מחשבות

מה זה?

מחשבות

יורם המזרחי (יום רביעי, 01/05/2002 שעה 3:37)

השימוש החוזר בהגדרות ''ימין-שמאל'' כסמלי הזן הפוליטי-סמנטי-רגשני, הולך ומתפשט כמעט לכל שיחה על ''המצב'' ,הרהורים כתובים,דיאלוגים וכיו''ב.
השימוש הישראלי במושגים היה ל''סופר רגשי'', מפני שיש המגדירים ''שמאלנים או ימניים'' במסגרות שחורות, מעליבות, חסרות התחשבות או הגינות, למשל כינויי ''בוגדים'' או ''מטורפים'' וכיו''ב, הכל לפי רמת הויכוח או... השנאה.

בזמנים יותר טובים,השתמשו בהגדרת '' צד'' בעיקר כמושג פרלמנטרי חברתי. כך קורה ברוב מדינות העולם, אלא שאילוצי מציאות מזרח-תיכונית, כפי שהיא משפיעה על ישראל, חידדו מושגים פוליטיים והרחיקו מהגדרות ''שמאל או ימין'' על רקע חברתי גרידא. פעם היה מקובל לראות מפלגת פועלים הסתדרותית כ''שמאלנית'' ומפלגה המתנגדת לאיגודים מקצועיים ובעלת זיקה לאומנית רעיונית כ''ימנית''. במשך הזמן הוסיפו, כבבואה למוסד הכנסת, מפלגת ''מרכז'' כהגדרה למפלגה קפיטלסטית-רפורמית ובאופן כמעט בלעדי לישראל צרפו גם מפלגה '' דתית'' וכמובן מפלגה ''ערבית''.

המעקב המעניין, רב השנים, אחר ההתפתחות הסמנטית בעולם הפוליטיקה הישראלית, מציג למשל התאגדויות לא רשמיות, המבליטות פיצול רעיוני כמו ''מפלגות הימין'' וכו' עם אבחנות מזדנבות כמו ''ימין קיצוני'' וכיו''ב. ההגדרות לסוגיהן ''נשלפות'' בכל דו-קרב רעיוני, ומבלי משים מועברות על לוח המשחק, כמעט כמו כלי שח-מט, הכל בהשוואה ישירה לסכסוך הישראלי-ערבי-פלסתינאי.

דמויות ממחנה העבודה (זצ''ל) הופכות ''ימניות'' מרגע שפצו פה בעד התיישבות או נגד עקירת ישובים (למשל יגאל אלון ז''ל בפרשת ישובי סיני), כאילו שלתפיסת העולם החברתית של אלון, בעד ההסתדרות והתנועה הקיבוצית של הקיבוץ המאוחד ( שהיה המרכז של השמאל...) לא היתה משמעות, והמטען הרעיוני שנשא אותו דרך תנועת הנוער, מפ''ם ההיסטורית, הפלמ''ח וכו' היה חסר ערך.

בין המדלגים מצד לצד וכך ''מוטבעים'' לכל החיים, נמצא למשל אורי אבנרי, חבר האצ''ל לשעבר ובהחלט קפיטלסיט ומתנגד ההסתדרות, שבגלל תמיכתו בערביי ישראל והפלסתינאים מוגדר, ללא הרהור שני כ''שמאלן''. דוגמאות יש למכביר, וגם ''התפצלויות משנה'' כשישראלים משנים את הפינה הפוליטית שלהם בלי לחשוב פעמיים ומחליפים צד אד הוק.

המצב יוצר קושי להסביר ולמפות את הזירה הפוליטית של ישראל, ההופכת במהירות להיות ''לבירינת פוליטי מושלם'' שאין לו אח ורע בעולם. השמיים הם הגבול ובדרך אליהם נוצרת ערבוביה המונעת אפשרות ברור יסודי בשאלות מדינה וחברה, על בסיס רחב מאשר ''רק'' הבעיה הביטחונית.

כשעוקבים אחר התנהגות ההסתדרות הכללית בשאלות שכר וזכויות העובד, או אחר ריקודי המס והגזירות של שר האוצר, המתפתל כמו ''נערת הגומי'' המפורסמת מהקרקס, ומקשיבים לתגובות השונות, מגלים שלא כל ''ימני'' שייך לימין ולא כך ''שמאלני'' שייך לשמאל - זאת בהשוואה לשאר עמי העולם כמובן. כך קורה שרק בארץ יכול היה להתפתח יצור פוליטי משונה של ''שמאלני-ביטחוניסט'' ומולו ''ימני סוציאליסט'' שלא להזכיר את הדתיים והערבים, הנעים הלוך ושוב בין לאומנות לכדאיות כלכלית, שגם היא יוצרת עופות מוזרים כמו ח''כ ערבי תומך אש''פ (ולכן מוגדר שמאלני) המשתף פעולה עם המחנה הדתי לאומני כשמדובר בחלוקת ממון, שאז הוא עובר ''ימינה'' לפחות בעיני תומכיו.

