהם היה הריסת כפרים פלסטינאים נטושים לצד שינוי שמותיהם ובניית מקומות חדשים על אדמתם. סיור וטיול בישראל זו, שהינה ישראל העכשווית אשר מכילה בתוכה את שיח' מוניס ופארק קנדה, מעמיד במלוא עוצמתו את שאלת הנראטיב השונה לגבי התנהלות פני הדברים בעבר בקרב שני מחנות אלו. סיור זה גם מצביע על על השאלות הפתוחות והבלתי פתורות שעימן יצטרכו המתווכים העתידיים להגיע להסכמה, ומצביע יותר מכל על התהום הפעורה בין הדברים שישראל הרשמית רוצה לשכוח והפלסטינאים מנגד לזכור.

סיור זה ימשיך ויגלה את הדברים הנשכחים, אולי כמו גם את החלום ושברו; המתבונן הניטראלי יתקל בשמות של ישובים וכפרים ערבים ששכנו במשך עשרות בשנים לבטח על מקומם, ולפתע כאילו נמחקו מעל פני האדמה במסגרת מאבקו של הישוב היהודי נגד מה שהבין וחש – ובמידה רבה של צדק – כאיום הערבי הישיר ביותר שנשקף לפיתחו מרגע הכרזת הולדת המדינה היהודית. כל נסיון להבנת העמדה הפלסטינאית בשאלה זו, אינו יכול להתעלם מן העובדה שאיום זה היה בפירוש רחוק מלהיות איום מטאפורי או תיאורטי בלבד, אלא קיים בתוכו את מגמת הרצון הערבי ברור לביצוע 'טיהור אתני' לשיטת מחנה זה בכללותו, אשר ביקש לסלק את הישות הזרה לשיטתו באמצעים של טיהור אתני. מבחינה זו נראה כי הברירה הכללית שהועידו ערביי ארץ ישראל למדינה היהודית-ציונית החדשה היתה קשה ואכזרית עבור שני הצדדים: לנצח במערכה או לחדול להתקיים, ואין כל פלא שישראל בחרה בקיום, גם מתעלמים לרגע מהסיבות ההיסטוריות המקלות, שהזרימו עשרות אלפי פליטי שואה אל תחומה, מתוך רצון ותקווה לקיום וחיים חדשים.

מדוע חשוב סיור ובדיקה היסטוריים אלו לשם הבנת הבעיה בהווה? האם יש כלל טעם בחזרה לסוגיית הדברים שהתרחשו בשנת 48 ע''מ לנסות ולפתור את הבעיה במתוכנתה הנוכחית?

דומה כי התשובה לכך נעוצה בתחושה שרק סיור מסוג זה אל מחוזות תת המודע הקולקטיבי בקרב המחנות הניצים, יכול להעלות במלוא עוצמתו את הדרישה הבלתי מתפשרת לוויתור הדדי וגורף בשני צדי המשוואה, למורת רוחם של רבים בשני מחנות אלו. התשובה עצמה גם פורשת את היקפו המורחב של סכסוך זה, ואולי גם את האפשרות היחידה לפתרונו. בדיקה היסטורית וטכנית זו אכן מראה כי כמה מאות כפרים וישובים ערבים-פלסטינאים קטנים נמחקו על רקע המלחמה שהשתוללה לרגל הקמת מדינת ישראל, אך גם אולי כפועל יוצא מצד הגורמים שביקשו להפוך את ישראל של פוסט-מלחמת-השחרור לדבר שביקשה במפורש להיות: בית יהודי לאומי לשרידי הפליטה, וככל האפשר בית יהודי בלבד. אין פלא שמציאות זו, במסגרת נצחון-הדחק היהודי במלחמת השיחרור, ביקשה בעקיפין לכלול את גירושם היזום של פליטים ערבים אל מעבר לגבול, הריסת כפרים מכוונת, הפקעת אדמות רבתי לטובת המדינה הצעירה ועוד. היתה זו גם המציאות שהפכה את ישראל ברבות הימים למקום שבו רק סיור מודרך וממוקד יכול להצביע על שרידי ישוב אחרים שהתקיימו במקומות שונים, הרבה לפני הקמת המדינה היהודית.

