4 בנובמבר 1995 – היום שבו נרצח השלום(?)

ייתכן אמנם שה''תהליך'' היה נמשך אילו רבין היה חי (ובהנחה שהיה זוכה בבחירות) – אבל בוודאי ששלום לא היה יוצא מזה. כישלונו של הסכם אוסלו איננו נובע מטעות זו או אחרת של ישראל או של אש''ף, ולא רבין או נתניהו אשמים בכישלונו.

א) מה היה קורה אילו...

מה היה לנו מאז רצח רבין?

פיגועי החמאס המחרידים של פברואר-מרץ 1996; אירועי מנהרת הכותל שבהם נהרגו 15 חיילים ישראליים מאש ה''שוטרים'' הפלשתינאים; קיפאון בתהליך המדיני; כישלון ועידת קמפ-דייויד 2 ופרוץ מלחמת אוסלו בספטמבר 2000; פיגועי ההתאבדות התכופים... אפשר להמשיך עוד ועוד בתיאור האירועים הקשים וההתפתחויות השליליות שקרו בארץ-ישראל לאחר רצח רבין, אך התמונה ברורה: מצבנו היום בכי-רע.

ובכן? מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח?

תשובה מאוד נפוצה מתמצה באמירתו של ד''ר יאיר הירשפלד, מאדריכלי אוסלו: ''אם רבין היה חי הוא היה מגיע להסכם קבע'' (Ynet, 12 בספטמבר 2003).
אבל מותר להציע גירסה נוספת ל''מה היה אם'': אילו רבין היה חי – הוא היה נוחל תבוסה צורבת בבחירות. נתניהו, משוחרר מתווית ה''מסית לרצח מכיכר ציון'', היה עולה לשלטון, מבטל את הסכמי אוסלו, ומחזיר אותנו לימים העליזים (יחסית) כאשר גודלו הממוצע של מטען חבלה היה 200 גרם ולא 20 ק''ג – ולא היו מתאבדים בשטח. המגמה בדעת הקהל לאורך חודשים רבים לפני הרצח – מחזקת הערכה זו. בסקרים שנערכו לפני הרצחו של רבין, הוביל נתניהו על פני רבין בפער של שבעה – שמונה אחוזים (43-44 אחוזי תמיכה לנתניהו מול 36-37 לרבין).

ב) כיצד בונים מסך עשן

הסכם אוסלו נחתם בין שני צדדים – שביניהם היתה פעורה תהום מבחינת הכוונות: הצד הישראלי - ביילין, פרס, ליפקין-שחק, אורי סביר ואחרים – רצו באמת ובתמים לקיים את ההסכם, על-מנת להגיע למה שהם כינו ''פשרה היסטורית'', ''תהליך שלום'' וכו'. אולם, לצד שני – אש''ף - לא היתה כוונה לקיים את ההסכם, ולו לרגע אחד. הראיות לכך הן רבות – אך נסתפק בשתיים: ב-‏10 במאי 1994 נשא יאסר ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג. הנאום הוקלט בחשאי והועבר ארצה ובו אמר ערפאת בין השאר, בהתייחסו להסכם אוסלו: ''ההסכם הזה, אינני מחשיב אותו יותר מאשר ההסכם בין נביאנו מוחמד לבין שבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה והחשיב אותו כשביתת-נשק בזויה'' כאן המקום לכמה דברי הסבר: הסכם קורייש (חודייביה) נחתם בין מייסד האיסלאם – מוחמד – לבין בני שבט קורייש, עובדי האלילים. בנקודת חולשה אסטרטגית זו – הסכים מוחמד להשפלה גדולה מאין כמותה והיא: להסיר מנוסח ההסכם את התואר ''שליח אללה''. יד ימינו של מוחמד, הח'ליף עומר, התנגד לוויתור משום שראה בו ביזיון לכבודו של הנביא. אולם, כעבור שנתיים, כאשר התחזק מוחמד, הוא החליט לעלות על מכה, העיר שממנה ברח – ותוך כדי כך דחה בבוז משלחת מתרפסת מבני שבט קורייש. מאז ועד היום – מהווה הסכם זה אות ומופת לכל המוסלמים, כיצד מותר ורצוי להונות אויבים ''כופרים'' – לצורך קידום מטרות אסטרטגיות.