ההרהור הנ''ל מצביע גם על חוסר תקווה לנסות ולברר ברצינות נושאים לאומיים וחברתיים חשובים ולהתייחס אליהם ברצינות הראויה, כמו שינוי שיטת הבחירות, גיוס בחורי ישיבות, הטבות ליוצאי צבא, ביטוח לאומי צודק, מיסוי ועוד ועוד, שבדרך כלל עוברים לתחום הויכוחים העקרים, מפני שמייד מצרפים למתווכח, או למשתתף בברור - ויותר למי שמעלה רעיון - תווית החלטית של ''שמאל או ימין'', כשהכוונה לעמדות שלא לעניין העומד על הפרק.

הפיצול המלווה את ההגדרות הקשוחות משתק, למעשה, את התפתחותה החברתית-תרבותית של מדינת ישראל, מפני שהוא כה ''חם'' בנושאי ביטחון ושלום, עד שאי אפשר להקשיב לרעיון חשוב אחר הבא בתחומי חינוך או רפואה ציבורית וכיו''ב, בלי להציב את מעלה הרעיון בפני כיתת יורים של ההתייחסות לשאלה הישראלית ערבית.

התופעה משחיתה כל חלקה טובה ביחסי אדם לחברו,אדם לנבחריו ואדם לממשלתו. היא מחלחלת עמוק לתוך עולם ההתייחסות הישראלי לשאר ארצות תבל, כשמבחינות רבות הכל נראה כמשחק ילדים, המשתוללים בארגז חול, כולל צחוק, בכי, קטטות והאשמות נוראות המתחלפות במהירות שבשבת רוח.

עיון בהודעות פורום, תגובות שונות או מאמרים, מציג את עומק השנאה, חוסר הסובלנות והעדר האיפוק המשחיתים סיכוי להדברות לאומית. מי שמתבטא לא בדיוק לפי הקו האישי של האחר - נרחץ מייד ברותחין של ''שמאלנות או ימניות''. מי שמרגיש טבעת מצור סביבתי וחברתי או תרבותי המתהדקת סביבו בועט ומייד, ברגל ימין או שמאל, והתגובות לא מאחרות להגיע, בד''כ לא לעניין וללא תרבות ויכוח וסובלנות מומלצת של האזנה לשמה, אלא תוספת האשמות, הכפשות, השתלחויות ועוד, היוצרות מעגל מכוער ממנו קשה להשתחרר, וסופו שיהפוך למערבולת סוחפת וממיתה.

הקשר בין אלה למה שהעלתי בראש העמוד, טשטוש מושגי אמת על מהות השמאל והימין ה''קלאסי'', הוא חוסר דמיון ויכולת מידור, מצבים נפשיים המוכרים בספרות שבאה לתאר מצבי התדרדרות.
להבדיל,אך בכל זאת, צריך להשקיף על גרמניה של בין שתי מלחמות העולם, בעיקר עידן פירפורי הרפובליקה הוויאמרית ומאבקי הסוציאליזם הגרמני עם המרכז הקפיטליסטי ולבסוף עם הגוש הפאשיסטי, כדי להבין את גודל הסכנה ולזהות מבעוד מועד את נקודת המוצא מהמבוך, שם מתחברות כמה תורות עייפות ומותשות, הנכנעות בד''כ לתורה הצעקנית מכולן, המתרברבת וה''זוקפת גו'' תוך יצירת חזון-לאומי-לאומני המתעלם מהעולם כולו, בחזקת ''שקו לנו, אבל זה מה שאנחנו רוצים!''

בפורום זה נעשה השבוע שימוש בביטוי ''קוץ בתחת של העולם'' דווקא כמושג גאה ומתריס, ולדעתי מאד ''ישראלי'', הבא ממשפחת השיר הטפשי והישן ''העולם כולו נגדנו לא נורא נתגבר'' בלי להתעמק בשורש התפיסה המסוכנת של אני ואפסי עוד. ניסיון היכול להסתיים בעוד ''רייך בן אלף שנים'' שלא עמד אפילו 12 שנים מלאות, ובראשיתו נראה בעיני מקימיו שסוף סוף הושג ''צדק סופי וחברתי'', שבסופו המיט שואה לא רק על ההוזים בעלי החזון המעוות של ''קוץ בתחת של העולם'', אלא על העולם כולו והיהודים בפרט.

הצגת המאמר בלבד

האדם כחיה כלכלית VS חייה דתית

אלכסנדר מאן (יום חמישי, 02/05/2002 שעה 11:41)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

יורם שלום,

מאמרך זה ניתח בצורה מעניינת ומאלפת את התפלגות המושגים 'שמאל' ו'ימין' ברבע המאה האחרונה בישראל, אך יש לציין כי עלינו לתת את הדעת לכך שהתפלגות זו מצוייה גם במדינות המערב השונות, במיוחד לאחר התמוטטותו הפוליטית-כלכלית של הגוש הקומוניסטי.

