פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
אי שם בארץ ישראל
אלכסנדר מאן (יום שני, 18/02/2002 שעה 1:07)



אי שם בארץ ישראל - דצמבר 2001


רשמי ביקור רשמי במדינת ישראל בחודש דצמבר 2002, אשר נערך במרכז ובצפון הארץ. במסגרת ביקור זה נפגש המחבר עם תלמידים ומורים בסקטור היהודי והערבי.




אלכסנדר מאן


כבר בטיסת לופטהאנזה מספר 636 מתחילה לבצבץ הרגשה, שהולכת ומתחדדת במשך הזמן; הנסיעה לישראל משולה לביקור בחציו האפל של הירח. הנוסעים הישראלים, אשר בחלקם חוזרים מיריד מסחרי בפרנקפורט, מתלחשים בינם לבין עצמם על הפיגוע האחרון ביום א' בערב במידרחוב הירושלמי, כמעין משלימים עם גזירת השעה. הדיבור מדוד וחרישי, ועצב קל נסוך על פני האנשים. יותר מאוחר, בנחיתה בבן גוריון, מתברר לכולם כי היה פיגוע מחריד נוסף בחיפה. בחור ישראלי צעיר וממושקף מקבל דווח סלולארי ישיר מאיש קשר חיצוני, ומעדכן את כולנו במתרחש, כל זאת תוך הגעתנו באוטובוס לאולם ביקורת גבולות. הקהל הרב שמקשיב לדבריו מהנהן בשתיקה מתמשכת. הבעת פני הקהל המזדמן אומרת הכל; חברי המשלחת הגרמנית, אותם אני מלווה, חשים מבלי להבין מילה במצוקתו של הקהל בנסיעה קצרה זו. תיירים נוספים אינם מצויים בטיסה זו. ''ברוכים הבאים לישראל'' מבשר השלט הענק בכניסה לאולם בדיקת הדרכונים לתיירים שאינם.

בדיקות הדרכון המהירות מחזירות אותי פעם נוספת למציאות ישראלית, המוכרת מנמל התעופה הבינלאומי היחידי במדינה זו. שוב מבטה הסתמי של האישה המחתימה את הדרכון, שוב הפתק עם המספר אשר נאסף על ידי קבוצת בנות קטנות וזריזות ביציאה החוצה.
מזג האוויר נאה, ואנו כבר בדרכינו החוצה מהטרמינל, אל תוך המולת נהגי המוניות המתנשפים והמתנפלים בהצעות ומבצעים ליעדים שונים. ''חיפה, ירושלים או תל אביב?'' שואג האחד, וחברו מחרה אחריו ''אצלי הכי זול. בואו אליי''. אווירת שוק. מר שמידט (שם בדוי) שואל אותי בנימוס מי הם אנשים אלו, אשר ממשיכים ומזדנבים אחרינו, ואני מסביר לו כי אלו הם נהגי מוניות פרטיות ושירות, אשר מחפשים לעצמם קליינטים.
יותר מאוחר, כשאנו יושבים מסודרים ונינוחים ברכב ההסעה הרשמי שבא לאספנו, שואל אותי מר שמידט פעם נוספת היכן למעשה מצוייה הרכבת של נמל התעופה. ''אין רכבת בנמל התעופה בן גוריון'' אני משיב מתוך מבוכה מסויימת ''ואינני יודע מדוע. אולי בגלל בעיות בטחוניות''. משפט זה, הדן בבעיות הביטחון של מדינת ישראל, יחזור וילווה אותנו לכל אורך ששת ימי הסיור במרכזה ובצפונה של מדינת ישראל. מטרת הביקור הרשמית עוסקת בתחומי הפדגוגייה השונים, אך כבר מהרגע בו פותח מדריך התיירים הרשמי את פיו בגרמנית צחה הולך ומתברר לחברי המשלחת כי הנושא הפוליטי עתיד להיות הנושא המרכזי של ביקור עבודה זה.

לאחר התמקמותנו בבית הארחה הרשמי של המקום בו אנו מתארחים, אנו מקבלים הזמנה חביבה ממלוונו במקום להתקשר ממשרדו טלפונית לגרמניה, על מנת להודיע כי שלום לנו, וכי אנו בריאים ושלמים. חברי הקבוצה מקבלים הצעה זו ברצון, ולאחר שיחות טלפון אלו עם בני משפחתם בגרמניה מחלחלת לתודעתם ההכרה כי הם אכן נמצאים באיזור מלחמה, אשר בעשרים וארבע השעות האחרונות גבה עשרות קורבנות טירור חדשים. הקרובים בגרמניה נשמעים מודאגים. טלפון נוסף אל שגרירות גרמניה בישראל מצווה עלינו חד וחלק לעמוד עימם בקשר יומי לצורך עידכון ודווחים שוטפים.

ארוחת הערב אליה אנו מוזמנים בביתו של הנספח לעיניינים חברתיים מתנהלת ברוח טובה וידידותית. הנספח דאג להזמין מספר מרצים, אנשי תקשורת ויחסי ציבור. בהמשך הערב מתחלפת לה האווירה; הנספח מדווח בהרצאה כללית על בעיותיה הבטחוניות של מדינת ישראל, אך בדבריו ניכר כי אהדתו נתונה לנושא הפלסטינאי.
בשיחה כללית שמתפתחת במקום מתגלים חילוקי דיעות ברורים בין הנספח לישראלים המוזמנים. חברי המשלחת מציגים על פי רוב שאלות שונות, אך מסתבר כי הדבר היחידי אשר חברי המשלחת מעוניינים להבין ולדעת אינו ניתן לכל תשובה אירופאית אפשרית: שהייתה של ישראל בשטחים הכבושים והקמת ההתנחלויות בשטחים אלו.
דומה כי נושא זה אינו ניתן לכל הסבר הגיוני, ומצוקת אורחיו הישראלים של הנספח בולטת על פני השטח. נסיונות ההסברה הישראלים השונים עולים בתוהו, והאווירה נעשית מלאכותית משהו. נימוסי הגרמנים אמנם ללא כל דופי, אך ברור לכולם כי אין הם משתכנעים מנימוקי הביטחון. המילה ''ביטחון'' היא המילה המושמעת ביותר בערב סגרירי זה, אך לכל המשתתפים ברור כי מילה זו ריקה מכל תוכן ראשוני. ההסברים השונים לכשלון שיחות קמפ דייויד אינם משכנעים במיוחד, היות ועצם נוכחותה המאסיבית של ישראל על שלל התנחלויותיה הינו למעשה נושא שאינו ניתן להסברה. פרט אחרון זה מבינים אף המוזמנים הישראלים בערב זה.

לאחר דיוננו המקצועיים בחלקו הראשון של יום המחרת אנו נוסעים לסדרת תצפיות בירושלים, אשר אמורה להמחיש עד כמה עיר מדונים זו אינה ניתנת לכל חלוקה אפשרית.
כבר בדרכנו מתייעץ המרצה המלווה עם מדריך הטיולים בעברית לאן לא ניסע והיכן לא נבקר מסיבות ביטחוניות. שניים אלו פונים אליי מספר פעמים ומבקשים ממני בפירוש שלא לתרגם מחשבות והתייעצויות אלו לגרמנית, היות והדבר מביך עבורם. אני נענה בחיוב לבקשתם זו ומתרכז בדרך המתפתלת לירושלים.

הכביש מתוחזק ברובו במצב סביר, למעט בעיות כלליות בסימון נתיבים. מדי פעם מופיעים ניסויים בצבע על פני הכביש בדמות פסי חצייה תמהוניים, אשר תמרור מוזר לא פחות מבשר על הגעתם. ככלל, התמרורים והשילוט רצופים בשגיאות ובצורת כתיבה לועזית מוזרה. אני מבחין גם בשלטים נוספים מעוררים תהייה, כגון שלט המבשר על מספר התאונות שקרו בקטע כביש מסויים ואשר חוזר על עצמו ללא הרף. הרבה מן השלטים בדרכים מכוסים במדבקות פוליטיות מכוערות. לאורך הדרך בצידי הכביש מתגוללת אשפה המורכבת מאלפי שקיות ניילון, שיירי צמיגים, כתמי שמן, מקררים ומכונות כביסה זרוקים ועוד.
עד לשער הגיא אני מונה לא פחות משבעה כלבים וחתולים דרוסים בצד הדרך.

גדר התיל, אשר אמורה להיות קיימת בשני צדי הכביש אינה קיימת למעשה. עמודי גדר התיל נצבים עקומים וחלודים ברובם, ללא כל רשת תיל פרושה. הכיעור שעמודי תיל בלתי נחוצים אלו יוצרים הוא גדול, אך כמותם גם צינורות הפלסטיק העקומים והבולטים אל מחוץ לכביש, במעבר לרכב הביטחון, נראים כדבר מוזר ובלתי ברור. לוחות הגומי אשר מוצבים על משטחי ההפרדה מבטון למען מניעת סנוור מפורקים ברובם ושבורים. העליה במעלה ההר ממחישה פעם נוספת את הצורך במיתוסים חלודים בדמות שלדי רכב צבאי במעלה הדרך. במדינות אחרות היו מן הסתם מפנים פסולת זו החוצה או מציבים אותה במוזיאון המיועד
לכך - אך במקום מצווה האזרח הקטן לקחת חלק פעיל בהיסטוריה בלתי גמורה זו.

