(הופיע בגירסה שונה בגיליון ראש השנה של ''מקור ראשון'' וגם בבלוג של אלי אשד)

---

תיאודור הרצלההליקופטר נחת בשדה התעופה בן-גוריון, והרצל אמר שרק עוד שאלה אחת מטרידה אותו: היות שגם הוא וגם בן גוריון אינם עוד בין החיים – היש אנשי חזון למלא את מקומם?

(שמעון פרס ''עם הרצל לארץ חדשה'', 1999)

המצב של המדינה והאומה ושל העם היהודי בתפוצות כיום הוא קשה ביותר, כפי שיודעים כולנו. יותר ויותר נשמעים קינות ונהי, הן מן השמאל והן מן הימין, שהסוף והחורבן הם בלתי נמנעים; הם רק שאלה של זמן ולא משנה באיזו חלופה ננקוט: מה שלא יהיה זה יביא לחורבן.

ואולי יותר מכל דבר אחר חמורה היא העובדה המרה שאין בשנים האחרונות תוכנית אב לעתיד המדינה, שתציע חלופה טובה יותר - או לכל הפחות ברורה יותר - להווה הקשה, שמראה כל סימן שייהפך לעתיד קשה עוד יותר.
מדינת ישראל אחרי הכל היא, כידוע, תוצר של תוכנית עתיד כזאת או ''חזון'' של הסופר והעיתונאי תיאודור הרצל, שאותה התווה בספריו ''מדינת היהודים'' ו''אלטנוילנד''.

דוד בן-גוריוןאחרי הרצל קמו אנשים רבים שכל אחד מהם הציג את חזונו כיצד צריכים להיות פני המדינה העברית. רובם הגדול מצאו את מקומם בפוליטיקה. ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, היה איש חזון בכל מאודו. ספריו המרובים משקפים את חזונו זה מצדדים שונים, והיו שהאשימו אותו שיש לו יותר מדי חזון. עד שנות השמונים זה נחשב כמכובד - וכמעט כחובה - שכל פוליטיקאי חשוב, או לפחות מתיימר להיות חשוב, יפרסם ספר, או לכל הפחות קובץ נאומים ומאמרים, שבהם יציג את תוכנית העתיד שלו. אך מאז שנות השמונים מצב זה השתנה מאוד.

כיום, כידוע, מרבית הפוליטיקאים שלנו אינם אנשי ספר (ובכך למרבית הצער הם משקפים את
החברה). כיום ניתן למצוא מעט מאוד פוליטיקאים בולטים ולא בולטים שניתן לאמר שיש להם ''תוכנית עתיד'' או חזון לגבי השאלה כיצד צריכים להיות פני המדינה ועתידה של המדינה לאור האיומים השונים שמקיפים אותה ולאור הבעיות הפנימיות שבה.

בכלל, ישנה מגמה ברורה ומדאיגה בעשרות השנים האחרונות בהתייחסות לעתיד בפוליטיקה הישראלית. ישנה ירידה בנכונות ובנטייה לכוון החלטות מדיניות ולשפטן לפי אמות מידה המניחות פרספקטיבה ארוכת טווח. ישנו צמצום בהתייחסות לעתיד, הן ברמת המעשה המדיני והן ברמת הרטוריקה הפוליטית. דבר זה הוא חמור מאוד במדינה כמו שלנו, שזקוקה לסוג של חזון כדי להצדיק את התביעות שהיא תובעת מאזרחיה.

שמואל פלאטו-שרון

יעקב מרידורהמעטים מאוד שכן טרחו להציע חזון מעין זה מאז שנות השמונים כללו לעיתים אנשי שוליים פוליטיים, כמו המיליונר שמואל פלאטו-שרון, שטרח לפרסם ב-‏1980 ספר בשם ''יש עתיד'' שבו הציע בפירוט את השיטה הכלכלית ה''ניאו ליברלית'' עבור המדינה, שיטה שמאז התקבלה בידי אחרים.

משה ארנס

יובל נאמןמבין הפוליטיקאים השונים שחשבו על רעיונות שונים בעלי אופי עתידני באמת, אם כי לא פרסמו על כך ספר, אפשר למנות את משה ארנס, אבי תוכנית מטוס ''הלביא''. אפשר להזכיר גם את יעקב מרידור, אבי ''מנורת החשמל שתאיר את כל רמת גן'', שזכתה ללעג רב, אבל הייתה רעיון מעניין לכל הפחות.

פוליטיקאי בעל חזון ''מהסוג הישן'' הוא השר לשעבר יובל נאמן. פוליטיקאי לשעבר שידוע היטב בהיותו מרחיק ראות, בעל רעיון ''תעלת הימים'', שלמרבית הצער לא התממש, אם כי נחיצותו מתבררת כל יום מחדש. בספרו ''מדיניות הראיה המפוכחת'' (1984) קבע נאמן שיש לחדש את התנופה הציונית, בראש ובראשונה על ידי חידוש העלייה. עד כה, כתב,לא הצלחנו לפרוש יותר מ-‏26% מן האוכלוסייה היהודית מחוץ לפס הצר של שפלת החוף. יש להגיע למצב שבו 50% מהאוכלוסייה היהודית ישבו בהר, וזאת אפשר להשיג על ידי בלימה מוחלטת של הבנייה בשפלת החוף. אפשר להצמיח את ערי החוף אל תוך ההר: לדוגמא במקום פריסת תל אביב מבת ים ועד הרצליה אפשר לפרוס אותה מזרחה לעבר אלקנה והמרחב שמאחוריה למזרח. יש לפתח צורות התיישבותיות חדשות: פרברים לערים הגדולות, ערי תעשיה,ערי מדע, ערי נופש ובריאות ( עם מרכזים רפואיים בינלאומיים ). יש צורך במפעלים לאומיים גדולים לחידוש תנופת הפיתוח ויצירת אווירת אתגרים: למשל ימת שמש (הפיכת מחצית ים המלח למאגר אנרגית השמש) ותעלת הימים. את ההצעות האלה העלה נאמן לפני שנים, אולם דומה שדיבוריו על פרוייקטים לאומיים (אם כי לא בהכרח אלה שהציע, שעלולים להתברר כבעייתיים מבחינה אקולוגית) הם עוד רלבנטיים.