הצורך של ערפאת להסתייע במופת של מוחמד נולד עקב הטענות נגדו, שכביכול הכיר בישראל וויתר על המאבק המזויין. ב-‏19 בספטמבר 1995, תשעה ימים בלבד לפני חתימת הסכם אוסלו ב', התראיין יאסר ערפאת בעיתון הירדני ''א-דוסתור'', ואמר למראיין:

''אני מבקש להזכיר לך, שבשנת 1974 יצאנו עם עשר נקודות... דבר שעליו חתמנו עכשיו או באוסלו הוא באיחור גדול ולא עשינו יותר מאשר לבצע את מה שהחליטה המועצה הלאומית הפלשתינית שלנו ב-‏1974''.¹

הסבר: בשנת 1974 החליטה המועצה הלאומית הפלשתינית (מעין 'פרלמנט אש''ף'), על תכנית הידועה בכינויה ''תכנית השלבים'', שכללה, כאמור, 10 נקודות. עיקרי התכנית היו: הקמת 'רשות עממית לוחמת' על כל שעל אדמה שיפונה על ידי האויב הציוני; איחוד הכוחות בעולם הערבי – ומלחמה לחיסול ישראל. ''מדינה פלשתינית'', אגב, כלל איננה מופיעה בתכנית. לאחר חיסול ישראל אמור לבוא איחוד כולל של העולם הערבי.

הצד הערבי התלונן, קילל וצווח על כל מחלוקת אמיתית או מדומה עם הצד הישראלי, ולעומתו, הצד הישראלי שאף ליישב את המחלוקות, להתפשר ולחפש שקט ככל שניתן. אף צד להסכם כה מורכב – ויהא בעל הרצון הטוב ביותר ובעל הכנות הגדולה ביותר – לא יכול להימנע מלטעות פה ושם, בתום-לב. אך אש''ף 'חיכה לישראל בפינה' והפך את היוצרות: את מזימותיו הזדוניות הוא הציג כטעויות תמימות או כ''פרשנות יצירתית'' של ההסכם – ואת שגיאותיו השוליות ביותר של הצד הישראלי הוא הציג כ''מזימה'' שנועדה ''לחבל בשלום'' (אפילו את הפיגועים המחרידים בבית ליד, בינואר 1995, הציג ערפאת כמזימה של הימין הישראלי...) כך נוצרה תמונה, שבה שני הצדדים מאשימים אחד את השני בהפרות הדדיות של ההסכם – והעולם מסתכל מהצד ובמקרה הטוב מאשים את שני הצדדים באופן שווה – ובמקרה הגרוע את הצד הישראלי באופן בלעדי. לא שלא היה ניתן 'לתפוס' את ישראל בהפרת ההסכם. הבעיה היא אחרת: אי אפשר היה 'לתפוס' את הצד הפלשתינאי בקיום ההסכם...

ג) אל תאמר: ''מה היה קורה אילו...'' אמור מעתה: ''מה קרה באמת''

כמעט כל מה שקרה לאחר רצח רבין – קרה גם לפני כן; וכל מה שהיה אמור לגרום לרבין, הישר והתקיף, לבטל או להקפיא את ההסכם לאחר ה-‏04/11/1995 – קרה גם לפני כן. להלן מקבץ קצר, דוגמיות בלבד:

