מדוע אינני צופה באירוויזיון?

בימים עברו – כאשר הייתי מבקר דרך-קבע בבית הספר – שיחת היום לאחר האירוויזיון היתה השיר הישראלי; השיר הזוכה (שבדרך כלל לא היה ישראלי...); וכן חישובי ניקוד והצבעה, עם ה''דוז פואה'' שהתנגן בפי כל.

אך תמיד היו גם הציניקנים – שבראש מורם הכריזו באומץ: ''לא ראיתי את האירוויזיון''.

מדוע?

מפני שמדובר – לטענתם – בתחרות שטחית ואווילית, עם שירים גרועים בתבנית ידועה מראש, ובקיצור: בזבוז זמן.

חלקי לא היה עימהם.

הייתי צופה אדוק באירוויזיון – ובשבילי 3-4 השעות במוצאי-שבת בכל שנה – היוו סיבה למסיבה, ולישיבה טקסית אל מול הטלויזיה.

לא התביישתי לזמזם בהנאה גלויה ומרובה את השירים החביבים והקליטים, ולא ויתרתי על צפיה דרוכה בתהליך ההצבעה – שמבחינתי היה שווה-ערך למשחק כדורסל בין מכבי תל-אביב לצאסק''א מוסקבה.

אך יותר מכל – אהבתי את הססגוניות הרבה, את המגוון המעניין והמהנה שנבע ממפגש התרבויות:

מתוך עשרים ומשהו השירים – ניתן היה ליהנות ממגוון רחב של שפות: אירלנד, בריטניה ומאלטה שרו באותה שפה, וכמו כן גם גרמניה ואוסטריה, יוון וקפריסין, ובמקרים מסויימים גם לוקסמבורג, צרפת, שווייץ ואיטליה.

אך למרות הכל, המגוון היה מרשים: עברית, טורקית, פינית; שוודית; נורבגית; סרבו-קרואטית; אנגלית; ספרדית; פורטוגזית; צרפתית; גרמנית; הולנדית, וכו'.

אחד הכללים היסודיים של תחרות האירוויזיון היה שכל מדינה חייבת להיות מיוצגת על-ידי שיר בלשון שהיא רשמית (או הרשמית) במדינה.

ומאחר שהכלי – ובמקרה זה הכלי הלשוני משפיע על הסגנון – זכיתי ליהנות ממגוון נאה למדי של תרבויות זמר. במקרה הגרוע היה מדובר בשירים בעלי אופי דומה – אם כי שונים ומיוחדים בזכות השפה – ובמקרה הטוב היה מדובר בשיר – פופוליסטי ככל שיהיה – שמבטא את התרבות המקומית.

אין הרבה הזדמנויות לחזות במפגש כה אינטנסיבי וצבעוני של לשונות ומנגינות – ובכלל זה הקוריוז של נציג חבר השופטים מכל מדינה ומדינה - ושמחתי לקראת ההזדמנות הזאת – על אף כל המלעיזים.

---

אך מזה מספר שנים כבר אינני צופה באירוויזיון – וככל הנראה לא אצפה בו יותר.

אינני יודע מדוע ולמה (ואולי הדבר קשור לפרישתו של השופט המיתולוגי פרנק נף) – אך לפני מספר שנים הותר לכל מדינה לשיר בכל שפה שתחפוץ.

אמת – גם בשיטה הישנה נעשו ניסיונות סמליים לשיר באנגלית, כגון שירו של טוטו קוטונויו Unite Europe (לאחד את אירופה), או הזמרת האוסטרית ששרה No walls anywhere (לא עוד חומות בשום מקום), וגו' וגו'.

אך כאשר צפיתי באירוויזיון הראשון שהתנהל לפי השיטה החדשה – חשכו אוזניי: לפחות מחצית מהשירים היו באנגלית, נראו אותו דבר ונשמעו אותו דבר, ולא יכולת לדעת האם מדובר בלהקת רוק נורבגית או בהרכב פופ פורטוגזי.

ישבתי וחשבתי לעצמי: בשביל מה כל הטרחה והחגיגיות הזאת – אם אפשר פשוט לפתוח אם.טי.וי – וליהנות אף יותר?

לקחו מהאירוויזיון את נשמתו – וגזלו ממנו את תמצית חיוניותו.

טעמתם פעם קוקה-קולה בלי גז?

טראומטי.

ככה עשו לאירוויזיון – הפכו אותו לקוקה-קולה בלי גז.

קשה לי להאמין שמנהלי תחרות האירוויזיון יתעשתו.

אם כן – תרימו אליי טלפון – אשמח להדליק את הטלויזיה.

---