משה שחלאפשר גם למנות את משה שחל, שכתב ספר שלם של עתידנות פוליטית בשם ''סדר יום חדש'' (1992), עם הצעות משלו בנושאי כלכלה ופנים שונים (לא מקוריות וחדשניות במיוחד, אבל הוא לפחות ניסה). פרט לכך, רק מעטים מאנשי המפלגות הגדולות ניסו להתוות דרך איך צריכים להיות פניה של מדינת ישראל ויושביה לעתיד לבוא פוליטית, חברתית ותרבותית, בלב המרחב הערבי העוין והמתחזק ואיך אפשר להגיע לשם. לא רק אזהרות ואיומים ערטילאיים או חזיונות אפוקליפטיים על קץ המדינה ללא שום תוכן חיובי ממשי כלשהו, כפי שעושים רוב הפוליטיקאים (ובכלל זה גם המוכשרים שבהם מבחינה אינטלקטואלית כמו בני בגין וד''ר אריה אלדד מהימין או יולי תמיר מהשמאל) בנאומים ובמאמרים שלהם, איומים שהם בבחינת פחדים ולא חזון, אלא הצעת תוכנית מפורטת של ''מה צריך לעשות לאור המצב הנוכחי ולטווח הארוך''. חזון שאפשר להסכים עימו או להתנגד לו אבל חזון מגובש בכל אופן, כפי שהיה בעבר להרצל והוצג בספרו ''אלטנוילנד'', וכפי שהיה למתנגדו של הרצל ''אחד העם'' וכפי שהיה לבן גוריון. הצעת חזון מגובש כזה (ואין זה מספיק כלל לבטא דברים כלליים מאוד בנאומים בכנסת, או במאמרים בעיתונות שמתמקדים בעיקר בתגובות לעניני היום כמו במקרים של בגין ואלדד ושל יוסי שריד) דורשת היום העזה אינטלקטואלית ואומץ לב רב, אולי הרבה יותר מבעבר, זה נכון. אבל הפוליטיקאים היום מעדיפים ולהתמקד אך ורק בצרכים המיידים של הסקטור המסוים שבחר בהם. לעניות דעתי הדבר משקף חשיבה קצרת טווח באופן מסוכן.

בכתבה זאת נתמקד במספר המצומצם מאוד של פוליטיקאים עכשוויים בולטים שניתן לאמר שעסקו בצורה זו או אחרת בחיזוי העתיד ובהצעות לעיצובו. בסקירה של הצעותיהם ותוכניותיהם השונות כפי שפורסמו בספרים ובמאמרים (ובשני מקרים גם באתרי אינטרנט). אתמקד במכוון בהצעות ובניסיונות החיזוי שהם לטווח הרחוק יותר, שכן עליהם אנו שומעים הרבה פחות בחדשות, אבל מצד שני בהם יש נסיונות כל שהם להתמודד עם חוליי היסוד של המדינה.

הערה: ככותב שורות אלה אינני מסכים בהכרח עם התוכניות המוצעות, ובכמה מקרים הוא מודע לכך שגם הרעיונות המוצגים אינן עומדות ממש בקריטריונים של ''חזון לטווח ארוך'' והם יותר בגדר רעיונות כלליים שאינם ממש חדשניים. אולם החלטתי ל''הקל'' ולהוסיף עוד כמה כאלה שלא ממש עמדו בהגדרה המדוייקת דווקא, בשל המיעוט היחסי של מועמדים בין הפוליטיקאים לתואר ''אנשי חזון''.

פוליטיקאים לשעבר

גד יעקבינפתח בפוליטיקאי לשעבר, איש מפלגת העבודה גד יעקבי שעסק רבות לעומק ובפירוט בעניין זה בספרים שונים כמו ''עוצמתה של איכות'' (1972), ''קריאת כיוון'' (1983) ו''העתיד מתחיל עכשיו'' (1993) [ובמידה מסויימת גם באוטוביוגרפיה שלו ''חסד הזמן'' (2002)], שבהם הציע רעיונות מרחיקי ראות שונים לגבי עתיד המדינה וטיפוח מתמיד של איכות תושביה מבחינה אינטלקטואלית. יעקבי, שהוא שילוב מרתק של איש ספר ופוליטיקאי שכיום כמעט אינו בנמצא יותר, הוא, לדעתי, אחת ההחמצות הגדולות והמצערות של עולם הפוליטיקה הישראלי. מכיוון ששוב אינו פעיל בעולם הפוליטי, מעניין לראות כיצד אדם ''מבחוץ'', שהיה פעיל בעבר יותר ממרבית הפוליטיקאים האחרים בתחומי חיזוי לטווח הארוך, רואה את פני הדברים כיום.

לאחרונה פירסם יעקבי מאמר מקיף ביותר בנושא זה בשם ''תבנית מתאר: משמעות חדשה לישראל'' בכתב העת ''כיוונים חדשים'' של אוקטובר 2003.

במאמרו קבע יעקבי שאחת הסיבות ל''דכדוך''הקיים כיום בחברה הישראלית הוא מ''אי ידיעתם ומאי הצגתם של יעדים לישראל''. כרגע, רוב היעדים והתכליות שלשמם הוקמה מדינת ישראל טרם הושגו, ומה שמדאיג במיוחד הוא היעדרה של מנהיגות המורה דרך. כתוצאה מכך, אם כי לא רק מכך, מתחוללת שחיקה עמוקה ברצונו של הציבור להזדהות ולהיענות ליעדים החורגים מענייניו הישירים.

בראיון איתו אמר יעקבי: המפתח לעתידה של ישראל הוא באיכות האנשים, הודות לחינוך לחיים דמוקרטיים והסכמים עם הסביבה והיקף המשאבים שמשקיעים בתרבות.

יש התפתחויות חיוביות בפיתוח התעשייתי-מדעי ובאחוז בוגרי ההשכלה הגבוהה, אך לעומת זאת יש תחושת היעדר כיוון ותחושת שחיקה בדמוקרטיה ברמת היחסים בין האישים בישראל, של גסות רוח והיעדר כבוד לנורמות מסוימות וזה קיים בכל רבדי הציבור, גם בתקשורת. זוהי גם תוצאה של המופת שהמנהיגות נותנת לאזרחים וגם של העובדה שאנו קיימים בעימות צבאי בלתי פוסק עם הסביבה והציבור מביא את ההתנהגות הצבאית לכל הלכות חייו.

יש תחושה של התפוררות הסמכות המרכזית מאז רצח רבין וזה גורם גם הוא להחמרת היחסים בין אנשים ועדות. בלי לחסל את הכיבוש אי אפשר יהיה לפתור את הבעיות. לכן יש לצאת מעזה בהסכמה או באופן חד צדדי, לשים גדר שם וביהודה ושומרון, ולאחר שתושלם גדר ההפרדה לצאת משם, להוציא מכמה ישובים גדולים ולהשקיע את כל המשאבים שלנו בתוכנו בחידוש התיירות, בחידוש היצור, המדע ובבריאות. יש לחדש את האמון בעתידה של ישראל, אמון שהתערער ונשחק בשנים האחרונות.

המפתח הוא במנהיגות חזקה ויצירתית ורק בה זה תלוי. אפשר לחדש את תהליך השלום, שנכשל בגלל רפיון דעת בשני הצדדים. אי אפשר להסתפק בסידורי עניין מהיום למחר. יש צורך בחשיבה לטווח ארוך ובמנהיגות שיכולה לפעול על סמך חשיבה לטווח ארוך. יש צורך במנהיגות שתפעל על פי תוכנית מתאר חדשה לקראת העתיד ושתהיה מסוגלת לשכנע את הציבור ונציגיו כי יש הכרח בהחלטות קשות ונועזות להגשמתן.

כאשר נשאל יעקבי אם הוא רואה מנהיגים מעין אלה כיום, שיכולים לחשוב לטווח ארוך, סירב לענות על השאלה.

ומה לגבי הפוליטיקאים שהם עדיין פעילים כיום?

אנשי השמאל

שמעון פרס

אני משוכנע שאנו בדרך ליציאה מליל המלחמות. זו בראשית חדשה.

(שמעון פרס, בראשית חדשה, 1998)

שמעון פרס, יו''ר מפלגת העבודה הוא האיש שאולי יותר מכל מדינאי ישראלי אחר כיום עסק, דן וכתב בנושא עתיד המדינה, ואולי יותר מכל אחד אחר תרם לעיצובו, לטוב ולרע.