בכניסה לירושלים עומד שלט הצמחייה ''ברוכים הבאים לירושלים'' בשממונו, כשהוא מוקף בפסולת ניילון, כאילו מרמז על סוף עידן טדי קולק בעיר שחוברה לה יחדיו. אנו פונים בצומת רוממה לכוון שמאל, בדרכנו אל מצפה הר הצופים, אשר נחשב, לדעת המלווים, כבטוח יותר ממצפה הר הזיתים בימים אלו. הדרך עוברת ברחובות ירמיהו ובר-אילן, אשר נראים כרחובות מרכזיים בעיירה חסידית-ליטאית בתחילת המאה העשרים. אני מצמיד פניי לחלון ומחפש חילוני אחד לרפואה בים האנשים המתרוצצים על המדרכות והכביש, לשווא. רק בכניסה לשכונת רמת אשכול מבחין אני בחילונים ראשונים. מבט מדוקדק יותר מגלה שהם מתהלכים בעצם עם כיפה סרוגה. מהמורות הכביש נעשות קשות ובלתי נסבלות יותר. צומת הגבעה הצרפתית נראה כחניון ענק לרכב עבודות עפר, אשר מולו מתייצב כספינה קודרת מלון האייט. ''זה המלון שבו הפלסטינאים רצחו את שר התיירות הישראלי'' מהדהד קולו של מדריכנו, אשר למעשה לכל אורך הדרך מספר משהו. הבעייה היחידית היא שה''משהו'' הזה די לא קשור למציאות עכשווית, כי אם להרואיקה ורטוריקה ציונית.
אנו מתקדמים עם המיניבוס המרווח וחולפים על פני הקמפוס בהר הצופים. הקמפוס נראה מבוצר מתמיד, ומשדר תמונת ארכיטקטורה של מצודה בראש הר. הגרמנים ממשיכים לנענע בראשיהם למשמע חשיבותו המדינית היסטורית של המקום, המתגלה כקומפלקס בניינים מורכב ביותר. ההסברים השונים אינם מכירים כל גבול; התאריכים השונים מעופפים בחלל המיניבוס כביד להטוטן המשליך כדורים; דוד המלך ויצחק רבין נזרקים כשמות של מה בכך, וכמובן עוד רבים אחרים. האוטובוס מגיע לתצפית הר הצופים אל העיר העתיקה ונעצר. ''האם לא נמשיך גם לתצפית הר הזיתים'' שואל ראש הקבוצה. שקט מוזר משתרר במקום. נהג המיניבוס נחלץ לעזרת המלווה ומסביר כי האיזור אינו בטוח בימים אלו, וכי אנו עלולים לחטוף אבנים, ''למרות שאיזור זה הוא אמנם בשליטתנו, וחלק אינטגרלי בלתי נפרד מעיר בירתנו''. הגרמנים ממשיכים להנהן בראשם. העיר העתיקה ניצבת אל מול עינינו, מזווית אחרת אמנם, אך גם מזווית זו ניתן לחזות בנפלאות המקום. אנו צופים בשכונותיה החדשות של ירושלים למן שנת 67. ''העיר אינה ניתנת לחלוקה יותר'', מסביר מלוונו בהבעת סיפוק מסויימת. ''שימו לב לשכונות האלה, והאלה. וגם יותר מאוחר מהצד המזרחי. כיצד ניתן לחלק דבר שכזה''? הגרמנים מחרישים ולא אומרים דבר. אף אני מביט ומחריש.
בדרכנו חזרה לשפלה אנו עוברים דרך שכונות ירושלמיות שונות במערבה של העיר, אשר בהם גרה אוכלוסייה חילונית. המיניבוס מחליק לו לאיטו לאורך שכונות נווה שאנן, איזור מוזיאון ישראל, קריית משה, הר הרצל ועוד. אנו נמנעים במפורש לעבור במרכז העיר. לבקשת המלווה איני אומר דבר בנדון.

הנסיעה בערבו של אותו יום לאיזור השפלה עוברת במהירות, ולאחר שעה ארוכה אנו מצויים בינינו לבין עצמנו בלובי בית הארחה, על מנת לשוחח ולדסקס את אירועי היום. האורחים הגרמנים אינם נכנסים לפרטים מיותרים, אך דומה כי הסברי היום בשאלת ירושלים וחשיבותה ההיסטורית לא עשו את שלהם. האורחים מרבים לשוחח על האלמנט הסוגסטיבי בהסברי הישראלים, ועל חוסר יכולתם המוחלט להיות אובייקטיבים. הערב מתנהל במצב רוח קל, על מספר בקבוקי בירה, בניגוד לאווירה הרצינית שליוותה את ביקורנו בירושלים באותו היום.

למחרת אנו נמצאים בדרכנו לצפון הארץ, לסיורים ולביקורים שונים במקום. אנו פותחים סיור זה בביקור בכפר ג'לג'וליה, הנושק לקו התפר ולכפר סבא. אני מביט מהחלון ורואה את המחסומים האמורים למנוע כניסת מחבלים ומתאבדים לשטחי ישראל. שורות מסמרים ובטון מונחות על הכביש, בלווי שמירת חיילים. מרגע זה ברור לי מדוע מצליחים מדי יום ביומו להסתנן פלסטינאים שונים לישראל, למטרות עבודה, שהייה בלתי חוקית ופיגועים. אני מפנה את תשומת לב האורחים למחסומים אלה, וזוכה לקריאות הפתעה; האם כך נראים מחסומי צה''ל בין השטחים לקו הירוק? האם אין הם חדירים במקצת? אני ממלא פי מים.

בית הספר בג'לג'וליה אותו אנו מבקרים, נחשב כבית ספר מודרני ונועז במושגי החברה הערבית. בית ספר זה מיועד לתלמידים עד הכיתה החמישית, והלימודים בו מעורבים. השיעורים השונים אינם פרונטליים, כי אם בקבוצות קטנות, המפוזרות בכל חדרי הלימוד בבית הספר. צוות המורים והמורות, המורכב על טהרת הערבים הישראלים, מחייך ומסביר פנים . אני פוגש להפתעתי מורות מודרניות ומערביות לצד מורות בתלבושת מסורתית, אשר מצליחות ללמד ולהעביר חומר לימודים בהרמוניה מלאה. מאוחר יותר אני שב ומופתע לראות אף כוחות הוראה ישראלים-יהודים בדמות מורות צעירות וחינניות, העובדות אף הן במקום, ומלמדות עברית, מתמטיקה, ציור ועוד. במקום נמצאות גם מספר מדריכות ישראליות יהודיות, שעובדות עם קבוצת ילדים וילדות חירשים, אשר משולבים בלימודים עם התלמידים הרגילים. אני ניתקל בדעות הקדומות השונות שקיימות בי, ומנסה למצוא סדקים בתמונה הנגלית לעיניי, אך לשווא. אני שוקע במחשבות שונות, ועוקב בעין אחת אחרי הגרמנים במקום, ועל התפעלותם הכללית מהמתרחש בו. בדרכי למיניבוס אני משוחח עם הנהג על חוויותיי אלו. הוא לכשעצמו מעדיף לשתוק ולא לומר מטוב ועד רע בנדון, אך אני חש ומרגיש כי העניין אינו לרוחו, ובמידה מסויימת אף גורם לו לתיעוב מסויים. אני נמנע במכוון מהמשך פיתוח הנושא.

פגישתינו הבאה מתרחשת במרכז לימודים גדול, אשר כולל בתוכו מספר בתי ספר בעלי מגמה שונה, אף הוא לא רחוק מקו התפר. אנו משוחחים עם המורים השונים, חווים ורואים שיטות המחשה ולימוד שונות, וניהנים מכל רגע. בשיחה מסכמת עם תלמידים מבית הספר מתגלגלת השיחה אל הכוון הפוליטי. אנו משוחחים עם נערים ונערות לפני גיוס, ושומעים מפיהם את דעתם והרגשתם כלפי המצב הקיים; השיחה לובשת אופי קולני, ותלמידים שונים מתווכחים על חובת הציות לפקודה, השירות בשטחים ועוד. הנימה הכללית היא קרבית ביותר. חלק מהתלמידים שיושב במקום עוסק באימוני כושר מזה שנתיים, במסגרת טיפוח החלום להגיע ליחידות העילית הטובות ביותר. מספר תלמידים אחר מתגלה כאדיש וכלא-איכפתי בנושא. הנערות, לעומת זאת, מגלות מרדנות גדולה הרבה יותר, ומביעות ספק בצדקתו של צה''ל. חלקן המועט תומך במדיניות הממשלה, ומבקש אף להקצינו לימין. השיחה קולחת ועירנית, ואנו יושבים, מקשיבים ורושמים.
מייד אחר כך אנו מצויים בדרכים פעם נוספת, בדרכנו אל צפון הארץ. אנו נוסעים דרך עפולה וישובי המשולש, שמגמת פנינו היא צפת. ישובי הערבים הישראלים, הנושקים לכביש המהיר, נראים מנומנמים, אך ניידות המשטרה הרבות בכל צומת כניסה לישוב ערבי ממחישות את המצב באיזור. נהג המיניבוס, ממצמץ בעיניו ומתבונן לצדדים ללא הרף, כאילו מבקש לצוד מיידי אבנים. מבט פניו מסגיר את דריכותו. בהמשך הדרך, בשיחה המתפתחת ביני לבינו, הוא מספר לי על השקפתו הפוליטית החדשה. אירועי אוקטובר 2001 הפכו אותו למובטל בתחומו המרכזי - הדרכת תיירים, ואמונתו ברצונם הכנה של הפלסטינאים לשלום אמת באיזור התנפצה לרסיסים. בבחירות האחרונות הצביע למרץ, הוא מספר ומחריש לרגע, ובבחירות הבאות יצביע לכל דבר חילוני שעומד ימין מהליכוד. גם אני מחריש הרבה. אני מזהה את טיעוניו היטב, ומעדיף שלא להגרר לוויכוח חסר מוצא.

לקראת שעות אחה''צ אנו מגיעים לאיזור ראש פינה. מהמורות הכבישים נעשות קשות יותר, ועיקולי הכביש נראים מסוכנים. הנהג פונה אליי פעם נוספת ומספר לי על טיב העבודה והמדידה בכבישי מע''ץ, כהגדרתו. ''הזוויות עקומות לגמרי'', הוא מספר, ''ולפני תקופה זוכה נהג אוטובוס מאשמה בלעדית בתאונה קטלנית, לאחר שהוכיח שהזוויות בעקומות השונות של כבישי מע''ץ באיזור, כולל העקומה בה אירעה תאונתו, אינם עומדים בכל סטאנדרט ורמת הנדסת כבישים בינלאומית''.

במלון בצפת אנו נתקלים במציאות היעדרות התיירים; אנו האורחים היחידים במלון, אשר שמח מאוד לבואנו. אנו יושבים בארוחת ערב משביעה, ומבקשים לקנח בכוס קפה. הקפה מוגש חיש קל, ואנו מגלים כי אין בקפה חלב. בקשתנו להוסיף חלב לקפה נענית בשלילה מוחלטת. ''חוקי הכשרות במלון אוסרים זאת'', מסביר לנו ממלא מקום המנהל, ''ולצערנו לא נוכל לעבור עליהם, גם אם אתם אורחי המלון היחידים''. אנו מקבלים זאת בשתיקה. חלק מחברי הקבוצה מוותר על שתיית הקפה, ומבקש למצוא בתי קפה אחרים בעיר. חיש מהר אנו למדים מהמלצרית הרוסית החיננית כי רוב בתי הקפה סגורים בשעה זו, וכי מספר בתי הקפה בצפת מצומצם ביותר.
יותר מאוחר בערב אנו נפגשים עם אמן צפתי דובר גרמנית. אנו מטיילים לביתו לבית מלאכתו, ולומדים בדרך על צפת, האנשים באיזור, הסכסוך ישראלי ערבי ועוד. אף השואה מתערבבת לעיתים בשיחה, ואנו נהנים לשתות את כוס הקפה בביתו, אשר מוגש לנו עם חלב וסוכר.