מבחינה זו דומה כי פ. פוקוימה צדק משהו בנבואותיו על 'סוף ההיסטוריה' מבחינתן הפוליטית לטובת המירוץ והמאבק הכלכלי ברחבי העולם; די אם מעיפים מבט בכותרות העיתונים השונים כדי להבין את חשיבותו המוגברת של האלמנט הכלכלי בחיי הפוליטיקה הבינלאומית. דווחים שונים מאולמות בורסה ברחבי העולם מזכירים במידת מה דווחי חמ''ל זה או אחר. השמאל והימין איבדו מגדולתם הרעיונית לטובת - ויש היאמרו לרעת - תהליך הגלובליזציה הבינלאומי, אשר רק צידיה השוליים של המפה הפוליטית מגלים אליו התנגדות עזה: מתנגדי הגלובליזציה בימים אלו נטועים בשמאל ובימין הקיצוני ברחבי העולם הראשון.

השאלה הנשאלת היא אם כן, האם ניתן להגדיר את חזות הגלובליזציה המתפשטת והתרחבותם של שווקי העולם כ'בון טון' החדש לפיו עתיד האדם הבודד והמין האנושי להגדיר עצמו בהווה זה ואף בעתיד הרחוק.
תשובתי לשאלה זו הינה חד משמעית וברורה: אינני חושב שהאדם הוא חיה כלכלית בלבד, כי אם גם חיה תרבותית-דתית, אשר זקוקה להגדרות משלימות של זהותה זו. פירושו של דבר הוא שבמקרה זה עתידים הכוחות המתנגדים לגלובליזציה ולכלכלה הבינלאומית לגדול באופן משמעותי על רקע השחקותו התמידית של מעמד הביניים וצמיחת האבטלה הבינלאומית. מצב חדש זה, אשר ממחיש את אוזלת ידה של המדינה בעלת הכלכלה המודרנית לספק פיתרונות תעסוקה לסך אזרחיה הוא מצב יחסית חדש, העלול לגרום לשובו של אלמנט האי-רציונליזם למשחק, כפי שקורה הדבר במידה רבה בעולם המוסלמי: חוסר הפרנסה והתקווה לעתיד כלכלי טוב יותר מושך עימו צורך לחיפוש פיתרונות אחרים, אשר החזרה לתרבות האמונה ושלילת המערב ממלא חלק נכבד בהם. זוהי כנראה בעייה אנושית כללית, אשר מסמלת את העובדה שברגע שאדם נואש לשפר מצבו על ידי מעשים חיצוניים פונה הוא לעיתים קרובות אל האמונה הפנימית, ודרכה אל הקיצוניות הפוליטית הטמונה באלמנטים מסוג זה.

שלך בברכה

אלכסנדר

_new_

מטריאליזם דיאלקטי

נתנאל ראוך (יום חמישי, 02/05/2002 שעה 16:27)
בתשובה לאלכסנדר מאן

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

מר מאן שלום רב!

ובכן, הצגת בתגובתך למאמרו המעניין של מר המזרחי, מעין דואליזם בין אדם כחיה כלכלית לבין אדם כחיה דתית-תרבותית.
לדעתי תפיסה זו איננה נכונה, במיוחד לעומת תפיסת המטראליזם הדיאלקטי המושתת על ה''דיאלקטיקה בין מדוכאים לבין מדכאים'', שפותחה בידי היסטוריונים בני המאה ה- 19 ואף ה- 18, והגיעה לשיאה, כמובן, במשנתו ה''פילוסופית-כלכלית'' של קארל מארקס, בעיקר עם פרסום חלק א' של ספרו ''הקאפיטל'' - תהליך הייצור של ההון, 1867.
מארקס שם כדגש גם את ההתפתחות החומרית-פוטנציאלית - כלומר את ההפתחות של כוחות הייצור, כפי שמבוטאת בטכנולוגיה. כפי שנאמר בהקדמה של ו. א. לנין לספר במהדורה העברית שברשותי:
''הטכנולוגיה חושפת את זיקתו הפעילה של האדם אל הטבע, את תהליך הייצור הבלתי-אמצעי של חייו, ועל ידי כך- גם את תהליך הייצור של יחסיו החברתיים ושל הדימויים הרוחניים הנובעים מהם''.

הקונפליקט האובייקטיבי שבבסיס ההיסטוריה הוא בין אופן הייצור, מפיאודלי ועד בורגני-מודרני, לבין תנאי הייצור הטכנולוגיים.

כל זה ידוע מאד, ושילוב של גישה זו הצגת כאן, בדוגמה הברורה, והמעט פסיכולוגית, של התקשרות במצבי מצוקה אל עבר האמונה, ובמקרה הזה, גם הזיקה לדבר מה ממוסד, בסתירה לכאורה למהות הפרולטריון, לכאורה כיוון שזה איננו יודע שהוא זה, וחבל שכך לטעמי, צרות רבות היו נחסכות אז. [ואולי חדשות היו קמות]

לעומת זאת, עליי לציין כי ישנן תופעות החוזרות ונישנות היוצרת מעין דואליות מסוג זו שציינת [שאינני כאמור פוסל, אלא מנסה לחדד על מנת להבין במלואה], למשל האנטישמיות, המושתתות לא רק על גישה בדלנית משמרת עבר של הקורבן, אלא גם על זו של המתנכל, ובכך נוצרת בעיה חריפה.

בהערכה כנה,

נתנאל ראוך.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.