פרס פירסם ספרים ומאמרים רבים לאורך השנים, שבהם ביטא דעות עתידניות ''רדיקליות'' מכל בחינה, ספרים כמו ''כעת מחר'' (1978), שנעשו רדיקליים יותר ויותר עם השנים. אפשר להזכיר מאמר רדיקלי במיוחד בשם ''בין עתידנות לראיית הנולד'' שפירסם בקובץ בשם ''ישראל לקראת המאה ה-‏21: חזון ויעדים'' (1984). במאמר זה קבע שיש לתכנן את החברה במושגים חדשים וכי השאיפה שלנו צריכה להיות לעבור מריכוז אדמיניסטרטיבי לממשל של קהילות מחוזיות, שבהן האנשים בכל מחוז יקבלו את ההחלטות האמיתיות הנוגעות לחייהם. השלטון המרכזי יעסוק רק בשני נושאים: בביטחון ובמדיניות חוץ ובנושאי מטבע וכל היתר ישתייך לקהילות. לדעתו של פרס תהיה לכך הזדמנות פז בעת פיתוח הגליל, כאשר כל ישוב יוכל לקבוע את חייו שלו.

מאוחר יותר נתפס פרס לחזון אוטופי רדיקלי אף יותר, חזון ''המזרח התיכון החדש'', על שם ספר שפרסם ב-‏1993 בשם זה. פרס האמין (וכנראה עדיין מאמין) שעל סמך הסכמי אוסלו ולאחר חתימת הסכמי שלום בין ישראל והפלסטינים וישראל ושאר מדינות ערב, ניתן יהיה להקים מערכת כלכלית אזורית, שתתקדם באופן מדורג בשלבים לכינון קהיליית מדיניות אזורית בדומה לזאת שבאירופה המערבית, עם שוק משותף ומוסדות מרכזיים נבחרים כמו הפרלמנט האירופי. כמו כן תוקם מערכת ביטחון אזורי, בה ישתפו פעולה מדינות האזור, לא כנגד אויב חיצוני, אלא כנגד בעיות פנימיות העלולות לפגוע ביציבותן, כמו פונדמנטליזם וטרור מוסלמי, שפרס העריך - בצדק רב - שימשיכו להיות בעיה גם בעתיד של המזרח התיכון החדש. הוא האמין שביחד יוכלו המדינות השונות לפתור בעיות שונות, כמו בעיית המחסור האזורי במים, וליצור פרויקטים אקולוגיים, כלכליים ומדעיים שונים, שינוהלו הן מישראל והן ממדינות ערב.

פרס המשיך וכתב את הספר החזוני ''בראשית חדשה'', בו תיאר עתיד חדש וטוב יותר לישראל ולמזרח תיכון ''חדש'' באמצעות מהפכת המידע והשלום.

ב-‏1999 יצא ספרו המסכם של פרס ''עם הרצל לארץ חדשה'', ספר חצי בדיוני, בו מבקר הרצל בישראל המודרנית, כשהוא מלווה בפרס, ועושה השוואה בין חזונו ב''אלטנוילנד'' ובין המציאות, שלדעתו של פרס הגשימה את כל הציפיות. המציאות כיום, כמה שנים מאוחר יותר, כידוע, היא שונה מאוד מכל תחזיותיו וחזיונותיו של פרס. כדאי לציין שגם באירופה ששימשה כמודל ל''קהילייה האזורית'' שאותה הציע פרס עבור המזרח התיכון, העניינים האלה הולכים באיטיות גדולה יותר מהמצופה ועם התנגדות גדולה לעין ערוך מצד המדינות השונות ממה שציפו. פרס, בכל אופן, עדיין מכריז בכל הזדמנות כי הוא משוכנע בהתגשמות חזונו. לעומתו, רוב המשקיפים משוכנעים כי חזונו התרסק בשלב ההגשמה.

כיום מרבה פרס לעסוק בנושא ה''ננו-טכנולוגיה'', שלדעתו יכול לתרום רבות לעתיד ישראל והוא פועל לקידומו.

יוסי ביילין

דבר אחד אפשר ללמוד ממאה השנים האחרונות -מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר היו אלה שלא עשו כלום. מי שעשה – ניצל.

(יוסי ביילין, מותו של הדוד מאמריקה, 1999)

פוליטיקאי בעל חזון מקביל לזה של פרס, ואף מרחיק לכת ממנו, הוא אדריכל הסכמי אוסלו, יוסי ביילין, שהתווה חזון של ממש לעתיד המדינה והעם היהודי כולו בספריו האחרונים כמו: ''מותו של הדוד מאמריקה: יהודים במאה ה-‏21'' (1999) ו''אחד העם פינת הרצל'' (2002), תוך התייחסות ברורה לחזונו של האידיאולוג ''אחד העם'', דרך שהיא כמובן שנויה מאוד במחלוקת ונראה שהיא התרסקה. כתוצאה מכך נמצא היום ביילין במידה רבה בשוליים הפוליטיים. אבל, כידוע, לאחרונה אירגן הסכם נוסף עם מנהיגים פלסטינאים, הסכם ז'נווה, בצעד שהוא שנוי במחלוקת לא פחות מכל צעד קודם שעשה בחייו הפוליטיים.

לזכותו של ביילין ניתן לאמר שלכל הפחות הוא מנסה להציע חלופה מגובשת כלשהי למצב בו אנו נמצאים כיום ולבעיות הדמוגרפיות שמאיימות על עתיד ישראל, והוא אולי האדם ה''צעיר'' היחיד בשמאל שמנסה לעשות זאת. ביילין, שהוא היסטוריון של תנועת השמאל, מנסה ליצור חזון משלו, מעין זה שהנחה את אבות תנועת השמאל שאותם חקר.

בין השאר ניסה ביילין בספריו להתוות דרך חדשה של יחסים בין ישראל והתפוצות. לדעתו, במקום שיהודי התפוצות יעסקו בחיזוק הקשרים שלהם עם ישראל, הם ידאגו יותר לחיזוק הקהילות שלהם עצמם. הוא הציע להפסיק את כל הסיוע הכספי של יהודי התפוצות לישראל בטענה שעדיף שישראל תיראה כמדינה חזקה מאשר כ''מקבצת נדבות'' כפי שקרה עד כה, טענה שקשה להתווכח עימה. לטענתו, על מנת שישראל תמשוך אליה עולים לעתיד, עליה להציג את עצמה כפי שהיא ''באמת'': מדינה מערבית מפותחת, הממשיכה בתהליך שלום עם שכניה והצועדת לקראת תקופה של ביטחון אישי וקולקטיבי המקובל ברוב העולם המערבי. מדינה המבקשת להיות לא רק הקהילה היהודית הגדולה ביותר, אלא גם המרכז הרוחני היהודי החשוב ביותר. לדעת ביילין יש לסגור את התנועה הציונית הקיימת ולהפוך את הנושא הציוני לחלק מארגון יהודי גדול, שייבחר באופן דמוקרטי ולא בידי גבירים. ביילין הציע להקים פרוייקט של ''חיל שלום יהודי'', עם קבוצות של ישראלים, שיצאו למשימות חינוכיות וחברתיות בעולם השלישי וכך יחזק את מרכזיותה של ישראל בעולם היהודי. ביילין אף הציע להקים פרלמנט יהודי, שמקום מושבו יהיה בישראל ושיגיש סיוע לקהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. לעניות דעתו של כותב שורות אלה, הצעות אלה לפחות הן בהחלט רלוונטיות, במיוחד לאור ההתמעטות הדמוגרפית של היהודים ברחבי העולם והיחלשות הקשר שלהם לישראל. לא ידוע לי על אף פוליטיקאי אחר שעסק ברצינות גדולה כמו ביילין בשאלת עתיד יחסי ישראל והתפוצות להוציא אברהם בורג (עליו בהמשך).