בהמשך סיורנו לצפון הארץ אנו מבקרים אי שם בקיבוץ בצפון הארץ, שם מאורגן בית הספר האזורי כ''בית ספר דמוקרטי''. אנו לומדים הרבה על מבנה בית הספר, ומשוחחים עם התלמידים והמורים השונים. השיחה גולשת אט אט לפסים פוליטיים כלליים, ואנו נתקלים במגוון דיעות רחב ביותר, אשר מסמל הקצנה כללית לימין ולשמאל כאחד. הוויכוח המתפתח בין התלמידים השונים אינו עוזר להבהרת התמונה, ואנו מגלים ייאוש המתפשט על פני המורים המלווים. שיחתנו המקצועית הופכת לפוליטית בעל כורחה, ורעיונות שונים נזרקים אל חלל המציאות. אנו מסיירים אחר כך בקיבוץ, מלווים על ידי בחורה צעירה, אם לחמישה ילדים, דור שני בקיבוץ, כהגדרתה. הקיבוץ מרשים בגודלו ובשלוותו, אך עינינו נתקלות ללא הרף בהזנחה הכללית השורה במקום; הצבע המתקלף בכל מקום, לצד השבילים הבלתי מסומנים. שאריות אשפה וזבל בפינות שונות מתגלגלות לאורך הצמחייה הדלילה והבלתי מטופחת. חדר האוכל אף הוא נראה עזוב וגלמודי, מתקלף משכבת צבע ישנה.
הפרטת הקיבוץ הפכה רעיון זה לדבר אחר, אשר בו אין הרבה אידיאלים מהעבר הרחוק, אני חושב לעצמי. המדריכה טורחת ומסבירה לנו דבר ושניים על מצב חדש זה. הסבריה משעממים ובלתי ממצים, ואנו מודים לה בנימוס וממשיכים קדימה בדרכנו לעיר נצרת.

הכניסה לנצרת העיר משיפולי נצרת עילית ממחישה מעבר חד מצורת חיים והתארגנות אחת לשנייה. העיר נצרת בצהרי אותו יום נעדרת כל מבקר ישראלי. אנו פונים למסעדה , ומתקבלים בסבר פנים קריר משהו. האוכל שמוגש לנו אכן טעים במיוחד, אך האווירה במסעדה אינה מלבבת ומכניסת אורחים. אנו כהרגלנו האורחים היחידים במסעדה, ובעל הבית יושב בפינתו זועף ושותק. אנו מסיימים לאכול ומחפשים דרכנו לכנסיית המולד בנצרת.
חנויות התיירים הרבות סגורות, ומיעוטן הפתוח עומד שומם. אנו שומעים את תפילת המואזין מכל מקום אפשרי בעיר, כנראה בגלל הרמאדאן, אנו חושבים. יותר מאוחר, בשיחה בגרמנית עם כמרים ערבים נוצרים, אנו למדים כי הדבר מתרחש כך לאורך כל ימות השנה, וכי המוסלמים דוחקים את רגלי הנוצרים מהעיר, ומהווים כבר כיום רוב מוחלט. שאגת המסגדים הופכת לבלתי נסבלת. אנו מחפשים מקלט בחדר נוסף בכנסייה, אשר דומה למצודה נטושה, בעלת אלפי טון של בטון חשוף ומכוער.
בכיכר לפני הכנסייה מתקיימות עבודות בניית מסגד נוסף, בניגוד להחלטת בית המשפט העליון. אנו למדים מהכמרים כי המוסלמים מצפצפים לחלוטין על החלטת בית המשפט בנדון, וממשיכים בבנייה, תוך ידיעה מכוונת שכוחות הביטחון הישראלים לא ירצו, כנראה, להסתכן ולהתעמת פעם נוספת עם המון פלסטינאי, ולהיאלץ לטבוח בו. נקודת השקפה מעניינת. עיני הכמרים נוצצות מזעם כבוש. ברקע נפתחות ארובות השמיים בגשם אינסופי אל תוך הלילה.
אנו חוזרים לשפלת החוף בנסיעת לילה ארוכה וגשומה.

ביקורנו ביום המחרת מוקדש לעיר תל אביב. אנו פותחים את סיורנו בביקור במוזיאון התפוצות, אשר עומד בשממונו, וממשיכים מאוחר יותר בסיור רגלי באיזור כיכר רבין ומרכז תל אביב.
השיגרה נראית נורמלית לגמרי, למעט כוחות משטרה ואנשי ביטחון אחרים בכל קרן רחוב ופינה. תיירים אחרים כמעט ואינם בנמצא, וכך אנו זוכים ליחס חם ומלבב של החנויות השונות בהן אנו מבקרים. אנשי תל אביב נמנעים מלהיכנס לשיחות פוליטיות, והפראגמטיזם הכללי שולט באוויר. האורחים הגרמנים רוכשים מתנות ומזכרות שונות, ומרבים לדבר על הבדל האווירה בין העיר ירושלים
לתל אביב.
בערבו של אותו הערב אנו מבלים במסעדה ביפו העתיקה, אשר על קירותיה תלוות תמונות של צדיקים מתפללים ומטוסי קרב מודרניים. הארוחה אינה טעימה במיוחד, ומארחנו הישראלים נוזפים באיש שבחר מסעדה זו. איש זה, סגן אלוף במילואים אשר משמש כמנהל ביה''ס באיזור ת''א, מתנצל ומסביר כי לדעתו מסעדה זו טובה ביותר. בשיחה צדדית מתברר כי מסעדה זו נותנת הנחה משמעותית לקציני צה''ל ובני משפחותיהם, אשר נוהגים לאכול בה באופן קבע.

סיורנו מתקרב לסיומו, ואנו מנצלים למחרת את יתרת הזמן לביקור בעתיקות קיסריה ובעיר חיפה. הביקור בקיסריה מדכא אף הוא, אולי בגלל מזג האוויר הגרוע, ואולי בגלל העובדה כי אנו התיירים היחידים במקום.

בהמשך הנסיעה לחיפה אני ממשיך לגלות את עמודי התייל החלוד והקרוע לאורך הכביש המהיר, אשר עומדים בכיעורם המשמים לכל אורך הכביש המהיר בואכה חיפה. גם חפצים שונים אינם נעדרים מתצוגה אומללה זו, ממש כמו בכביש המהיר לירושלים, כולל אשפה לשמה אשר הושלכה בצד הדרך. אלפי שקיות הניילון השזורות בשרידי הצמחייה מנצנצות באור השמש החוור ביום מעונן זה. הדבר המשעשע האמיתי בנסיעה לחיפה הוא גבול תחום השבת לאורך הכביש המהיר, אשר מורכב ממוטות עץ גבוהים וגלמודים המקיפים ישובים דתיים. ''כל העובר עמוד זה ביום השביע פוגע ומחלל את קדושת השבת'', מסביר לנו הנהג, אשר בימים האחרונים לקח על עצמו בהדרגה את תפקיד המלווה הראשי, בהצלחה ייתרה. אין הוא מנסה ליפות דברים מכוערים, והסבריו השונים נשמעים אמינים למדיי.

ביקורנו בעיר חיפה נפתח בכניסה משובשת ועמוסת מהמורות לעיר עצמה, אשר גם בה הליכלוך והאשפה קנו להם מקום ונחלה. הטיפוס האיטי בדרך הים למרומי הכרמל ממשיך ומגלה תמונות עזובה רבות; חזיתות הבתים המתקלפים נראים מלנכוליים יותר במזג אוויר אפרורי זה, ואנו מגיעים למרכז הכרמל, בדרכנו לפאנורמה על מקדש הבאהאיים.
הפאנורמה יפה כתמיד, ואנו מוקפים בעשרות רוסים שמחים ועליזים, אשר נשפכים החוצה מאוטובוס אגד לתיירים מקומיים. אנו פונים לדרכנו האחרונה, אל שדה התעופה. בנסיעה קצרה זו מתברר לי, פעם נוספת, עד כמה מדינת ישראל קטנה בשטחיה, ועד כמה צודקים לשיטתם אלו המדברים על מתניה הצרות. אני מקפיד לגרש מחשבות אלו.

ביקורת הגבולות עוברת בשלום, לאחר סדרת שאלות מייגעת; השאלות חודרות לכל תחום עניין אפשרי, וכוללות רצון קבלת מידע באשר לפרטים אינטימיים ובלתי חשובים. מזוודות האורחים נפתחות, ותכולתן מוצאת החוצה בגאווה. אני מבחין בסימני רוגז אמיתיים בפני האורחים מגרמניה, ומקפיד שלא לומר דבר מיותר. הביקורת מסתיימת, ואנו כבר מבלים בחנות הדיוטי פרי בקומה השנייה, שם אני למד מחדש על תאוות הקנייה בקרב הישראלים. כמות המצרכים הנרכשת באחר צהריים זה על ידי אנשים שונים אינה ניתנת לכל תיאור, ואנו עומדים שעות בתור כדי לשלם סך קניית משקאות חריפים וסיגריות. אין בנמצא כל קופה מהירה למספר מצרכים בלבד.

אנו ממריאים חזרה לאירופה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אל תוך הלילה האפל וסרט הקומדייה הספלאסטי מארה''ב במטוס, אשר בו ד''ר דוליטל מדבר עם חיות שונות, ומארגנם לשביתה כללית. אולי במהרה יבוא ד''ר דוליטל למזרח התיכון, אני חושב לעצמי, ושוקע בשינה עמוקה.

חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


חוסר אירגון סגרירי
מיכאל שרון (יום שני, 18/02/2002 שעה 5:15) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יפהפה, סגרירי ועגום. אכן נושא הכבישים עשוי להיות בחלקו מטאפורה למצב הישראלי/יהודי כאן.

אין דבר מרגיז יותר מהתמרורים: בכביש מהיר בעל הסתעפויות רבות, עשוי לרגע להופיע בשילוט ''פתח תקווה'' ולאחר מכן כיתובת זו נעלמת לה ללא תקנה.
בשבת נסעתי לגילה ממרכז ירושלים: בתמרור או שתיים הופיע השילוט המורה שגילה היא בהמשך, אך לאחר מכן, לרבות הפניה שמאלה לכוון גילה, נעלם השם הזה.

למותר לציין כי באנגליה למשל, אינך ניזקק כלל למפה: השילוט הוא בהיר וברור, ומנחה אותך בדייקנות והתחשבות.
כאן, מעין אקזוטיקה של אי סדר קשה וחוסר חשיבה ממוקדת מטלה. סביר שבמצב זה תחמיץ את הפניה הנכונה ותשלום הטעות שביצעת בשל שלומיאליותם של אחרים הוא גבוה: עליך תכופות לנסוע קילומטרים רבים בטרם תוכל לעשות פניית פרסה. כבישים ללא רחמים, לא בשל קשיחות מיוחדת של אנשי הארץ הזו, אלא בשל חוסר אירגון נורא. אולי, מבחינה מסויימת, גם חוסר אירגון ואי שמירת הגיינה סביבתית (הלכלוך המפוזר) הינו סוג של קשיחות, כלומר אטימות למה שאנושי - שהרי האירגון,הקלות המיומנת והפשטות המובנת הינם תכונות אנושיות מובהקות ביותר.
ואילו כאן, האטימות הנוראה הזאת, הצפידות הרגשית של הקשיחות הלא אנושית בתוספת לאקזוטיקה והסימונים המשונים בכבישים ובצידיהם.