על רקע זה ניתן אולי אולי להבין מדוע מדינת ישראל לא היתה יכולה להתחיל מנקודת זינוק שווה עבור אזרחיה היהודים וסך אזרחיה הערבים שנשארו בתחומה, גם אם היתה רוצה בכך: הולדתה, שנתפשה כגאולה, שיחרור והצלה עבור הצד היהודי, הובנה בו זמנית כאסון מצידה הערבי, שפירושה המציאותי בשטח אכן היתה אסון מבחינתם: הפסד המלחמה, הרס הכפרים, גירוש יזום והקמתם של מחנות פליטים בשטחים ובמדינות ערביות שכנות, הובילו ישירות אל תחושת האובדן והרצון לתגמול ופיצוי, תחושות מהן סירבו בהמשך להיפרד.
העובדה ששאלות כגון שאלת אחריותם הישירה והעקיפה של ערביי א''י בכל האמור לדחיית תוכנית החלוקה נדחקו החוצה אל מעבר לשיח הערבי הפנימי עשתה אף היא את שלה – גם אם היתה לכאורה בבחינת הצעד ההיוני והרגשי האפשרי עבור הדבר שפורש כטרגדיה. דומה כי האיבה והמשטמה כלפי הישות הזרה שפלשה לשיטתם אל תוך אדמותיהם ונחלותיהם היתה חזקה מכל, והולידה מאותו רגע את עקרון הסכסוך הבלתי ניתן לפתרון.

ההלם הערבי הגדול גם הוליד את הצורך בזכרון הקולקטיבי האבוד, ואכן ציבור הפליטים פנה אל פעילות זו בעידוד המדינות הערביות שבתוכן השתכן, כשהוא חוזר ומשנן מאז אותו יום את רעיון 'זכות השיבה הקדושה' מדור לדור, אולי בדומה לאותם יהודים שחלמו במשך עשרות דורות על חזרה ושיבה לירושלים הבנויה. רעיון זה פותח באופן כה מושלם וכה מסודר עד כי נדמה כי גם כיום, למעלה מחמישה עשורים לאחר מכן, כל נסיון פתרון הבעיה הפלסטינאית שיתממש בדמות הקמת ישות ריבונית פלסטינאית, עתיד להעלות את הדרישה למילוי הצו הטמון בלב זכרון טראומטי קולקטיבי זה כדרישה קונקרטית לכל דיון אפשרי באפשרות סיום הסכסוך. נראה כי מנהיג ערבי או פלסטינאי אשר יבקש לבטל שאיפה זו, ימצא עצמו במגננה ובמצב בלתי נסבל מבחינתו, ממש אולי כפי שדבר זה נתפש כבלתי אפשרי וכבלתי נסבל מצידה הישראלי של משוואת הסכסוך; פליטי שנת 1948 וצאצאיהם אינם רצויים בתחומי מדינת ישראל של גבולות 67, וכל ישראלי מהמרכז ומהשמאל הפוליטי הציוני ישלול רעיון זה על הסף.
דברים אלו ממחישים את ההשערה, אשר לפיה נסיון החלת רעיון שיבת הפליטים כתכנית מדינית קונקרטית ימשיך להיות בחזקת דבר בלתי אפשרי עבור מדינת ישראל, וזאת בגין העובדה שנסיון מימושו יתיר – ולו תיאורטית בלבד – למיליוני פליטים פלסטינאים מזה שלושה דורות על נשותיהם וטפם את זכות הכניסה אל תוך מדינת ישראל הריבונית, ועל ידי כך את האפשרות הישירה והעקיפה למחוק ולבטל את הניסיון להגדירה כמדינה יהודית. ניתן אף לשער, כי מיליוני פליטים-שבים אלו וצאציהם לא יוכלו שלא להיות עוינים למדינה שגזלה לשיטתם את אדמת אבותיהם, מה גם שיהיו עתידים למצוא בה את עצמם כאזרחים מדרגה שניה, מן הסתם, כמו במקרה הערבים הישראלים שנשארו בתחומי המדינה הציונית.

חלום השיבה חייב, אם כך, להיגנז, ועל הצד הפלסטינאי של משוואה זו להפנים זאת: חלום זה לא רק שלא יוכל להוביל לשלום, אלא יוביל בוודאי למלחמת אזרחים פנימית על בסיס אתני במדינת ישראל, שמצידה תדרוש להמשיך ולפרש עצמה כבית יהודי לאומי, ובצדק רב לשיטתה: אף מדינה אחרת בהיסטוריה המודרנית לא הסכימה לבצע אקט כניסת נתינים עוינים-פוטנציאלית אל שיטחה, ויש לשער כי גם בעתיד הקרוב לא יתפתח מנהג מסוג זה.