יתכן שאת הצעותיו הרדיקליות ביותר הציע ביילין בספר בשם ''מסוציאליזם לסוציאל ליברליזם'' (1999), שבו הציע תוכנית לשינוי הסוציאליזם הישראלי הגווע למשהו שמתאים יותר למאה ה-‏21. לאידיאולוגיה חדשה שאותה כינה ביילין ''סוציאליברליזם''; אידיאולוגיה חדשה שלפיה האדם לא מגיע לעולם כדי לשרת מישהו או משהו, אלא רק את עצמו. אידיאולוגיה זאת תאפשר לכל פרט למצות את עצמו ולפתח מצוינות. בחברה הסוציאליבראלית של ביילין יהיו זכויות מולדות שונות לאזרחים והראשונה בהן תהיה הזכות לחינוך מן המעון לפעוטות ועד לתארים אקדמאים גבוהים. בעולם הסוציאליברלי יעשה מאמץ לצמצם עד כמה שניתן את הקשר בין הבית והסביבה שבה נולד הפרט לבין גזירת גורלו למצוקה ולקיפוח.

מאיפה כל זה ימומן? הסוציאליברליזם לא ילאים את הונם של העשירים, אך יבטיח את שיתופם ההוגן במימון ההוצאות החברתיות. ההוצאות יכללו סל שירותים שיובטח לכל אחד בחברה, מרגע היוולדו ועד לסוף חייו. השירותים ינתנו באופן אוניברסלי אך יהיו תלויים ביכולת הפרט והישגיו. הסוציאליברליזם קובע ביילין הוא הפיוס בין שתי אידיאולוגיות קרובות זו לזו, שנפרדו בראשית המאה ה-‏20, והן מתקרבות זו לזו בסופה. עד כמה שידוע לי, זוהי ההצעה הרדיקלית ביותר בשנים האחרונות לאידיאולוגיה חדשה בישראל. בוודאי שאין שום פוליטיקאי ישראלי אחר, מהשמאל או מהימין, שהציע משהו מקביל לזה.

ניתן לקרוא לפרס ולביילין ה''אוטופיסטים הציוניים האחרונים''. שאר האנשים שנדון בהם כאן, הם הרבה פחות אופטימיים מהם לגבי אפשרויות השתלבותנו במרחב.

אברהם בורג

ישנה חשיבות מרובה להפגנת המחויבות של העם היהודי ושל הנהגתו לערכים אוניברסליים, החוצים גבולות של עמים ויבשות, תרבויות וזמן. בתכנון הפעילות של המוסדות הלאומיים יודגשו ההיבטים של פעולת העם היהודי שאינם מצטמצמים במסגרת היהודית בלבד, אלא משתלבים במגמות כלל עולמיות וכרוכים בראייה מקיפה של צורכי העם היהודי וצורכי החברה בכלל לטווח הארוך.

(אברהם בורג, ברית עם הפרק הציוני, 1997)

אברהם בורג, יושב ראש ההסתדרות הציונית לשעבר ואחת הדמויות הבולטות במפלגת העבודה כיום, פירסם ב-‏1997 חוברת בשם ''ברית עם הפרק הציוני: טיוטת מתווה למדיניות התנועה הציונית'' עבור ההסתדרות הציונית שעמד אז בראשה, בה קרא לשינויים מקיפים בפניה של הציונות, הן בהיבט הארגוני המגדיר את דרכי פעולתה של התנועה הציונית והן בהיבט האידיאולוגי המגדיר את מהותה של הציונות החדשה.

בורג קבע בחוברת זאת שיש צורך דחוף להעניק לציונות תכנים חדשים. הוא קבע שם שיש לשנות את אידיאולוגיית בניית האומה וקליטת העלייה, מאידיאולוגיה של כור היתוך, שבה נמחקת הזהות של שבטי ישראל, לתפיסה של תמונת פסיפס פלורליסטית, שבה כל אחת מעדות ישראל שומרת על יחודה ואופיה ורק יחד נותנים שבטי ישראל משמעות לשלם הישראלי. הוא קרא שם לתנועה הציונית לחדול משלילת הגולה ולבנות את מרקם היחסים בין החלקי העם היהודי, על הדגשת מרכזיותה של ישראל בעולם היהודי ללא דה-לגיטימזיציה של חיים יהודיים משמעותיים במקומות אחרים.

בורג קבע שהציונות החדשה חייבת לשים אל מול עיניה חזון שהוא מעבר לפתרון צרכיו הפוליטיים של העם היהודי; חזון של תיקון העולם, המאחד את הערכים של התרבות היהודית עם ערכי המוסר האוניברסלי ומציב את העם היהודי במוקד העשייה המוסרית התרבותית העולמית.

בורג הציע שורה של שינויים מהותיים שיש לבצע במבנה ההסתדרות הציונית וקשריה עם התפוצות, והציע הגדרה חדשה של לימודי היהדות ברחבי התפוצות, שישלבו את ההכרה של היהדות עם ההכרה של מדינת ישראל והכרת הקהילה הספציפית עצמה: תולדותיה, תרבותה ומסורתה. בורג הציע, בין השאר, שורה של פרוייקטים, כמו הקמת חיל שלום יהודי, שבו צעירים מהתפוצות יעסקו במשך שנה בשירות לאומי למען העם היהודי, אוניברסיטה פתוחה של העם היהודי, שתציע לכל אדם שירצה בכך תואר אקדמאי במדעי היהדות ובין השאר יפותחו עבורה תכניות יעודיות על גבי רשת האינטרנט במתכונת אינטראקטיבית. הוא הציע להקים פרוייקט של ערי מדע בישראל, שאותו תוביל התנועה הציונית, שבו יאומצו שתי ערים - אחת בצפון המדינה ואחת בדרומה - שבהן תוקם תשתית מידע ומחקר ובהן יתרכזו מדענים מכל תחומי המחקר המדעי. בורג קבע שעל התנועה הציונית והמוסדות הלאומיים ליזום גם פעולות החורגות מתחומי העולם היהודי. חיל השלום היהודי צריך להיות הזרוע הביצועית שבאמצעותו יתרום העם היהודי מכישוריו למען האנושות ולמען רווחה עולמית. שכן, אחרי הכל, עם שרואה את עצמו ''עם בחירה'' צריך ליטול על עצמו חובות של תרומה לעמים אחרים ולא זכויות שאינן מוקנות לאחרים.