מעניין כי בחיפה התמונה הכללית בגדול הינה של מעין נעימות סביבתית, אך הפרטים, הפרטים, כפי שהבחנת בהם: הטיח המתקלף והעזובה הפרטנית. האם קיימת כאן בעייה כלשהי ביכולת לשים לב לפרטים במסגרת התמונה הכללית?

המאמר אכן בעל דגשים אסטטיים מענינים: טמונה בו ההבחנה החשובה כי פונקציונליות ודיוק תואם מטרות(למשל באיזור כביש ראש פינה) משמעותם גם יופי טהור, וביחוד, היעדרם פרושו כיעור, תחושת עזובה והכנעות לרגרסיה הממשיכה ונגררת בכוון זיהום, הזנחה ואי שימת לב סביבתית.

מאמר זה, מצביע בעדינות וכמעט בלי משים על גורמי חוסר החוסן שלנו: אי הסדר וחוסר הפונקציונליות והדיוק, ביצוע מטלות כדי לצאת ידי חובת ניראות בלבד
(כמו בעניין המיגון המגוחך). וכמובן, חוסר עקביות וחוט שדרה של הנגרר ללא יכולת לקבוע נסיבות עדיפות: כך למשל מדיניות ישראל בנצרת, בה נותנים לסטטוס קוו להשתנות בשם פאן איסלאמיות חסרת רגישות בעניין זה. שכן נצרת היתה בראש וראשונה בעלת יחודיות נוצרית.

מר מאן, אתה חזרת, בטיסה נינוחה של לופטהנזה לגרמניה. אני מרגיש חסר אונים יותר מתמיד כאן.
_new_ הוספת תגובה



האילתור כחזות כל
אלכסנדר מאן (יום שני, 18/02/2002 שעה 12:12)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בתשובה למיכאל שרון

מיכאל שלום ובוקר טוב,

חוסר הסדר והאירגון בישראל נובע ממצוקה אובייקטיבית לשיטתי; מעמסת בעיות ומטלות הביטחון השונות גורמות למעין עייפות חומר רוחני, המכוסה
באילתור רב.
האילתור, לכשעצמו, יכול להיות דבר מועיל ואנושי, ואף להציל חיי אדם ברגעים הנכונים, אך ברגע ואילתור נהפך למאקסימה תרבותית מתחילה לצוץ בעייה לא קטנה על פני השטח.

מדינת ישראל עסקה באילתור מועיל ומוצלח למן שנותיה הראשונות, אך ברבות הימים הפך אילתור זה לנחלת כל; העדר כל חשיבה פוליטית מסודרת לטווח
ארוך (1), הזנחה משוועת בתחומים חברתיים פנימיים שונים, ועצימת עיניים מכוונת בתוספת פזילה מתחסדת אל הבורא במרומים. רעיון ה''עוד עז ועוד דונאם'' בתוספת האמונה במוטיב ה''עוילם גוילם'' אינם תחליף למבנה ציוויליזאטורי מודרני, האמור לספק פיתרונות ראציונליים לבעיות מתהוות.

שלך

אלכס

(1) וכהרגלי בקודש לא נותר לי אלא להפנות את הקוראים ל'תיאוריית בן יעקב' [ראה קישורית בתחתית הדף]

קישורים:
תיאורית בן יעקב: http://www.haayal.co.il/thread.php3?rep=34181
_new_ הוספת תגובה



(ללא נושא)
מיכאל שרון (יום שני, 18/02/2002 שעה 14:48)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אילתור הריהו דבר חיובי, בכפוף להפעלת תהליכים קוגניטיביים מורכבים -ראה המורכבות באילתורי ג'ז מיומנים. מאידך, בהיעדר מערכים מקדימים חכמים מחד, ותחושת קריסת זמן העומד לרשותך, מאידך, הרי שמדובר במצב של המרת תהליכי עיבוד מידע מורכבים לקשב צר טווח ולקיצורי דרך המזניחים נקודות קריטיות. במקום מרחב מיפוי בעיות גלובלי, עתה עובר לחשיבה וורבלית, לינארית, טאוטולוגית וצמודת פני שטח, בדומה לאובדן התמצאות במרחב פיזי אצל חולי אלצהיימר. חשיבה אפקטיבית זקוקה הן למרחב מיפוי אבסולוטי (ולא לסדר יחסי בין רכיבים), והן לאפשרות אכיפת כוונים, וכניסה רנדומלית חופשית ומהירה ליחסים רלטיביים משתנים וחלקיים בכפוף למרחב זה.
_new_ הוספת תגובה



אילתור ללא מוצא
אלכסנדר מאן (יום שני, 18/02/2002 שעה 17:02)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בתשובה למיכאל שרון

ניתוח מבריק וקולע. הרשה לי לברך אותך על ההבחנה הדקה שבצעת בנדון.

האלה הנשאלת היא כמובן, מדוע פושה תופעת האילתור בישראל? האם המדובר בתגובת ייאוש סמוייה כלפי מצב לא-פתיר, או שמא סוציאליזציה מובנת של אנשים החיים לשיטתם על לועו של הר געש, ונאלצים לאלתר פיתרונות של קיום?

או שמא מדובר בתופעת הלוואי של הדחקת מציאות ברמה קולקטיבית, ופנייה פארטיציפנטית אל הכאוס בהווה, על תקן דבר ראשוני ביותר המאפשר לעמעם צורת אירגון וחשיבה אחרות - כגון צורת חשיבה וחלוקת מרחב וקשב קוגנטיבית, אשר מקובעת ברמת תודעה בסיסית בתחומי אחריות, דין וחשבון אסתטיקה ועוד?

אשמח לקבל ממך הסבר מפורט יותר לשיטתך.

שלך

אלכסנדר
_new_ הוספת תגובה



Mass hysteric neurosis
Michael Sharon (יום שני, 18/02/2002 שעה 18:02)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

When major supportive factors are removed from your life, or when exposed to extreme helplessness, or where major threats are there that ''squeeze'' your stature, power, or ontological stand, hysteric neurosis may emerge

Frontal lobe functioning and spatial representation may be hampered then
and you shift to lower level mode of organization
where, among other things, schematization and coarse-grained, redundancy-based information is processed
(For example, you make false ''extrapolations
based on partial information.

Over reaction is prevalent, as well as over enthusiasm
by trivial things
on one hand, and minorization of valuable things
on the other

You tend to rely on entities that have no substance,
while rejecting elements that can strengthen you
Group think and group attitude becomes the
substitute
for autonomic functioning
In this neurosis, functional revesals occur,
in terms of efficiency of action or long term planning, aesthetics and resourcefulness, which may lead to transient and fragile responsibility
_new_ הוספת תגובה



פני הארץ
אסתי (יום שני, 18/02/2002 שעה 8:47) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כן, יש לכלוך, והכבישים דורשים שיפור (שלא לדבר על המצב הבטחוני-פוליטי...)
אבל מאז שחזרתי אני לא מפסיקה להתפעל מהיופי הטבעי העז של הארץ (שאולי קצת מועם בימי גשם); ומהחום האנושי (שיש לו אמנם גם פן בעייתי, אך בסה''כ לא הייתי מוותרת עליו).

ועכשיו, אנסה לשלוח...
_new_ הוספת תגובה



נוסע עובר בגשם
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 19/02/2002 שעה 3:18)
בתשובה לאסתי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בתשובה לאסתי

אפתח אולי מהסוף, וזאת על מנת לציין כי שליחת ההודעה בפורום זה אינה מסובכת כלל.
כל שעלייך לעשות הוא לכתוב את הודעתך בקובץ וורד, ולהדביקה על מסגרת התגובות. דבר זה מאפשר בקרה טובה יותר על התגובה. מובן מאליו שניתן לכתוב ישירות בעברית במסגרת, ולשלוח ללא עיכובים מיותרים.

פורום זה אנו מתיימר להיות מנגנון תגובות עם אשכולות הודעות בנות עשרות ומאות תגובות. יתרה מכך; כמות האנשים המבקרת בפורום זה הינה מועטה - אך זהו גם היתרון המסויים של המקום פה; ניתן להביא למקום זה סיפורים אישיים, מחשבות כלליות, רעיונות בוסר, שאלות כלליות ועוד, ולפתוח בדיון כללי סביר, עם תהודה מועטה.

אני בהחלט חושב כי פורום זה מתפתח למעין מגאזין שבועי, אשר בו התגובות אינן מיידיות. דבר זה מותיר, בשעת הצורך, זמן למחשבה ולהירהור נוסף, אשר יכול הביא לתגובה ארוכה או קצרה לגבי מאמר נתון, או כאמור - רעיון חדש, מאמר אישי ו/או כללי, ועוד.

באשר לתגובתך הרי שאני מסכים איתך בנקודה אחת: יופייה של ישראל אינו מוטל בספק, וגם בסיורי האחרון אהבתי להתבונן בנופים השונים שנפרשו לעיניי. מעניין לציין כי חברי המשלחת בה הייתי פיתחו רגשות דומים כלפי הנוף הכללי והאנושי בישראל.
מאמרי, איפוא, לא ניכתב כמאמר ביקורת, אלא כתמונת מצב התבוננות סובייקטיבית בשלהי חודש דצמבר אשתקד, ללא כל רצון לחדור אל מעבר לזה. הדברים השונים שראיתי וחוויתי התאחו לקליידוסקופ רישומי, אשר אותו ניסיתי להביא בטור אישי זה. מעניין לציין כי בכל מהלך ביקורי בישראל לא הגעתי עם איש לעימות רעיוני או מילולי, וכמעט בכל המקרים החרשתי, וזאת על מנת לשמוע, להקשיב ולהתבונן טוב יותר במתרחש.