גם מבחינת נקודת מבטו של האיחוד האירופאי בשאלת הפליטים הפלסטינאים התשובה אינה אחידה, ומעבר לפירושיה הצרים של החלטת האו''ם 194 מוסכם בקווים כלליים ששאלת הפליטים תצטרך לעבור דיונים נוספים, ממוקדים הרבה יותר. שאלת מעמד הפליטות אינה רק שאלה תיאורטית ופילוסופית בקונטקסט זה, שפירושו הוא האם מעמד הפליטות עובר בירושה. אירופאים רבים מבינים שהיענות לתפישה מסוג זה תוליד אף באירופה המאוחדת והמורחבת טענות דומות מקרב גופי פליטים שונים, שישמחו לקבל את הפירוש הפלסטינאי המורחב לשיטה זו. עלעול קצר בעיתוני אירופה של פוסט הבנות ז'נבה מחזק דיעה זו, ומראה את הספק שמטילים פרשנים שונים בנתינת הרשאה למספר פליטים מוגבל לשוב אל תחום המדינה היהודית, ועל הבעיות הטמונות בכך. הדיעה הרווחת היא שהפלסטינאים, בסופו של דבר, יצטרכו לוותר לחלוטין על חלום זה בכל מסגרת של הסכמי שלום עתידיים, ממש כפי שישראל תיקרא לוותר על כל כיבושי שנת 67.

כאן גם מגיעה הנקודה הבעייתית והמיוחדת המתקיימת בסכסוך זה לידי ביטויה המלא, אשר במסגרתה טוען כל צד לבלעדיות מוחלטת על השטח 'שלו', המצוי בין נהר הירדן לים התיכון: אם כבר בזכרונות קולקטיבים עסקינן, הרי שגם הצד הישראלי יכול לטעון באותה נימה ובאותו הבזק נשימה – גם אם טענה זו תידחה על הסף בקרב מחנה השמאל הישראלי – כי השטחים שנכבשו בשנת 1967 מממלכת ירדן מכילים בתוכם עשרות מקומות שנחשבים כמהותיים וכקדושים לנפש האומה היהודית הדתית כמו גם הלאומית, גם אם רגשות אלו נתפשים כארכאים וכמיושנים, או כבלתי קבילים.

אין להכחיש כי מפת הישובים הערבים בשטחי הגדה המערבית מצביעה גם על מקומות כחברון, שכם ובית לחם, אשר ניתן להגדירם לצורך העמדת המשוואה כמקומות קדושים וחשובים עבור הקולקטיב היהודי – וכמקומות אשר מוזכרים כבר בהתהוותו הראשונית של הרעיון היהודי כמו גם בתוך רעיון הישות התנ''כית שהתקיימה על פי המקובל במשך תקופות ארוכות במקומות אלו.

ניתן כמובן לזלזל בהיגד דתי או במסר מיקראי הבוקע ממנו, כמו גם להגדירו כזחיחות דעת וכטירוף מדיני של אלו שמבקשים להפכו בתחילת האלף השלישי לרעיון ולתכנית פוליטית שמרכזה תופעת ההתנחלות משמשת כמנוף ישיר לישומו – אך בד בבד יהיה זה חד צדדי לבטל את דרישותיהם של מתנחלי השטחים להתחבר אל הדבר שהם מבינים ומפרשים כמורשת אבותם וכמורשת העם היהודי בכללותו, ובו זמנית לגלות התחשבות אין קץ תוך קבלת דרישות פלסטינאיות לשטחים שהם מבינים ומפרשים כערש מולדתם ההיסטורית, היינו אל שטחים המצויים בתוך שטחי הקו הירוק של מדינת ישראל הריבונית, ואל הדרישה לשוב לתוכם תוך העמדת סימן שאלה על מונופול המדינה כמדינה יהודית.

מאחר והדרישה לזכויות היסטוריות-דתיות מתקיימת בקרב שני הצדדים הניצים, לא יהיה ניתן לבצע כל התקדמות בדרך אל כל סוג של פתרון ללא ויתור על תחושת זכויות אלו, וזאת באופן שיהיה עבור רבים בחזקת פיתרון מר, אך נעדר כל ברירה אחרת. הויתור עצמו עתיד להיות כפול וידרוש את ויתורם המלא של שני הצדדים על מה שהם מבינים ומפרשים כנחלתם ההיסטורית. וויתור זה משול במידה מסוימת אולי לדילמה בה הועמדה דמותו המקראית של שלמה המלך, בשאלת התינוק החי שאמור להיחצות לשניים – אך בהבדל אחד גדול: מאחר וקרקעות אינן בני אדם, ומאחר ונסיון האנשת האדמה הוכיח כבר בהיסטוריה הרחוקה את רצחנותו, תהיה החלוקה אכן הדבר המדויק אותו יצטרכו הצדדים הניצים לבצע: לבתר את ארץ המדון לשניים, ולקבור את החלום ואת המיתוס שהתפתח סביבו בשני צדי המתרס.