פעילות זאת יכולה להתפרס על פני תחומים מרובים. כלכלנים יהודיים מן הארץ ומן התפוצות יוכלו להירתם באמצעות חיל השלום למשימות של יעוץ ושל הקמת מערכות כלכליות במדינות מתפתחות; עורכי דין יהודיים יוכלו לפעול למען שמירת זכויות האדם בכל אתר ואתר ורופאים יהודיים יתרמו מכשרונם במקומות שונים שבהם נדרש סיוע רפואי.

לאחרונה פירסם בורג מאמר פסימי ביותר שבו חזה כי דור זה הוא הדור האחרון לתנועה הציונית, אם לא יבוצעו שינויים דרסטיים במצב העכשווי. מאמר זה תורגם לשפות אחרות ועורר תשומת לב גדולה בכלי התקשורת העולמיים. את מאמרו של בורג באנגלית על קץ הציונות באנגלית ראו כאן.

אפרים סנה

לא לנצח נחיה בג'ונגל,יש תהליכים פנימיים בלתי-נמנעים באיראן ובעיראק ובסוריה והעריצות והאופל סופם לחלוף.

(אפרים סנה ''ניווט בשטח מסוכן'', 2002)

מבין שאר הפוליטיקאים הישראליים העכשוויים הבודדים מאוד שניסו לדון בצורה מפורטת על העתיד לבוא וכיצד להתמודד עימו ניתן להזכירׂממפלגת העבודה העכשווית את אפרים סנה. סנה פרסם שני ספרים בתחום את ''באחריות: ישראל בעולם שאחרי שנת 2000'' (1996), שבו תיאר בצורה אופטימית את מעמדה העתידי של ישראל והשתלבותה ב''מזרח התיכון החדש'' שלאחר הסכמי השלום.

סנה היה הרבה פחות אופטימי בספרו החדש ''ניווט בשטח מסוכן'' (2002), שבו נתן הצעות מפורטות איך צריכים להיות פני ישראל במרחב העוין הסובב אותה.

סנה קובע שיש ליצור אינטרסים כלכליים משותפים עם המדינות השכנות לנו, שהוא בהחלט מייצב אסטרטגי חשוב, המשפיע על מדינות באזור לא לחזור לדרך העימות עם ישראל. לכן רצוי לבנות במסגרת הסכמי שלום עתידיים פרויקטים כלכליים משותפים כמו קווי רכבת צינורות אנרגיה ומפעלי התפלת מים.

אבל, קובע סנה, יהיה מה שיהיה, על ישראל לשמור על גבולות בני הגנה ביחד עם עליונותה הצבאית הכוללת וזאת מחייבת לא רק את מלוא סדר הכוחות הדרוש לצבא ולא רק את איכותו המקצועית, אלא גם את חימושו בנשק חדיש העולה על זה שבידי אויבים אפשריים. אלה הם שני יסודות שאין לוותר עליהם.
סביר להניח שלא נצליח למנוע מאחת מאויבותינו להשיג נשק גרעיני ואז יש צורך בהרתעה חדשה.
ההרתעה החדשה תהיה בנויה על ארבעה שכבות הגנה לישראל. השכבה הראשונה היא הגנה פסיבית שתהיה מורכבת ממערכות התגוננות אישית כנגד חומרים כימיים וביולוגיים ומערכת מקלוט.

השכבה השניה היא הגנה אקטיבית. הכוונה היא למערכת ''חץ'' ליירוט טילים באליסטיים.

השכבה השלישית היא ההגנה התגובתית שעדיין נמצאת בפיתוח ויש לפתחה תוך שיתוף פעולה עם ארה''ב. מדובר במערכת המיירטת טילים בראשית מעופם בשעת ההאצה. ויתרונה הוא בכך שטיל הנושא ראש נפץ גרעיני או כימי יתפוצץ באתר השיגור. ולא על מטרתו.

שכבת המגן הרביעית היא ההגנה המקדימה, שצריכה להיות בנויה מיכולת לטפל בטווחים רחוקים ביעדים אסטרטגיים. היא תאפשר התמודדות עם התוקפן תוך יכולת להנחית מכות קשות ונקודתיות. שכבה זאת היא המרכיב החשוב ביותר של ההרתעה החדשה. הרתעה זאת לא תבטל את ההרתעה הישנה, אלא רק תתגבר אותה. בינתיים, קובע סנה, יש לנסות ליצור בריתות מרחביות עם המדינות המתונות במזרח התיכון שמטרתן תהיה בלימת הקיצוניות האיסלאמית ובראש ובראשונה איראן. לברית אזורית כזאת ישנן שתי השלכות מעשיות: האחת - שיתוף פעולה יעיל יותר במלחמה בטרור, בעיקר על ידי החלפת מידע וסיכולי הברחות נשק ומחבלים לתוך שטח המדינות השותפות. והשניה - הגנה משותפת נגד טילים. המערכת המקושרת של אמצעי התרעה כנגד טילים תעניק עומק התרעה והגנה טובה יותר למדינות המשתתפות. אמנם, כל עוד אין רגיעה בסכסוך הישראלי פלסטיני, אי אפשר לדבר על ברית אזורית כזאת, אבל כאשר תהיה הידברות טובה יותר בינינו לבין הפלסטינים, לדעת סנה, יש לפעול לכיוון הסדרים כאלה וכמובן שהרשות הפלסטינית תהיה חלק מהם. סנה אומר: ''כדי שנוכל להושיט יד לקטאר ולקזבלנקה צריך לשרור שקט בין קלקיליה לכפר סבא''.

שלמה בן-עמי

ההידרדרות של הפוליטיקה הגיעה לרמות כאלה... שצריך לקרוא קריאת חירום לאנשים בעלי חוש מוסרי ותחושה של שליחות לבוא ולהשתתף במערכה הזאת. אדרבא, יכנסו נא גם הפילוסופים וגם המשוררים, וגם חברי האיגוד המקצועי שלנו, הפרופסורים ...אילו יותר אינטלקטואלים היו מצטרפים לפוליטיקה, יתכן שזו היתה משנה את פניה, הייתה עוסקת בערכים אתיים, הייתה נאבקת גם על ערכים טראנסצנדנטליים. הפוליטיקה הייתה אז אולי מתחילה להיות משהו שאיננו רק מכונה של כוח.

(שלמה בן-עמי, מקום לכולם, 1998)

ככל הנראה הפוליטיקאי הכמעט אחרון עד כה שטרח לפרסם ספר של הצהרת כוונות והצעות מפורטות לשינוי החברה והמדינה היה, אולי שלא במפתיע, אקדמאי במקורו, שלמה בן-עמי. הספר שפירסם ב-‏1998 היה ''מקום לכולם'', שהיה, למעשה, סדרת שיחות שניהל בתחומי מדינה וחברה עם אקדמאי עמית - אלי בר נביא - והיה ניסיון מוצהר לשרטט מצע רחב יריעה ל'ניו-לייבור' ישראלי, שבו הציע לשמאל סדר יום פוליטי, כלכלי, חברתי ותרבותי עדכני, המכוון לכל שדרות החברה.

בן-עמי טיפח בספר זה חלום והוא הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית במקום מפלגתו, העבודה, המקבילה למפלגת ''הניו לייבור'' של טוני בלייר בבריטניה והמפלגה החדשה אמורה להיות לחלופה לשתי המפלגות הציונות-בורגניות הוותיקות: העבודה והליכוד.