העובדה הפאתטית-משהו, כי 'הכבישים דורשים שיפור (שלא לדבר על המצב הבטחוני פוליטי...)' כדברייך אינה העלתה או הורידה דבר בעיניי. בחרתי במודע להתמסר לחוויות הוויזואליות שניקרו בדרכי, ולבדוק דרכן את תמונת הנוף האנושי וחלקת הארץ בה טיילתי.
הדבר המרכזי שחזר והזדקר למול עיניי היתה השלומאליות וחוסר הריכוז המדאיג באשר לפרטים שונים, קטנים כגדולים, אשר באה לידי ביטוי בתשתית וצורת הנוף הבנוי והמתוכנן כפי שחוויתי, וכלה בתופעות הזנחה והתעלמות שונות - אשר בחלקן אף גבלו בהדחקה בלתי מודעת. שיחותיי בעברית עם תלמידי התיכון השונים היו מעניינות ביותר, ומהן למדתי כי בעיותיה של ישראל הפכו את החברה היהודית ישראלית למקוטבת ביותר, ואף לאדישה, אנוכית ומתעלמת. עליי לציין כי בשיחות אלו הקפדתי שלא להביע כל דיעה בעניין מסויים, היות ורציתי להקשיב ולשמוע.
רבות ניתקלתי ב'חום אנושי', עליו את מדברת, אשר לעיתים אף גלש אל להט השינאה אל השונה והאחר; הירהורים שונים ששמעתי היו בהחלט לא קלים, והרבה חום אנושי, לצערי (ואולי גם להבנתי) לא תמיד בקע מהם.

הכתובת על הקיר חזרה על עצמה בוורסיות שונות, על קו פרשת המים של מלחמה ושלום.
דומה כי בפעם הראשונה חילחלה ההכרה לנפשי, כי חוסר התכנון והכאוס הכללי מצויים להם אף ממש ברמה הפוליטית הבכירה ביותר, אשר בליבה אין כל צל של מושג לאן וכיצד צועדת/דוהרת מדינת ישראל בהרפתקתה המשותפת עם בני העם הפלסטינאי.
ימים יגידו.

שלך בברכה

אלכס
_new_ הוספת תגובה



(ללא נושא)
אסתי (יום שלישי, 19/02/2002 שעה 18:50)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לאלכס

לגבי ''חום אנושי'', אכן יש להט בויכוחים הפוליטיים, וגם במצבים אחרים (למשל- נהגים שחולקים זה על זה לגבי הבעלות על הכביש...); אני לא בטוחה שזה יחודי לישראל. למעשה בכל המקומות סביב הים התיכון שבהם ביקרתי הויכוחים לוהטים באותה מידה, וזה כנראה חלק מהאופי הים-תיכוני. אגב, גם ה''ניילונים'' ושאר הלכלוכים לא מיוחדים לארץ, וראיתי דוגמאות יותר גרועות, כולן כאמור באגן הים התיכון, ערש התרבות המערבית. (זה לא בא לומר שאם יש עוד מקומות כאלה, הכול בסדר ואפשר לנוח בשקט על זרי הלכלוך).

אגב לכלוך, משהו שהצחיק אותי לרגע היום היה פליטת פה של בנימין פה-גדול בן אליעזר, שאמר שנגן על עצמנו בלה בלה בלה, אך גם בלב הטינופת...התופת, נחפש פרטנרים לדו שיח.

אבל החום האנושי שאליו התכוונתי היה במשמעות אחרת, שאותה בוודאי הבנת, אך אתן אילוסטרציה ליתר ביטחון: סיפור אישי על חום אנושי.

אנגלי-הבית הסתובב בשטח כמה שנים עטור זקן, ויום אחד החליט להיפטר ממנו, וביצע.
תגובות האמהות של שני הצדדים למראה הסגנון החדש של הפרצוף:

שלי: (לאחר שלא ראתה אותו מזה זמן) ''אוה, איזה יופי!'' תוך חיבוק ונשיקה גדולה על הלחי המגולחת (תהליך שהתבצע ע''י עמידה על קצות הבהונות מצידה, והתכופפות של השלמה-בלית-ברירה מצידו).

שלו: (לאחר שלא ראתה את בנה כשנה) אם ובן לוחצים ידיים (בחמימות רבה! הם דווקא מחבבים זה את זה). החלפת ''הלו'' ו''מה נשמע''. פטפוט של כעשר דקות על הא ועל דא (הא= מזג האוויר; דא=מצב הגינה).
הבן יוצא אל הגינה האמורה ליהנות ממנה (היא באמת מופלאה). האם נכנסת למטבח להכין תה. אני (ברוב ישראליותי) שואלת אותה במעמד פרטי זה:
Haven’t you noticed anything about him?
והיא (בשמחה שסוף סוף מותר להגיד) :
His beard! But I wasn’t sure whether I’m supposed to notice.

התה היה טעים.
_new_ הוספת תגובה



(ללא נושא)
אלכסנדר מאן (יום שישי, 22/02/2002 שעה 2:16)
בתשובה לאסתי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בתשובה לאסתי

נהינתי מאוד לקרוא את האנקדוטה שבחרת להביא על טמפראמנט וחום אנושי; אני חושב שהאנגלים מהווים עדיין דוגמא טובה וסבירה לקור מסויים, המתובל לעיתים בהומור, אירוניה ושנינות לשמה. בהשוואה לקור הגרמני והסקנדינאבי, הרי שהאנגלים משולים לאיטלקים פראיים ויצריים.
אשתדל כמובן, להביא בקרוב גם כן דוגמא מעניינת בנדון.
_________________________________________________

באשר לנושא הטכני - פעם נוספת: מובן שאתר זה, המשול טכנית (1) למכונית סובארו משומשת, אינו יכול להתחרות במימשקים מתוחכמים ויעילים. דבר זה הוא בחזקת חיסרון רציני, אשר טומן בחובו אף יתרון של ממש; מספר המבקרים באתר זה הינו מצומצם למדיי בהתחשב באתרים אחרים - דבר המבטיח אינטימיות מחשבתית ונסיון דיון פרטני ללא חיטוטים מיותרים. במקום זה ניתן להעמיד תיזות ותיאוריות שונות, הגיגים ומיכתמים, על מנת לבדוק אותם בקנה מידה ראשוני ומצומצם, ללא החשש שאלפי אנשים שונים מחטטים ובוחשים אף הם ברעיונות אלו.
אני אישית רואה בכך יתרון מסויים, וכבר עכשיו אין לי ספק שמספר גודל והולך של אנשים שונים יכולים למצוא בפורום זה במה לביטוי רעיונותיהם, אשר במסגרות אחרות היו נרתעים מלכתוב, לרשום ואף מלהביע.

שלך בברכה

אלכס

(1) טכנית בלבד. אני מבקש להאמין שרמת הפורום הופכת לסבירה, ובעתיד אף למרתקת.
_new_ הוספת תגובה



מאיפה להתחיל?
רועי (יום שני, 18/02/2002 שעה 21:37) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראשית תודה על הסקירה המעניינת של הקורה לכם במדינת ישראל.

שנית הבחנתי במספר טיעונים שקצת צרמו לאוזני, מעין הנחות שלך למחשבותיהם של אחרים שאנו לא יודעים האם נכון הוא הדבר או שמה אתה קורא מחשבות. אני אשתל לגעת בכמה דוגמאות ממה שהעלת.

נתחיל בכמה דברים פחות חשובים אולם הם אילו שמשכו לראשונה את עיני, אני אשתדל ללכת לפי סדר הכתוב.

ציינת את המבט הסתמי של אותה הפקידה המחתימה את הדרכון כדבר המחזיר אותך למציאות הישראלית.
האם בגרמניה הבדיקה הזו שונה? האם משנה הדבר באם מחולק פתק מסוג זה או אחר?
למעשה בכל טיסה שיצא לי להיות בה הפנים של מחתימי הדרכון היו אותן פנים משועממות אשר ראו אלפי נוסעים מגיעים. אני לא מבין או רואה את ההבדל בין הפקידה שנימצאת בנמל בן גוריון לבין אותה הפקידה או הפקיד אשר נימצא בכל מקום אחר.

בנוגע למוניות מפתיעה אותי הסגנון הברברי שאותו הצגת משום שאני זוכר שרק בחודש נובמבר כאשר חזרתי לארץ המתינו הנהגים הללו בתור מסודר לחלוטין על מנת לקחת את האנשים למקום חפצם מבלי שנעשה מעקב אחרי איש.
כמובן שאני לא רואה חושב שאין דבר זה יכול לקרוא כאשר מן הסתם אני מכיר את סגנונם של נהגים אילו בדרך כלל.

נקודה מעניינת ביותר העלת בנושא הרכבת המבוששת להגיע לנמל התעופה, שאלה שאכן צריכה להשאל בדרגים גבוהים ביותר במדינה שלנו, יתכן מאוד שמדובר בעוד טפשות לשמה של פקיד או פקידה או אחראי כל שהו במקום כל שהו. (אני מודה כי אכן מבייש מצב זה שאין רכבת בנמל התעופה הרשמי של ישראל)
מה שכן אני לא רואה בעיה בטחונית גדולה יותר ברכבת מאשר באוטובוסים או כל כלי רכב אחר שמגיע לנמל התעופה.

נושא ארוחת הערב.
אכן רעיון נחמד הוא לבצע ארוע מסוג זה, כאשר המזמין הוא פרו פלסטיני לטענתך ועל כן מן ההגיון שאנשי הציבור הישראלים או הוגי הדעות הישראלים הינם אנשים אשר דעותיהם פונות לכיוון שמאל מרכז ולא לכיוון הימני של המפה, ועל כך איני מתפלא כי לא יכל איש להסביר על נושא השטחים בצורה סבירה יותר מאשר רק ביטחון.

אופציה אחת להסבר בנושא זה היא כי השטחים הכבושים הללו הינם כמו כל שטח כבוש מבחינת מדינת ישראל הינם שטחים של מדינת ישראל וכך ראו את הנושא ממשלות ישראל לדורותיהם משמאל ומימין ועל כן יושבו המקומות הללו, ניתן להציג טיעון זה כי השטחים הכבושים נכבשו במלחמה שבה התערב מלך ירדן מהחלטה אישית שלו ולא שישראל תקפה וכבשה שטחים אילו סתם.
הגישה שאומרת שהינה אתה מחזיק שטח כבוש ולכן אתה אשם נמצאת בתוך המאמר ואף אצל הרבה מהארופאים כאשר אילו מידי פעם שוחכים לשאול את עצמם מדוע מלחתחילה השטח נכבש והאם זה בגלל רצון של מדינת ישראל לגדול על חשבון שכנותיה או שמה הצד העוין הוא שבמקרה ואולי במזל הפסיד ולכן ישראל הצליחה בדם יזה ודמעות רבות לכבוש שטחים אילו.
איני טוען פה כי צריך להשאר בשטחים אילו או להפך אני כן טוען כי זה שלא היה אדם אשר יכל להסביר את הצד הימני של המפה הישראלית ואת הסיבות היא יתכן כי לא היו אנשי ימין באותה ארוחה ולכן לא יכלו אנשי השמאל להסביר את אשר הם אינם חושבים.
גם עם אנשים אילו העלו טענות הנוגדות את דעותיו של המרח שלכם הרי שבמידה ואכן דעותיהם של רובם נותות לשמאל מרכז יהיה להם קשה ביותר להגן בעיקר כאשר המדינה היום בחרה בצורה דמוקרטית בשילטון המביט כפי ימין יותר בחיוב מאשר כלפי השמאל.