פיתרון מסוג זה ידרוש מפליטי 48 וצאצאיהם המאוחרים לוותר לחלוטין על זכות השיבה, שפירושו ויתור ישיר על רעיון השיבה אל תוך כל אותם מקומות אהובים ויקרים שלרוע מזלם מצויים בתוך תחומי מדינת ישראל בתוך גבולות 67, ולהתרכז לחילופין בשיבה אל מדינתם החדשה ובבנייתה לצד המדינה שהבינו ופירשו שנים על גבי שנים כמדינה שאחראית לסיבלם הישיר והעקיף.

במילים אחרות: ויתור פלסטינאי על עקרון 'זכות השיבה הקדושה' יחייב גם ויתור ישראלי מלא על כל מפעל ההתנחלות הישראלי בשטחי כיבושי 67 למן פרוייקט סבסטיה ואילך, ללא כחל וסרק. פירושו של דבר במקרה של פתרון מסוג זה יהיה לא רק פירוקם המוחלט של ישובים אלו והחזרת תושביהם אל שטחי הקו הירוק, אלא גם ויתור על שטחי מולדת אהובה, המלאה במקומות ונופים שמופיעים בתיאורי ספר הספרים, ואשר אינו נופל מגעגועי הפליטים הפלסטינאים למולדתם ההיסטורית האהובה בתוך ישראל של קווי 67.

רק העמדת משוואת פתרון מסוג זה בדרך עשויה לעורר מחשבה נוספת על הצורך הברור בהדדיות ההתייחסות הרגשית של המשתתפים בסכסוך זה. יש לשער כי המסר העיקרי המתקיים במשוואה זו, אשר אינו אלא המסר של ''שטחים תמורת שטחים'', מהווה דבר שכמעט כל מתבונן ניטראלי יוכל להבינו, ואולי אף להסכים עימו: הצדדים הניצים נקראים לוותר על מה שהם מבינים וחשים כאדמת אבות לטובת פיתרון פוליטי של שלום, וזאת במצב שבו אין כל אפשרות לפיתרון אחר, אף לא פיתרון סימלי.

הנוסחה המלאה לפתרון, אם כך, תהיה ''שטחים עבור שטחים, ושלום עבור שלום'', בבחינת הדבר הממשי היחידי שניתן להשיג על מנת למנוע את המשך שפיכות הדמים באיזור.

מבחינה זו נראה כי אלו המבקשים ליצור את נוסחת ''שטחים תמורת שלום'' ואשר מסכימים לשיבת הפליטים הפלסטינאים (גם במספרים מוגבלים לכאורה) אל תוך שטחי הקו הירוק – מעמידים למעשה משוואה חלקית בלבד, המתעלמת משום מה מתחושותיהם הכלליות של אזרחים ישראלים שונים, והמגלה התחשבות רבה יותר משום ברגשותיהם של הפליטים הפלסטינאים בלבד. מבחינה זו נראה כי כל נסיון פתרון יצטרך להתחשב ברגשות מסוג זה – וזאת כמנוף לדרישה האולטימטיבית והמוחלטת להיפרדות מרגשות וממיתוסים מעכבי בניה וצמיחה שני המחנות כאחד.

המתנחלים הישראלים בשטחים, ממש כמו הפליטים הפלסטינאים המצויים בפזורה, ידרשו במסגרת זו לוותר על מה שהובן כזהותם האישית, שפורשה במכוון גם כזהותה הלאומית והקולקטיבית של הקבוצה ממנה באו. הדרישה אמנם תשמע קשה באוזני הצדדים השונים, אך אין ממנה כל מנוס אפשרי אחר.

אין ספק כי רק כאשר יעמדו אנשים רבים בשני המחנות על הצורך הדחוף בתחושת הדדיות זו, תוכל כנראה גם להפתח הדרך המרכזית לכל פיתרון אפשרי שבו לא רק ניתן לקבל הכל או לא כלום, ממש כמו כל דבר אחר בחיי אנוש.