רצונו של בן-עמי היה להקים מפלגת מחנה שלום, שתשלב מסרים חברתיים. הוא קבע שיש להתרחק מסיסמאות שמאל או ימין מסורתיות וצריך לחשוב במונחים של פתרונות חדשניים ורדיקליים. בן-עמי אומר:

פעם חשבנו שהעתיד טמון בחידושים טכנולוגיים ובתרבות של רווח, דבר שיגדיל את הזמן הפנוי ויביא לעולם יפה יותר. במקום זה יש לנו דורות של ''מכורים לעבודה'', שואות אקולוגיות, זיהום אוויר, צפיפות, התחממות כדור הארץ ותרבות של שיעמום טכנולוגי. האם זה העתיד שאנו מבקשים? השוק והטכנולוגיה הם מכשירים ליצירת עושר, לא מכשירים ליצירת חברה ערכית יותר, או אדם מאושר יותר. המאבק הוא, אם כן, על שחרור תחומי חיים רבים ככל האפשר משליטתו של השוק וכן על התערבות מתקנת בשוק עצמו, כדי להלחם באבטלה ובשוליות חברתית.

(מקום לכולם, ע' 231)

לדעת בן-עמי אסור שהמדינה תהיה ''אנמית'' ולא מתערבת כפי שדורשים אנשי הימין הליברלי. המדינה, לדעתו, חייבת להגדיר את היעדים והמדיניות בתחומים רגישים כמו רווחה, תקשורת, תרבות וחינוך, כדי להגן עליהם מפני שיקולי השוק והרווח, גם אם היא לא תיקח על עצמה את ניהולן של המערכות החברתיות. לכן היא צריכה לנווט אותן, לתווך ביניהן, לקבוע להן סטנדרטים ולעמוד על מימושו של ערך הסולידריות ושיוויון ההזדמנויות במימוש המדיניות החברתית.

חידוש גדול בתוכניתו של בן-עמי, כפי שניסח אותה בספר, היה בדגש ששם על הקהיליתיות כאידיאולוגיה חדשה. האתגר הגדול של השמאל, לדעתו, הוא השתלטות מחודשת על סדר-היום הקהילתי ובעצם על הרחוב. לשם כך על השמאל להיכנס לוואקום שהותירה קריסת מדינת הרווחה ומנגנוניה ולהפעיל מערכת וולונטרית של עמותות וארגונים התנדבותיים, שיספקו מגוון של שירותים חברתיים. הוא ציין שחשוב מאוד שאירגונים כאלה יהיו מקומיים ויצמחו מבפנים ולא מבחוץ. הוא הציע ליצור שיטה חדשה של יוזמה קהילתית, שתספק קשת שלמה של שירותים חברתיים, גם בשיתוף פעולה עם גורמי ממשל ואירגונים עיסקיים, ותחליף חלק מן המנגנונים הממשלתיים והציבוריים שבאמצעותם פועלת מדינת הרווחה. לדעתו, היוזמה הקהילתית תתגלה כמהירה יותר מבירוקרטיות הרווחה המסורתיות בזיהוי הצרכים החברתיים המשתנים, כגמישה ועדכנית יותר במציאת הפתרונות לבעיות המתעוררות וכיעילה, זולה וידידותית יותר באספקת השירותים. במקביל, הוא מדגיש את התפקיד של היסוד התרבותי ביצירת הניכור ואי-האמון בין המעמדות הנמוכים לשמאל. כדי לשבור את המחסום שיוצרת ''דמותו ה'לא יהודית' של השמאל'', הוא מציע לשמאל ליצור איזון חדש בין 'היהודי' ל'ישראלי', שיהיה מבוסס על הכרה ומתן מקום למסורת, לאמוציות יהודיות ולדתיות 'רכה', שאינה סותרת את ערכי המודרנה. על השמאל גם לנטוש את האתוס של כור ההיתוך ולכבד את זהותן הנבדלת של הקבוצות השונות בחברה הישראלית, תוך אימוץ גישה שיש בה רגש ורגישות לעדה, לזיכרון, לתסכול, לפגיעה ולעלבון.

נראה שהאידאולוגיה החדשה שאותה הציע בן-עמי לשמאל שימשה במידה רבה כבסיס לאהוד ברק ולמצע שלו, כאשר נבחר ב-‏1999. שלמה בן-עמי, שבמידה רבה הפך לאידאולוג של ''השמאל החדש'' של סוף שנות התשעים, היה יכול היום להיות המנהיג המוכתר של העבודה, והאיש שיקים את השמאל מאפרו. אבל כרגע נראה שכל זה נקבר יחד עם 13 האזרחים הערבים שנהרגו בהפגנות אוקטובר. הוא פרש מהכנסת ב-‏2002 ודומה שהמלצות ועדת אור שהאשימו אותו באחריות לתוצאות המהומות רק חיזקו את רצונו לא לחזור לפוליטיקה. נכון לעכשיו בן-עמי שוב אינו פוליטיקאי פעיל.

אהוד ברק

אנחנו מבינים, שנדרשת התייחסות פעילה לשינויים, נדרש אומץ להביט בפני המציאות המשתנה, כוח לזהות מה דורש תגובה או פעולה וחוש כיוון ושכנוע פנימי, כדי לפעול גם מול התנגדויות שבהכרח באות עם כל שינוי נדרש וחשוב.

(אהוד ברק ''מלחמה שלום וביטחון לקראת שנת 2000, בתוך ישראל לקראת שנות האלפיים)

.אפשר להזכיר גם את אהוד ברק ממפלגת העבודה, שאינו חבר כנסת היום, אך נראה שיחזור לתפוס מקום חשוב בהנהגתה בעתיד הלא רחוק. כמה מהתחזיות האנליטיות שלו שפרסם מדי פעם בעיתונות ובראיונות הן מפורטות יחסית לאלה של פוליטיקאים אחרים. ברק, שממנו אפשר היה לצפות שיכתוב ספר שלם בנושא, פרסם עד כה רק מאמר מפורט על נושא ביטחון ישראל בעתיד בקובץ בשם ''ישראל לקראת שנות 2000'', שהתבסס על הרצאה שנתן ב-‏1992, כשהיה במדים. שם קבע שיש לחתור מבחינה מדינית לבידוד הדרגתי של מוקדים לוחמניים סביבנו, ובעדיפות גבוהה במעגל שצמוד אלינו מדינות שיש לנו גבול משותף עימם. ברק מאמין שכך נוכל לצמצם מעט את הלהט הלוחמני והאיבה כנגדנו של מדינות שאין לנו גבול משותף עימן כמו איראן. יש להתמקד בשימור גרעין של יכולת מחקר ופיתוח מקומיים שנותן לנו יתרון איכותי ועל מצב כלכלי יציב. יש לחתור לסייע להיווצרות תנאים מדיניים שיאפשרו הגבלת נשק קונבנציונאלי לאזור ויחזקו את הסיכוי לסכל או לדחות הופעת נשק גרעיני בידי מדינות ערביות. ברק מציין שבעתיד נגיע למצב שבו נצטרך להחליט האם לשמר את האתוס שהכל (להלכה לפחות) מתגייסים לצבא ישראל. לדעתו, הסיבה שאי אפשר לכונן בישראל קפיטליזם טהור קשורה לעובדה שביום פקודה כולם צריכים להסתער אל מול אש האויב זה מול זה. את האתוס השוויוני יש לנסות לשמר אבל אין זה בטוח שזה יהיה אפשרי.