נקודה נוספת שצרמה לעיני בתאור הארוחה הוא נושא הנימוס של עמיתך כאשר בסגנון הכתוב ניראה כי כל השאר היו כנראה לא מנומסים, ואם לא כך הרי למה לציין זאת בצורה כזו?
אני לא אוהב את הסגנון הזה אשר מנסה לגרום תחושה של תבין לבד איך התנהגות האחרים אני אישית בתור כותב המאמר לא מסוגל לרשום דברים מסוג זה על דף הנייר ולו משום שאני מנומס.

נקודה נוספת שצרמה לי היא היותך קורא מחשבות היודע כי המילה ביטחון היא מילה ריקה מתוכן, האם באותה ארוכה היו מצד זה של השולחן או מצד שני מומחים לביטחון אשר יכלו להצביע על הנקודות ועל הסיבות שמילה זו נאמרה תכופות? האם הסיבה שהיא לא הוסברה הייתה כמו שציינתי קודם כי האנשים הישראלים היו מצד מסויים במפה אשר אינו גר באזור זה או משרת שם בצבא ומבין את הנושא לבוריו?
הטיעון שלך כי המילה ביטחון הייתה ריקה וכי היה ברור לכל המשתתפים כי כך הינו טיעון ל אדם הקורא מחשבות ולא טיעון רציונלי אשר יכול להביא בתוכו אי אילו הסמכתאות. ניתן בהחלט לרשום כי נראה לכותב המאמר כי המילה שאמרו הייתה ריקה וכי לטעמו ההסברים בנושא לא מוצו אפילו חלקית.ולא לנחש את דעותיהם של שאר אנשי החדר.

נמשיך אם כן להמשך המאמר.
הנסיעה לירושלים.
אני מודה שאיני מבין מדוע בקשו ממך שלא לתרגם את החששות של הנהג והמדריך, נהפוך הוא הגישה שלדעתי היו צריכים לראות חברי המשלחת היא כי האנשים בארץ פוחדים להסתובב בכל מקום בשל הטרור ההולך וגובר ולא ניסיון מודחק להסתרת המובן לכל תושב ישאלי, איני מבין מדוע שלא יובן הנושא גם למשלחת של אנשים מגרמניה. (כמובן שבמידה והיו מתעקשים שלא אתרגם לשאר החברים בנסיעה לאחר הסר שלי בנושא הרי שלא הייתי עושה זאת אך אני מודה שאיני מבין את הרעיון שעמד פה)

נושא הנסיעה.
ראשית אני שמח שאתה מעלה את תחושתך בנושא שדומה מאוד לתחושתי, החוק המחייב אי הדבקת סטיקרים אינו נוגע למפלגות במדינה אך אבוי לאדם אחר שיעשה זאת, הכבישים הלא מסומנים שבורים ושאר דברים המתוארים היטב במאמר זה הינם אחת הבושות הגדולות ביותר של מדינת ישראל אשר נוהגת לקחת כמות אדירה של מיסים על נושא זה אולם עושה בהם דברים רבים אחרים כאשר אחוזים בודדים עוברים לטובת הטיפול האמיתי בבעיה הזו שנקראת מערכת הכבישים בארץ.
החלודה ושאר הדברים העקומים נראים היטב בכל מקום בארץ ואין איש אשר כלל מעיר כי הדבר מפריע לו, לא פוליטיקאי ולא איש עיתונות זה או אחר, נראה כי אכן הטלטלה צריכה להגיע מבחוץ מקום שבו יודעים כי ניתן להיות אחרת, על כך אני מודה לך כי הערת את עיני מי שלא רואה זאת לבד.

אולם דבר אחד הפריע לי, נושא המכוניות החלודות לטעמי כן חייב להשאר במקומות שבהם הן נימצאות הסמלים שהן מסמלות הינם גדולים וחשובים ואמורים להבהיר לכל עובר אורח ראה כי המדינה הזו ניקנתה בדם ולא ניתנה מרצון, כי ירושלים שעליה נילחמו יהודים שנים בעיקר מסיבות דתיות ואר עליה נשפך דם רב, הרי שגם עליה היה על ישראל להלחם במלחמות הרבות שעברה.
אני רואה בכביש מוזאון ואיני חושב כי צריך לשים כלי רכב מסוג זה שמוזאונים אשר להם אתה חייב להגיע מתוך כוונה אלא להפך למען כל אדם שנושא יעבור במוזאון ויראה את אשר יראה.
מה שכן אני כן חושב שבהחלט יש לבצא סדר לידם, יש לצבוע אותם ולגרום לכך שכל אדם שרוצה להבין מדוע יש מכוניות מסוג זה ליד הכביש יוכל לעצר בחניוני תיירות קטנים ולקרוא הסבר מדוע רכב זה או אחר נימצא במקום שנימצא.
מוזאון יכול להיות מדינה שלמה ואינו חייב להיות בתוך קיר או זכוכית.

ירושליים עצמה.
הכניסה לירושלים אכן נראת רע, חוסר היכולת של התכנון הישראלי אשר מצליח בלא מעט מקרים אולם חסר מאוד פה מורגש ביותר, משום מה החליטה ירושלים כי בתור אחת הערים היותר תירותיות היא לא צריכה להשקיע בעצמה דבר שנובע מבורות או מטמטום לשמו.
ירושלים הייתה צריכה ליצור לעצמה שער כניסה מדהים ביופיו למען כל מי שיבוא אליה יוכל להתרשם מהעיר אשר עליה רבות ומתקוטטות שלוש הדתות חשובות ועתיקות ביותר. השער יכל לספר את ספוריה וליצור עוד אתר תיירותי לתייר המזדמן אולם כמו שרשמתי מעט למעלה הטפשות של הוגי התכנון שם נראת לעין והם משלמים על כך בכל פעם שעובר שם אדם ושואל האם זה כל מה שעיר כמו זו יכולה להציג.

המשך התאור של ירושלים טוב כאשר איני מבין את הבעיה שאתה רואה בכך שבשכונות מסוימות לא רואים חילוניים, האם הדבר טוב העינייך או רע? אני לא ראה בעיה עם הנושא, איש לא מונע מחילוני ללכת בשום מקום כמעט בירושלים ובטח שלא בשכונות דתיות או חרדיות , זה שלא ראית כאלו יתכן מהסיבה שאכן לא היה להם מה לעשות שם.
נושא ההסבר של המדריך הוא כבר תלוי במדריך עצמו ועל כך ניתן להלין רק על בוחר המדריך, יתכן והסגנון המפוזר יתאים לסוג מסויים של אנשים ולא לגרמנים אשר אני חושב אוהבים יותר קווים מרובעים.

נקודה נוספת שצדה את עיני היא נושא האוביקטיביות.
מעטים הם האוביקטיבים כאשר מדובר בעיניינם שלהם, לרוב האנשים יש דעות אשר נוטות לטובתם והדבר צפוי, למעשה הפלסטינים מתנהגים באותה הצורה וכמוהם כל שאר אנשי העולם.
איני חושב שיש בזה רע אלא סגנון והשקפה של אנשים על דברים הנוגעים להם ולחייהם.
בנוגע להסבריך שלא סיפקו את דעתם, שוב אנחנו נפגשים באדם שההספקטים והדעות שלו נוגדות לפחות בצורה חלקית את ההסברים שעליו לתת בנושאים אילו ועל כן צפוים הסברים אילו להיות כישלון ולא מובנים לאנשים להםהוא מסביר אותם.
כשם שלא אתן ליוסי שריד להסביר את עמדותיו ואת הדברים החיוביים של הציבור של המתנחלים כך לא אתן לבני בגין לעשות את אותו הדבר מהצד השני.
הסבריך שאולי היו טובים עד מאוד לא יכלו לספק צורך נוסף והוא אמונה אמיתית במה שאתה אומר, ואם משום שהסברים מסוג זה לעיתים קורבות צריכים להכיל יותר מאשר רציונל יבש אלא מעט רגשות של הצד שמסביר.

נושא המחסומים.
שוב אתה רואה מה שרואה כל אדם המביט.
המחסומים הללו מצחיקים וטיפשיים, הפלסטינים הרוצים לעבור אותם עוברים ללא שום בעיות מיוחדות בשבילי עפר.
מדינת ישראל למעשה בסוג המחסומים הללו מפקירה את החייהם של חייליה, דבר שנראה יותר מידי טוב לפני לא הרבה זמן עם מול מפקד מחסום שכזה מירית אקדח.

בית הספר.
התאור של העובר עליך מצא חן בעיני אולם הפריעה לי גישתך לדעת הנהג שלא הגיב, כאשר מצד חד אתה רושם כי הוא לא אמר צטוב ורע ומצד השני אתה טוען כי לא מצא הנושא חן בעיניו, אני לא מבין מדוע לא שאלת אותו והאם אתה רואה בכך חדירה לפרטיות או שמה איזה חוסר נימוס.
אני חושב שרואי היה כן לשאול את הנהג ורק אז לרשום דעה.

הפגישה במרכז הלימודים.
נושא הקולניות, אכן הגעת לישראל, איני טוען שהדבר טוב או רע אבל הישראלים ככלל אוהבים להשמיע את דעתם במירב הנושאים שהם מכירים ואף במספר נושאים שאינם מכירים וכאשר לא שומעים אותם הם מרימים את קולם. זה הוא חלק מהיות הישראלי ישראלי ועל כך ניתן לטעון כי לא מנומס או כל דבר אחר אבל באותה נשימע ניתן לטעון כי כאשר מבקרים בירדן ואוכלים ללא סכין ומזלג, כי מדובר בחוסר נימוס, אני חושב כי זו אחת ההתנהגויות הישראלים שלא כל כך מפריע לרוב הישראלים ואני לא יודע עד כמה אני רואה בה בעיה.

הדרך לצפת.
אני לא חושב שהבנתי אותך, מדוע זה שרואים ניידות רבות מראה על דבר מסויים, בברזיל שבה הייתי לא מזמן אין ארועים מסוג זה וגם שם כמות השוטרים ענפה עד מאוד, סיבובי הראש ומצמוץ העיניים של הנהג מרמזים גם על ריכוז בנהיגה ולא רק על חשש.
נקודה מעניינת האם הסברת לשאר הנוסעים על החשש של הנהג אחרי הנסיעה? במידה ולא למה ,האם אין זה חלק חשוב במצב שבו אנישים בארץ ראוי שלא יפחדו לנסוע בכל כביש בכל מקום?