• הרבה לפני טבח גולדשטיין, עד אמצע דצמבר 1993 – כבר בוצעו שישה ניסיונות פיגועי-התאבדות, וזאת על-פי הודאת רבין עצמו: ''ניסיון ההתאבדות אתמול היה הניסיון הפלשתינאי השישי מסוג זה'' (''ג'רוזלם פוסט'', 13/12/1993)
• כמחצית מפיגועי הטרור שבוצעו במהלך שלושת החודשים הראשונים של הסכם אוסלו – בוצעו על-ידי אנשי אש''ף, אותו האירגון ה''מתון'', שחתם על הסכם עם ישראל.
• באפריל 1994 פסק בית משפט בישראל – שרצח יהודי הינו מבחן כניסה לאירגון הפת''ח – שערפאת הוא מפקדו הישיר. ועם אירגון כזה המשיכה מדינת היהודים לשאת ולתת. [הפסיקה קיבלה משנה-תוקף בהחלטת בית המשפט העליון, מתאריך 04/06/1997, סימן: בש''פ 2984/97].
• ב-‏20/05/1994 הוציא ערפאת צו שמבטל את כל צווי הממשל הצבאי הישראלי מאז 1967 ועד היום. צעד חד-צדדי זה, היווה הפרה גסה של הסכם אוסלו, ולמעשה יריקה חדה בפרצופו של רבין. לא היה דבר נכון יותר וקל יותר לבטל את כל ההסכם – כאשר כוחות אש''ף עוד היו בטוניס.
• ביולי 1994 הגיע ערפאת לעזה, כשבשיירה האישית שלו ומתחת למושב שלו ממש הוא הבריח מחבלים מסוכנים שכניסתם נאסרה במפורש לישראל, כולל אמצעי לחימה אסורים.
• באמצע אותו החודש, הצטרפו מחבלי ה''משטרה הפלשתינאית'' להמון מתפרע במחסום ארז, וירו על חיילי צה''ל, ובין השאר הרגו את חייל מג''ב ז'ק אטיאס ז''ל [ראו את נאומו של ח''כ עמנואל זיסמן, ממפלגת העבודה, 21/12/1994]. זה קרה הרבה לפני אירועי המנהרה, וכל האיומים של 'אוי ואבוי, אם יפנו את הנשק נגדנו אז נכסח אותם' – התבררו כעורבא-פרח.
• ההסתה החמורה נגד ישראל והיהודים נמשכה כל העת, ורק בשביל לסבר את האוזן, בסוף שנת 1994, בפתיחת ''שנת הלימודים'' הפלשתינאית, נאם ערפאת בפני ילדות בעזה לא על שלום ופיוס – כי אם על ג'יהאד, מאבק והקרבה...
• כבר בפברואר 1995 – וזאת על-פי הודאתו של נאסר יוסוף מפקד ה''משטרה הפלשתינאית'' עצמו (''מעריב'', 10/02/1995) – גודל ה''משטרה'' היה כמעט פי שניים מהמותר בהסכם.
• פיגועי ההתאבדות המחרידים רק הלכו והחריפו, בעפולה, ברח' דיזנגוף, בחדרה, ובמיוחד הפיגוע הזוועתי ב-‏22 בינואר 1995 – שכלל שני פיצוצים בזה אחר זה: הפיצוץ השני טבח באלה שרצו לעזור לנפגעי הפיצוץ הראשון. לאחר אותו פיגוע צווח ערפאת:

  ''נהרוג וניהרג, נהרוג וניהרג, נהרוג וניהרג... אחינו גיבורי הגי'האד האיסלאמי... ברוכים אתם, ברוך הקרב, ברוך הג'יהאד על הארץ... נמשיך בג'יהאד... בדרך המתאבדים, דרך הקרבות, דרך הניצחון והתהילה, עד שיניף ילד פלשתיני את דגלה של פלשתין על חומות ירושלים...''

• אם למישהו עוד נדמה היה שבעידן רבין היה הבדל שבין אש''ף האירגון ה''חילוני'' וה''פרגמטי'', לבין החמאס והג'יהאד האיסלאמי הקנאים והמרושעים – בא הרמטכ''ל אהוד ברק והעיד בוועדת חוץ וביטחון באפריל 1994 – ש''מטרותיהם של אש''ף והחמאס בנוגע לישראל הן די זהות''.

סיכומו של דבר – ייתכן אמנם שה''תהליך'' היה נמשך אילו רבין היה חי (ובהנחה שהיה זוכה בבחירות) – אבל בוודאי ששלום לא היה יוצא מזה. כישלונו של הסכם אוסלו איננו נובע מטעות זו או אחרת של ישראל או של אש''ף, ולא רבין או נתניהו אשמים בכישלונו. הסיבות לכך תובעות סדרת מאמרים נוספת... אך בתמצית-שבתמצית ניתן לצטט את הסטיריקן השמאלן דידי מנוסי:

המאכיל נחש בגרגרי סולת
בתקווה שהנחש יהפוך לתרנגולת
מגלה (במאוחר) שלשווא תיכמן:
זה אותו הנחש – רק יותר שמן...

3 בנובמבר 2003

---

1. הציטוט לקוח מתוך הספר: ''סיפור עצוב'' מאת זאב בנימין בגין. בספר זה ניתן למצוא פרטים מרתקים רבים נוספים.