בהווה, ברק קובע בראיונות ובהרצאות, אנחנו צריכים להתמקד בבניית גדר מפרידה ביננו ובין הפלסטינים, שהאיטיות בבנייה עולה בחיי אנשים ואם היא לא תיבנה ותפריד את ישראל באופן ברור מהרשות, עלולה לקום דרישה להפוך את כל השטח למדינה אחת דמוקרטית בסגנון דרום אפריקה. צריך לקחת את גושי ההתישבות עם 80% מהמתיישבים ואיזורי ביטחון ולהקים גדר. יש להבהיר לכל העולם שמדובר בשתי ישויות נפרדות. לדעתו, כיום אנחנו משלמים את המחיר של היעדר תוכנית מדינית.

חיים רמון

כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוק שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד.

(חיים רמון, נאום הלוויתנים בועידת מפלגת העבודה, 1994)

חבר הכנסת הבולט מהעבודה חיים רמון לא פירסם עד כה ספר או מאמר בולט בעל חזון ברור, אבל יש ברשת אתר שבו מובאות תפיסותיו השונות בענייני מדיניות החוץ והפנים של ישראל וגם נאומים לגבי כיצד צריך להיות עתיד המדינה. ניתן לאמר שהאתר מבטא את חזונו של רמון.

רמון ידוע (יש יאמרו לשמצה) בשינויים הרדיקליים שהכניס במערכת הבריאות ובהסתדרות כאשר עמד בראשן. מידת ההצלחה של הרפורמות שלו היא, כידוע, שנויה מאוד במחלוקת, אבל דומה שאיש לא יכחיש שהיו אלה מערכות שהיו זקוקות מאד (ועדיין זקוקות מאד) לרפורמות רדיקליות. קשה להצביע על פוליטיקאים רבים אחרים שהכניסו שינויים כה רדיקליים במערכות שעמדו בראשן בניסיון לשפרן.

רמון ידוע כאחד מאבות התוכנית של הגדר המפרידה בין ישראל והרשות. תוכניתו כוללת היפרדות מוחלטת בין ישראל והרשות, ולו גם באופן חד צדדי מצד ישראל, וכינוס כל ההתיישבות היהודית בשטחים לגושי התיישבות שיהיו בשטח שבשליטת ישראל. הוא קורא ליצירת רצועת חייץ שתוגן בגדר אלקטרונית משוכללת שתהיה מכשול פיזי לחדירת מחבלים. תוכנית זאת התקבלה מאז שהציע אותה רמון בידי רוב הציבור והפכה לעובדה.

---

עינת וילףמבין הפוליטיקאים הצעירים במפלגת העבודה אפשר להזכיר עוד רק את עינת וילף, שפירסמה לאחרונה ספר רלוונטי מאוד, בשם ''מקימים, לוחמים ואנחנו''.

---

אנשי הימין

בנימין נתניהו

מדינת ישראל שבה יחיו 8 או 10 מיליון יהודים בעוד כמה עשרות שנים תוכל ליהנות משגשוג, תנופה ועצמאות שבישראל של היום קשה להעלותם על הדעת.

(בנימין נתניהו ''מקום תחת השמש'' 1995)

ממפלגת הליכוד העכשווית ניתן להזכיר אך ורק שני אנשים שיש להם ''חזון'' מגובש בכתב. אחד מהם הוא בנימין נתניהו בספריו ''מקום תחת השמש'' (1995) ו''מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי והטרור הבינלאומי'' (1996).

נתניהו, שהוא כיום שר האוצר, הוא למעשה בעל החזון היחיד כיום בפוליטיקה הישראלית שיש לו הזדמנות להגשים את חזונו, שאותו פירט בספר מלפני 10 שנים וזה מה שהוא עושה.

בספרו ''מקום תחת השמש'' קבע נתניהו שיש לטפח בשיטתיות את המוטיבציה לעליה בכל הקהילות היהודיות בעולם, ובכך לנסות לפתור את הבעיה הדמוגרפית הערבית (שלדעת נתניהו אינה כה מאיימת כפי שנהוג לחשוב), אך כדי לחזק את קיומה ומעמדה של ישראל, יש לחולל תמורה במערכת הפוליטית והכלכלית של ישראל, שכן בלי התמורה הזאת לא תביא הגברת המוטיבציה הציונית לתמורות מרחיקות לכת. לכן יש להפוך את כלכלת ישראל לשוק חופשי משגשג, חופשי מתקנות ומבירוקרטיה חונקת.

אבל, קבע נתניהו, את כל זה אפשר יהיה לחולל בישראל רק אם יהיה בה הרצון הפוליטי לחוללו; רק בזמן של משבר אמיתי בכלכלה, כאשר תהיה מדיניות של מעוף ודמיון המלווה בנחישות בלתי מתפשרת לשחרר את המשק הישראלי מאחיזת הבירוקרטיה הפוליטית, המונעת את מימוש האפשרויות הגלומות בו. על מנת לבצע זאת יש לגרום ליתר הפרדה בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. יש להכניס תמורות מפליגות בחוקים בתחומי העבודה וביטוח הבריאות שבהם יש להסתדרות מונופולין. יש לצאת במאבק חריף נגד בעלי האינטרסים השונים. יהיה צורך להפריט חלקים גדולים מרכוש הממשלה ונכסי המקרקעין. הממשלה חייבת לצמצם למינימום את התערבותה בשוק. כל זה יתרום לחיזוק הכלכלה ולשגשוג. לא השלום, שלא יביא לכל רווחים כלכליים מרשימים במיוחד, שכן בפועל - בניגוד לכל התחזיות של אחרים - לא יהיה הסחר העתידי עם ארצות ערב גורם משמעותי בכלכלה הישראלית. נראה שנתניהו כיום פועל עקב בצד אגודל בהתאם לתוכניתו משנות התשעים.

אי אפשר אלא לתמוה על כל המזדעקים בהפתעה למראה טענותיו של נתניהו שהשמאל חנק את הכלכלה הישראלית מזה שנים רבות מאוד ולמראה תוכניותיו הכלכליות לקיצוצים דרסטיים במנגנון הממשלתי, שהרי הכל היה מפורט ומנומק בכתב בספרו מ-‏1995.

יובל שטייניץ

אם ישראל חפצה חיים, עליה להזדרז באימוץ השינויים הנדרשים בתורת הביטחון ולפתח את חיל הים כזרוע אסטרטגית. כשנסגרת היבשה, חייבים לפתח גיבוי מהים.

(יובל שטיניץ ''הים כעומק האסטרטגי של ישראל'' מערכות 383, 2002)

הפילוסוף יובל שטייניץ מהליכוד, שהוא חבר ועדת חוץ וביטחון, כתב מאמרים חשובים על הצורך של ישראל לשנות את מדיניות הביטחון שלה באופן דרסטי. לדברי שטייניץ, כעת, כאשר המחבלים יכולים לפגוע בטילים בקטיושות מהרשות בשטחים נרחבים בישראל, הם יכולים לפגוע גם בשדות התעופה שלה ובחיל האוויר. הבעיה של היעדר עומק אסטרטגי הולכת ומחריפה והכוח האווירי, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול עוד לשמש כגורם הרתעה.