נושא התיירות שלטענת הנהג אבד בשל המאוראות לא מדויק כולו. אמת שיש קשר נכבד למצב הבטחוני אולם המדינה שלנו לא נוהגת לעזור לענף התיירות כמעט בדבר. המלונות ברוב הארץ רקים ואין איש פוצא פיו.
זאבי שהיה שר התיירות עוד דיבר מעט על הנושא אולם מעז שנרצח לא שומעים בשום מקום על הבעיות בענף הזה.

כשרות.
שוב צורת הסיפור שבה אתה מביע טרוניה על נושא אי הגשת החלב מפריאה לי. האם אותם אנשים היו מבקשים אלכוהול בארץ איסלמית בה האלכוהול אסור?
אני לא מבין מדוע לא ניתן לכבד את המקום בו אתה נימצא ואת מנהגיו יחד איתו?
אכן כלל לא משנה עם אתה האורח היחיד במלון וזאת בגלל שיש איסורים הנהוגים במרבית מלונות ישראל אשר הם חלק מהחוויה של התארחות בארץ עם מנהגים שונים.
מה שכן לאחר מכן אתם כן מקבלים את הקפה אם החלב בבית של אדם פרטי מה שמראה כי אין בעיה של חוקי כשרות אלא בחירה של מקום הארחה בהיותו כשר, זכותכם הייתה לברר מראש מה התנאים ולמצוא מקום אחר שאינו כשר. (יש כאילו אולם הם מעתים עד מאוד.)

אני אדלג מעט במאמר שכן גם כתבתי רבות עד כה וגם אני לא רואה שום בעיה אם הכתוב בחלקים נרחבים בהמשכו.
ראוי לציין כי נושא הכבישים בחיפה דומה לנושא שעליו כתבתי אי שם בתחילת התגובה שלי.

לא הצלחתי להבין מדוע אתה מגרש מחשבות על גודלה של המדינה שאכן הוא צר עד מאוד באופן יחסי למדינות אחרות והגודל בהחלט מהווה פן חשוב בנושא הבטחוני שעליו מדובר בחלקים נרחבים במאמר שלך.

נושא נכבד ביקורת הגבולות.
אני לא מבין שוב את הבעיתיות של בדיקת המיזודות.
אנחנו נימצאים במדינה שבעיקר בתקופה האחרונה סובלת מכמויות טרור בלתי נסבלות ועושה את אשר ביכולתה את לחות משתדלת לעשות על מנת להקטין את הנזק למינימום, מה שבהחלט יוצר מצב שבו הפן הבטחוני ובדיקת התיקים במקומות מסוג זה הוא דבר נידרש והכרחי, נהפוך הוא שבמידה ולא היו עושים זאת הייתי מפליא בהם את חרצובות לשוני, שהלו אין ניתן שלא לבדוק בצורה היעילה ביותר גם עם הדבר יוצר חוסר נוחות מסויימת, אני אישית לא הייתי ניפגע אם היו עושים לי דבר דומה בכל ארץ אחרת ובהחלט הייתי ניזעם כאשר חזרתי לא הרבה זמן אחרי הפיגוע בתאומיים ובנמל התעופה ביצאו בדיקה שיטחית וחסרת אחריות, אני מבטיח לך שבמידה והייתי רוצה מאוד דאז הייתי יכול בקלות יחסית להכניס כלי נשק למטוס מסוגים שונים מבלי שהיה הדבר מיתגלה בטיסה.
אני באופן אישי מעדיף בדיקה טובה יותר על הסיכוי לגלות את עצמי עובר עם המטוס דרך מיגדל ''שעמד במקום הלו נכון''.

לסיכומו של דבר.
הצאמר מעניין מאוד כי הוא מראה את צורת החשיבה הארופאית גרמנית או לפחות את חלקה, הוא מתואר בסגנון קולח ונעים לקריאה למרות מספר הנקודות הרב שרשמתי.
אני מודה לך עליו ומקווה לראות נוספים בסגנון זה.
_new_ הוספת תגובה



אולי נתחיל מפה
אלכסנדר מאן (יום שלישי, 19/02/2002 שעה 15:27)
בתשובה לרועי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בתשובה לרועי

שמחתי מאוד לקבל תשובתך, אשר התפתחה למאמר בפני עצמה.
תשובותיי לשאלותיך והערותיך השונות מתמקדות בעובדה הברורה שכל חוויותיי אלו היו סובייקטיביות בלבד, הן במישור השכלתני והן במישור הרגשי; זו גם הסיבה לכך כי בביקור זה גזרתי על עצמי שתיקה מתמשכת, וזאת לצורכי התבוננות ושמיעה, אשר הניבה חוויות ונאראטיב מסוג מסויים.

פקידי משטרת הגבולות יושבים עם פנים חתומות כמעט בכל מקום בעולם, ובכך אני בהחלט מסכים איתך. יחד עם זאת הפרוצדורה של הפתק הנדחף לדרכון ואסיפתו על ידי בחורות אחרות ביציאתך החוצה נראה לי תמוה משהו, ואף מיותר לחלוטין. אסור לך לשכוח שאנו היינו בפירוש המטוס היחידי בנמל התעופה באותה שעה, וכנראה גם התיירים היחידים. הבעת פניהן של נשות משטרת הגבולות היתה בפירוש לא מעודדת, ואפילו, איך נאמר, דוחה.

נהגי המוניות התנפלו על קבוצתנו מהסיבה הפשוטה שהיינו תיירים. הדברים שנאמרו נזרקו לחלל האוויר בעברית, וזאת ללא ידיעה כי אני דובר שפה זו, היו בלתי מחמיאים, בלשון ההמעטה. גם לאחר שהסברתי בעברית(!) שרכב רשמי עתיד לבוא לאסוף אותנו, המשיכו נהגי התחנה השונים לכרכר סביבנו תוך מתן הצעות נסיעה שונות. אגב, איש מנהגי המוניות שהיו במקום לא בדיוק דיבר אנגלית, ודי בתופעה זו כדי לסבר את האוזן על החתך הסוציו-אקונומי אשר אמור לשרת תיירים באפשרות התחבורה הכמעט יחידה מבחינתם.

הערב אצל הנספח הדיפלומטי היה ערב מעניין, כיוון שהוא וויתר על תפקידו הדיפלומטי להבעת דיעות פרטיות בעניין. נכון, בקרב המוזמנים השונים לא היו אנשי ימין, אך גם אנשי שמאל ומרכז שהיו במקום התקשו באופן רציני ביותר להסביר את העמדה הישראלית, ובמיוחד את עמדת מפלגת העבודה. במידה מסויימת אני בהחלט נוטה לקבל את עמדתך בדבר חסרונם של אנשי ימין באותו הערב. יכול להיות שאתה בהחלט צודק, ושאולי אנשים אלו היו מנסים 'להסביר' את עמדת ישראל בצורה אחרת, למרות שאינני חושב שעמדה ימנית ישראלית תזכה באירופה אי פעם לאוזן קשבת.
הנימוס הכללי ששרר באותו ערב מצביע גם על הקרירות היחסית שהיתה במקום. מבחינה זו לא היה כל הבדל בין המוזמנים השונים, אורחים וישראלים כאחד.

בנסיעה לירושלים חשו המדריך והנהג במבוכה גדולה, על כך שאי אפשר לטייל באופן חופשי בכל מקום בבירתנו המאוחדת. זוהי עובדה יבשה, ואינני יכול לקחת כל אחריות על רגשותיהם בעניין.

''המכוניות החלודות'' שבדרך שער הגיא נראות רע מאוד, ולמעשה דומות בעצמן לפסולת נוספת שמפוזרת בצדדיו של הכביש המהיר. אני מוכן בהחלט לקבל את הצעתך ולתמוך בשיפור תצוגת כלי רכב, צביעתם מחדש, והקמת פארק לאומי קטן בו הם יכולים לשכון לבטח.

העיר ירושלים עוברת שינויים דמוגראפיים מעניינים, ועל כך ניסיתי לדווח מתוך התבוננות אישית. בהשוואה צנועה לביקורים קודמים שלי בעיר זו, נדהמתי לגלות כמה ישיבות, ותלמודי תורה חדשים נפתחו, ועד כמה צמחה אוכלוסייתה החרדית של ירושלים. אני חושב שעל גידול משמעותי זה אים חילוקי דיעות בקרב אנשים וחוקרים המצויים בעניין.

שים לב כי אני לא הסברתי דבר בביקור עבודה זה בישראל. תפקידי היחידי היה ליווי המשלחת ועזרה כללית בתרגומים ובמידע כללי. כל ההסברים השונים שהופנו כלפי אנשי המשלחת הגיעו מצד גורמים שעימם הם נפגשו, ובעיקר מהמדריכים הרשמיים שליוו קבוצה זו לכל אורך הדרך, ובמידה גוברת והולכת אף הנהג שהשחיל עצמו פעם אחר פעם לשיחה ולהבעת דיעה. אני הקפדתי שלא לומר דבר מטוב ועד רע, ולמלא פי מים.

את דעתי על טיבם הטכני של המחסומים בין ישראל לשטחים הבעתי לא אחת, ואינני חושב כי אנו חלוקים בדיעה זו.
נמנעתי בכוונה מלשוחח עם נהג המיניבוס על עניינים שונים, היות וגם הוא העדיף לפעמים להתעטף בשתיקה.
שים לב שבביקורי במגזר הערבי נאלצתי גם להתמודד עם הדיעות הקדומות שקיימות בי, ודבר זה היה רחוק מלהיות פשוט. הנהג, אשר בחר שלא להיכנס לתחום בית הספר מרצונו החופשי, היה עויין משהו כלפיי לאחר שדווחתי לו על כך שניהנתי מאוד בביקור שם. אני יכול להבין אותו, היות ובנסיבות מסויימות הייתי מגיב בדיוק כמוהו. זוהי הנקודה המרכזית בדבריי אלו.

הקולניות הישראלית עליה דיברתי לא התייחסה לצורת הגשת הדברים, כי אם לחילוקי הדעת שפרצו ועברו כל סכר אפשרי. הדיעות השונות באשר למצב אצל תלמידי בית הספר האמור גרמו להיפר וויכוח שגלש לפסים ישירים ובלתי נעימים. אלמנט הנימוס לא שיחק כל תפקיד בפגישה זו, היות ומארחינו היו מנומסים עימנו ללא דופי. בינם לבין עצמם זה כבר היה סיפור אחר.

הדרך לצפת היתה מעניינת מאוד, כי מעודי לא ראיתי כמות כה גדולה של כוחות ביטחון ומשטרה בכניסה לישובי הערבים במשולש. אינני מבקר הצבה זו, ויש לשער כי בנסיבות מסויימות היא בהחלט נחוצה. בפעם הראשונה הרגשתי על בשרי את חוויית הנסיעה בכביש המהיר, תוך פחד כללי מפגיעת אבן או מהקלעות למהומה באיזור הכביש. בשבילי זו היתה חווייה חזקה, ומסתבר שאף עבור הנהג. חששו זה היה רשום לכל אורך פניו בתוואי הנסיעה לעפולה.
החווייה היתה חזקה במיוחד בגלל העובדה שהמדובר בשטח המצוי בתוך הקו הירוק, דבר אשר הוביל אותי למחשבות אחרות במחוזות שונים. מאוד לא נעים.