כתוצאה מכך על ישראל לשנות את האסטרטגיה הצבאית שלה ולפתח את כוחה הימי. האסטרטגיה האופטימלית של ישראל תהיה אפוא להגן על הליבה היבשתית ובו בזמן להעביר את ההכרעה למגרש זר, בו יתרונה האיכותי-טכנולוגי יגיע לכלל מיצוי מקסימלי. ישראל צריכה להתמקד מעתה בבניית כוח ימי, שיהיה הזרוע המרכזית שלה, בניגוד לעבר, והוא יצטייד בפלטפורמות ימיות מתאימות ובטכנולוגיות תקיפה חדישות. אלה יאפשרו לחיל הים לנפק עוצמות אש גבוהות ומדוייקות לטובת הכרעה בעומק היבשה.

חזונו של שטייניץ הוא, אם כך, שהים יהפך לעומק האסטרטגי של ישראל, ובכך לפתור את הבעיה של המצב הגיאוגרפי הבלתי אפשרי של ישראל, זאת על ידי שימוש בטכנולוגיות ימיות חדשות, שיהפכו את חיל הים לדומיננטי מעתה ואילך. מאמר של שטיניץ בנושא נמצא כאן.

אפשר עוד להזכיר מהליכוד את חבר הכנסת מיכאל איתן. הוא לא פירסם מאמר מגובש על רעיונותיו, אבל העלה באתר שלו כמה רעיונות מעניינים על עתיד שילוב טכנולוגית המידע בחברה הישראלית ולגידור השטחים הפלסטינאים והקמת איזור חיץ בינם ובין ישראל כאן.

אחרים

ראוי להזכיר גם את היועץ הפוליטי האסטרטגי לשעבר ממפלגת העבודה, חיים אסא, שפרסם שני ספרי הצעות עתידניות מעניינות מאוד ''חיוניות: תפקידה הגדול של הדמוקרטיה על סף המאה ה-‏21'' (1995) ו''מהפכת ההזדמנויות'' (2001), על עתיד הדמוקרטיה במדינת ישראל והצעות למען שרידתה. אסא קבע בספר השני דיאגנוזה פסימית ביותר לגבי מצב המדינה והחברה בישראל. הוא קבע שבמאה ה-‏21 חייבת מערכת החינוך להיות עיקר מעייניו של משרד האוצר, כאשר כל המשרדים האחרים משרתים אותה ומסייעים לה ושהיא חייבת להיהפך ליהלום שבכתר. על מערכת החינוך להיהפך ממערכת המספקת בעיקר ידע בסיסי על סמלים תרבותיים המתקשרים למסורת או להיסטוריה, למערכת המספקת ידע וכלים ויוצרת מיומנויות וכן מספקת ידע על ערכי היסוד: גם ערכי יסוד אוניברסליים וגם ערכי יסוד ישראליים-יהודיים הקשורים לזהות החברה. יש צורך דחוף גם בחינוך ערכי ואסא מעלה על נס את המפלגות החרדיות, שהשכילו לשים אנשי ערכים, כמו עובדיה יוסף, בראשן, דבר שהחילוניים אינם עושים יותר. שגיאתו של השמאל הייתה שהתעמת עם המרכיב היהודי בזהות הישראלית, דבר שאסא מציין כ''איוולת''. המנהיג הפוליטי הבא חייב להישען על תוכנית ערכית המבוססת על מרכיבים כלכליים חברתיים. אסא מביא עוד הצעות מעניינות רבות לצורה שבה צריכים להיות פני ישראל בעתיד, אולם אנו נאלצים לקצר.
שמעון שטרית אפשר להזכיר את השר לשעבר פרופסור שמעון שטרית שבספרו ''הארץ הטובה: בין כח ודת'' (1998) הציע רעיון מעניין להתגבר על השסעים בחברה הישראלית ולחזק את חוסנה הפנימי על ידי יצירת מסגרת חברתית פוליטית חדשה ושונה מאלה הקיימות כיום, שבה הגוש החילוני הדמוקרטי ישתף פעולה עם הגוש הדמוקרטי המסורתי הדתי. שני הגושים ישתפו פעולה ביצירת צביון חדש למדינה, שבו יהיה איזון מחודש איזון של ישראל דמוקרטית ציונית ומסורתית.

אמנון רובינשטיין. ניתן להזכיר עוד את חבר הכנסת לשעבר מ''שינוי'' אמנון רובינשטיין וספרו ''מהרצל ועד רבין והלאה'' (1997), שמציג רעיונות שונים לעתיד הציונות.

אך אנשים אלה הם כמעט יחידים במינם. הם יוצאי דופן בין הפוליטיקאים הישראליים כיום, שמתרחקים מהצעות ומתחזיות כאלה כמו מאש. לא עבורם דיבורים על העתיד הלא מיידי ואף הרחוק יותר וכיצד צריכים להיות פני המדינה והעם. לעניות דעתו של כותב שורות אלה מאמצים אלה ליצירת חזון עתידני, ללא קשר למידת הצלחתם המעשית, ומידת הגיבוש של החזון וההצעות שלהם (ומידת המחלוקת שהם מעוררים) מעמידים את הפוליטיקאים הבודדים האלה בכמה דרגות מעל פני הרוב המוחלט של הפוליטיקאים כיום.

נראה לכותב שורות אלה שכל תוכנית עתיד רצינית לגבי עתיד המדינה והאומה חייבת לקחת בחשבון אלמנטים שעד כה לא התייחסו אליהם כלל, שכן לא נראו כחשובים, ובהם השינוי האקלימי שמביא להתחממות כדור הארץ (ויש האומרים שיביא בסופו של דבר דווקא לעידן קרח חדש), תופעה שתשפיע על פני העולם בצורה דרסטית כבר בשנים הקרובות והרבה יותר מכך בשנים שלאחר מכן ויש להיערך אליה. היא תשפיע על עתידנו ועתיד המרחב והעולם לא פחות, ואולי יותר, מהמאבק עם הערבים ובין התרבויות.

ברור שיש צורך במנהיגות חדשה בעלת חזון לטווח ארוך, שתוכל להתמודד עם מצבים משתנים ללא הרף, ובעלת רעיונות יסוד שיעזרו לה להתמודד עם מצבים אלה. אנחנו מחכים למנהיגים, לאנשי חזון חדשים.

...ואם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.

(תיאודור הרצל. אלטנוילנד. 1902)

קישורים

חוזה מדינת היהודים שמעון פרס: תמונות מחייו ביוגרפיה המזרח התיכון החדש חזון הננו טכנולוגיה יוסי ביילין: דף מחבר ב''ידיעות ספרים'' האתר מאמרים אפרים סנה אברהם בורג: ראיון הזהות היהודית המודרנית קץ הציונות שלמה בן-עמי: ביוגרפיה מקום לכולם דני גוטוויין: הדיאלקטיקה של כשל השוויון ניתוח הספר ''מקום לכולם''. בנימין נתניהו: אתר מקום תחת השמש יובל שטייניץ: ראיון הים כעומק האיסטרטגי של ישראל גד יעקבי: דף מחבר ב''ידיעות ספרים'' ישראל, היהודים והעולם: פריצת דרך האתר של חיים רמון האתר של מיכאל איתן האתר של עינת וילף מדינות ישראל העתידניות

---