נושא הכשרות נרשם כאנקדוטה כללית, ואיש מהמוזמנים לא נעלב או לקח זאת באופן אישי. יחד עם זאת אני מתפלא על כך שאתה משווה איסור מסוג זה לאיסורים בתרבויות אחרות. האם אתה מנסה להצדיק זאת על ידי כך? מסופקני.

מותניה הצרות של המדינה הן בחזקת עובדה מוגמרת, אשר אינה יכולה להיפתר על ידי סיפוחם של שטחי כיבושי 67. הקפדתי לגרש מחשבות אלו מהסיבה הפשוטה שמחשבות מסוג זה אינן יכולות להוביל לשום מקום ועוגן רציונאלי, כי אם למלחמה ושפיכות דמים, לשיטתי.
כידוע לך ולאחרים, אני תומך בהחזרת שטחי כיבושי 67 לגורמים ערביים, ירדניים ו/או פלסטינאיים. זה כלל אינו משנה עבורי מי עתיד לקבל שטחים אלו.

ביקורת המזוודות היתה בלתי נסבלת, היות וביקורת זו לא עסקה בבדיקת מזוודות - דבר חיובי ונחוץ לכשעצמו - כי אם בהצגת שאלות כלליות וחודרניות על מטרת הביקור, המקומות בהם היינו ועוד. אני מבין את תפקיד הביטחון בנמל תעופה כפונקציית בדיקת מטען וכבודת הנוסעים באופן מדוקדק ביותר, אך לא מעבר לכך.

אסיים ואומר כי שמחתי לשמוע שמאמר זה, עם כל קשייו וניגודיו, מצא חן בעיניך. כולי תקווה שגם תשובה ארוכה זו תוכל להסביר ולתת פן נוסף בשרשרת החוויות שעברתי.

בברכה

א. מאן
_new_ הוספת תגובה



התחלה טובה
רועי (יום רביעי, 20/02/2002 שעה 0:06)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראשית תודה על התשובה המנומקת.
אני אנסה להבהיר כמה דברים.

שוב אלך בשיטת הפסקאות כמו בפעם הקודמת על מנת להקל על שנינו וקוראים נוספים המעוניינים לקרוא תגובה זו.

פיסקה א.
ברור לי כי כל מאמר מסוג זה נכתב בצורה גם ריגשית וסובייקטיבית כלפיך, הדבר שהפריע לי הוא ניחושך הרבים כלפי הדעות של אחרים מבלי ששאלת אותם, איני יודע אם יש לך תואר בפסיכולוגיה אשר מאפשר לך לדעת לפי התנהגות דעה (או ניסיון חיים דומה) אולם הייתה מספר פעמים הרגשה כאילו אתה קורא מחשבות, דבר שמעט הפריע לי באת קריאת המאמר.

פיסקה ב.
איני יודע מדוע ולמה הוחלט על שיטת הפתקים, ויתכן מאוד כי שיטה זו אכן אין בה צורך ופקיד ''קטן'' הוא שהחליט לעשות זאת ומאז הדבר לא משתנה.
אולם יתכן וכן יש ערך לנושא ועל כן אני מעדיף לא להעביר דעה בנושא מלבד זה שלי אישית הדבר לא ניראה מפריע במיוחד גם ביום בו צפוף שם מאוד, הבנות שלוקחות את הפתקים עושות זאת במהירות ויעילות אשר לא זכור לי שגורמת לפקקי תנועה כך שאני לא ראיתי בכך איזה פגיעה חמורה. אולם זו היא בהחלט זכותך לחשוב כך.
נושא הפרצוף של השוטרות הוא דבר שנראה לי בלתי מדיד ואני בהחלט חושב שראוי שהטיפול שלהן יעשה בצורה נעימה יותר ועם חיוך, אני בהחלט חושב שיש להראות בכניסה לארץ את הרצון לקבל אנשים ולא ההפך, כמובן שראוי שמצב זה יהיה בכל מדינה.

פיסקה ג.
נהגי המוניות הם כמו שנהוג בישראל לומר בסלנג ''עם'' במיבטע מיוחד שאיני יכול להעביר דרך המקלדת לפורום.
אכן יש בהם שנוהגים בצורה גסה ומכוערת וכך קורא גם במקומות אחרים (דבר מאוד דומה קרה לי בברזיל) איני מנסה להצדיק התנהגות שכזו.
נושא ההערות הבלתי מחמיאות הוא שוב נושא ישראלי ידוע שנהוג בכל מקום בו ישראלי חושב שלא מבינים אותו, זה מה שניקרה בשפת הארץ ''הישראלי המכוער'' לצערי אנו חיים בארץ שבה אדם לאדם זאב במקרים רבים מה שיצר מעין סוג של אנשי זאב שהחיספוס הוא חלק מהם ואילו העידון הארופאי כמעט ולא קיים.
מה כן שוב אני זוכר את הפעם שבה אני חזרתי ארצה לא מזמן שבה מקרים כמו אתה מתאר לא קרו בכלל ואני כמו ישראלים אחרים ותיירים אחרים המתנתי בתור למניות שהמתינו בתור בדיוק מול כדי לאסוף אותנו.

פיסקה ד.
נושא האירוח.
יתכן שאחת הסיבות שאנשים אילו לא יכלו להסביר את דעות השמאל המתון או הקיצוני בישראל הן כיוון שגם השמאל כיום נימצא בוויכוח ואף במפלגת העבודה ישנם כמות גדולה מאוד של דעות ואין רוב לדיעה זו או אחרת.
אני מאמין כי במידה ואדם ימני אשר יודע להסביר את דבריו היטב באנגלית או גרמנית רהוטה היה יכול כן למצוא אוזן קשבת גם בארופה. למשל בנימין נתניהו ידוע כנואם מוצלח מאוד מצד הימין אשר מצליח להסביר את דעותיו בצורה טובה גם באנגלית להבדיל מברק כדוגמא אשר כאשר שמעתי רעיון שלו בערוץ הבריטי לאחר נפילת התאומים עם אני זוכר נכון, היה מהגרועים שניתקלתי בהם.
אני לא חושב שכל ארופה אחידה בדעותיה ואני חושב שלא פעם אינטרסים אחרים הם המשקפים את הפעילות בארופה, בעיקר אינטרסים מול המדינות המוסלמיות באזורינו.

פסיקה ה.
הבנתי

פיסקה ו.
הרעיון שלי לא כלל פרק אלא השארתם במקומות בהם הן נימצאות והוספת מקומות עצירה לידם עם הסברים על הנושא. אני חושב שהפיכת הכביש עצמו למוזאון יכולה רק להוסיף.

פיסקה ז.
אכן כמות האוכלוסיה החרדית גודלת ואחת הסיבות לכך צויינה היום באייל בחלק של החדשות.

פיסקה ח.
ציינת כמדומני באחת הפיסקות במאר המקורי כי אפילו הסברך לא צלחו לאוזני חברי המשלחת שבאו איתך.

פיסקה ט.
קיבלתי

פיסקה י.
אכן חלק מהוויכוחים הרועשים הינו עוד חלק בחיספוס הישראלי עליו דיברתי בפיסקה הראשונה בתחילת תגובה זו.

פיסקה יא.
חשוב על כך שהמצב בימינו אילו הופך למצב דומה ברוב חלקי הארץ, איך היית מגיב אם המצב היה דומה באיזה שהוא מקום בגרמניה, ומה יית מצפה ממשלה גרמנית לעשות במצב כזה. (אני לא מדבר על הנושא הפוליטי אלא רק על המצב הבטחוני, והרגשת הפחד)

פיסקה יב.
אני בהחלט מצדיק את זכותו של מלון להיות כשר בכל מדינה שבה הוא בוחר לעשות זאת.
זכותך המלאה להחרים מלון בשל כל סיבה הנראת לך לעין דרך כשרות ואו אי החזקת אלכוהול.
אני ניתקלתי במצב דומה כאשר באחד המלונות בארץ ביקשתי לקבל מילקשק בשבת בצוהרים ונאמר לי שאני אאלץ להמתין עד צת השבת בגלל כשרות המלון ואי האפשרות להפעיל את המכישר שעושה זאת בשבת, היום וידעתי כי אני מגיע למלון כשר לא התרעמתי על כך כלל.

פיסקה יג.
אני לא תומך בדעתך בהחזרת השטחים המלאים לאילו או לאילו אלה החזרת המינימום הנדרש על מנת להגיע להסדר שעליו יאלצו מרצון או שלו מרצון לחתום שני הצדדים. אני חושב שבכך שירדן החליטה להצטרף למלחמה כנגד ישראל ובשל כך נכבשו ממנה שטחים אילו ואחרים הינה בעיה של ירדן, איש לא מחייב מדינה לצאת למלחמה ובמצב אז בוודאי שירדן לא הייתה חייבת להצטרף. ושוב כמו שטענתי בעבר זה שהפלסטינאים רוצים משהו זה דבר נחמד, זכותם לרצות, לא אף דבר אחד מעבר לזה.
מותניה הצרות של המדינה חשובות מאוד בשל המצב הבטחוני שבו היא נימצאת מאז הוקמה, ומחשבות על קח יש צורך תמיד להשאיר בקצה הקודקוד על מנת שבכל הסכם שיהיה בעתיד יתחשבו גם בנקודה זו, כמו שנאמר כבר פעם בשיר ''אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת''

פיסקה יד.
איני יודע שוב מדוע נעשה תחקיר זה, אולם אני היום ואני מדגיש במצב היום אקבל כמעט כל ביקורת קשה כקלה, מעקבת לא נוחה או כל דבר שהוא כמעט, בשל המצב הבטחוני. גם עם הדבר ניראה רע מאוד כלפי חוץ.
צר לי אבל מי שנאלץ לחיות מידי יום אם פיגועים רצוי בשבילו שישאל יותר שאלות מהרצוי ולא על מנת שבמקרה יעלה החשד הקטן ביותר ויתברר שבשל כך נימנע פיגוע נוסף.
באותה צורה אני היום מקבל בשלווה את המחסומים שיש מידי פעם בדרכים אשר גורמים לי לאחר לעבודתי בזמן לא מוגדר היכול לעלות על שעה, ועף כל דבר אחר.
בטחוני ובטחון האנשים סביבי גוברים היום על כל שיקול נוחות שהיה לי בעבר.

פיסקה אחרונה.
תודה.
בהחלט נהנתי לקרוא את המאמר וגם את תגובה זו שלך.
רועי
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי