נאווה בבית? נאווה לא בבית.

(הופיע בגירסה שונה מאוד במגזין ''פירמה גלובס'')

---

...הילד בועז נושך את לשונו למוות, הכרתו אוזלת ממנו. אולי עוד אפשר יהיה להציל את הילד בועז, רחב ואביחי? אולי עוד אפשר יהיה לעקוב אחר מעללי סיפור האהבה של אביחי ברקת, קצין המודיעין של ההגנה, ופועה המרגלת הציונית היפה? אולי עוד ניתן יהיה לעשות שהסרג'נט המושפל, שכה התחבב על המאזינים, ימות מידי רוח הקודש, מבלי שינקבו מעיו כדור עברי תוצרת בית? ומתי כבר ירדו המעפילים בבטחה לחוף? האם יגורשו למחנות ההסגר בקפריסין, או ישלחו כלעומת שבאו לתופת האירופית? את כל אלו מאזינים יקרים, נדע בפרק שישודר בשבוע הבא. הערב האזנתם לפרק השלושים ושבעה של תסכיתנו ''הלמות הלב''. אנו מקווים שערבה ההאזנה לאוזנכם. נודה בזאת לאיש הקול, לטכנאים וכמובן לשחקנים שעשו במלאכה. כאן הגל הקל של קול ישראל בתל אביב. בעוד עשר שניות נעביר אליכם את חדשות השעה עשר מירושלים...

(מתוך ''אשתורת'' מאת לאה איני, הוצאת זמורה ביתן, 1999)

כאשר אנו חושבים על סיפורי הרפתקאות, מדע בדיוני, עלילות מתח וסדרות הומור במדיה, אנו חושבים מיד על המדיה הויזואלית, סרטי הקולנוע והטלוויזיה שמעבירים לעינינו את הפעלולים המדהימים והתמונות המופלאות שאותם יצרו עבורנו התסריטאים הבמאים ואנשי הפעלולים.
יתרונם של הספרים על פני הסרטים הוא שהם מאפשרים לנו לדמיין בעצמנו את החזיונות המופלאים של הסופר, וחזיונות אלה שבדמיון תמיד עולים לאין ערוך על כל מה שבמאי ואיש פעלולים יוכלו ליצור אי פעם.
אבל ישנו אמצעי תקשורת אחד שמסוגל לשלב בין חלק מאמצעי המדיה ובין הדמיון האנושי בצורה ששום אמצעי מדיה אחר אינו מסוגל לה וזהו הרדיו.

תסכיתי הרדיו היו בעבר אחת מצורות המדיה הפופולאריות בכדור הארץ ומיליוני אנשים הקשיבו להם מדי יום. הודות לשימוש שלהם בשילוב של קולות ומוזיקה שנועד לאוזן הם הצליחו לעורר את הדמיון של המאזין בצורה דרמטית מאין כמוה וחזקה בהרבה מזו של הסרט, המשאיר את הצופה פסיבי לחלוטין. ברדיו, כמו בספר, הכל אפשרי. כל מה שצריך הם כמה צלילים שיעוררו במאזין את הרושם של הדבר הדמיוני. הדמיון של המאזין עושה את כל השאר ללא צורך להשקיע מיליוני דולרים כמו בקולנוע.

במשך עשרות שנים היה הרדיו אמצעי התקשורת הפופולארי ביותר בעולם והושמעו בו מאות אלפי תסכיתים - תחום הדרמה הייחודי של הרדיו - במגוון של ז'אנרים, בהם תסכיתי מערבונים, מתח, מדע בדיוני ו''אופרות סבון'' (שבמתכונת המוכרת לנו כסדרות אינסופיות בהמשכים הומצאו ברדיו האמריקני).
במשך עשרות שנים היו תסכיתי הרדיו המדיום התקשורתי הפופולארי ביותר בישראל, הן ב''קול ישראל'' והן ב''גלי צה''ל'', הן לילדים והן למבוגרים.

תסכיתים ב''קול ישראל''

תיאודורה: אתה יודע שאני חולה פרוקופיוס...אם כן לא רק הספרים שלך יאריכו ימים ממני גם אתה עצמך. איש לא ימנע ממך לכתוב מה שתכתוב.
פרוקופיוס: אני...
תיאודורה: בסתר כמובן. תיאודורה כמות שהיא, מלכה במערומיה: בת נהג דוב מקפריסין... נודדת מקרקס לקרקס בכל המזרח, משלהבת של אספסוף. חשפנית. מה עוד?... זונה, אולי? למה לא? האם לא הפקירה גופה לגברים אין ספור? האם לא הציגה פנטומימה של פרוצות לעיני אלפים? האם לא פשקה רגליה לזנונים? לא הפילה עוברה חמש פעמים? האם לא הייתה הפילגש של סורי ולא נטשה את בנה יחידה אי שם במצרים או בלוב? תאודורה המושחתת! לא מלכת ביזנטיון, חולשת על אימפריה אדירה. לא הוד קדושתה, שכמרים כורעים לפניה ונושקים את כפות רגליה. לא מדבירת המרד הגדול, לא שומרת המוסר ומפיצת האמונה – אלא המושחתת! המופקרת! לדיראון עולם! לדורי דורות! ...והספר הזה, שיופץ רק לאחר מותי, אכן יהיה רב מכר! יחטפו אותו,יעבירו אותו מיד ליד! גדולים ונערים, גברים ונשים בגלוי ובסתר. שיחת הבריות בקובות היין, בפונדקים, בחדרי מיטות ובשווקים! יקראו אותו בלהיטות, בתאווה! וכמה סיפורי זימה יהיו בו!

(מתוך ''ההיסטוריה הסודית של תיאודורה'', תסכית רדיו מאת אהרון מגד)

בישראל הייתה במשך תקופה ארוכה מסורת מכובדת של תסכיתי רדיו.
תסכיתים שודרו ככל הנראה כבר בתקופת המנדט בשנות השלושים והארבעים, אם כי רובם ככולם לא שרדו כיום.
בשנות החמישים והשישים היה הרדיו מדיום מרכזי וחשוב ביותר בתרבות הישראלית.

''קול ישראל'' החל לשדר תסכיתים בשנות החמישים במסגרת התוכנית ''מסך עולה'', שהיו עיבודים של יצירות מקוריות אבל פה ושם היו ביניהם גם מקוריים. סך הכל היו ב''מסך עולה'' כ-‏1800 תסכיתים, מהם כ-‏400 מקוריים! לא היה כמעט סופר שלא כתב תסכיתים: משה שמיר, יגאל מוסינזון, שולמית הראבן, חנוך לוין באחת מיצירותיו הראשונות, יהודה עמיחי ורבים אחרים. כל עיתון היה מפרסם ביקורת ביום שישי על תסכיתים שתמיד היו ביום שני ב-‏9 בערב בתוכנית ''מסך עולה''.

הרדיו גם היה מוכן להשמיע תסכיתים ''נועזים'' באופן יחסי. כך, למשל, הסופר והמחזאי אהרון מגד כתב בשנות השישים מחזה על חיי המלכה הביזנטית תיאודורה, שהחלה את חייה כפרוצה פשוטה. היה לו עניין מיוחד בקיסרית ידועה לשימצה זאת, מאחר שבין השאר היא הציגה את ''מרכולתה'' והופיעה בקירקס של קיסריה, ומשם בא גם ההיסטוריון שלה ששנא אותה שינאה תהומית, ושבקיבוץ לידה חי מגד באותה התקופה. הוא הפך את המחזה לתסכית כאשר התברר לו שהתיאטרון אינו מעוניין במחזות מאין אלה. לדברי מגד הוא אהב לכתוב ברדיו בגלל החופש שנתן לו מדיום זה.
בין התסכיתאים החשובים ביותר היו מיכאל אוהד, שיצר מאות תסכיתים שהיו עיבודים ליצירות מופת ורבים מקוריים על חיי מוזיקאים ואישים היסטוריים שונים.

בתקופה זאת נוצרו סדרות תסכיתים שהיו עיבודים ליצירות קלאסיות שונות מהספרות העולמית. ביניהן סידרה המבוססת על ''מגילת סן מיקלה'' של אקסל מונטה בעיבודו של לא אחר מאשר יגאל מוסינזון ב-‏10 פרקים ואחרים, עיבוד רב פרקים לטרילוגיה של פויכטוונגר על יוסף בן מתיתיהו שנעשתה בידי מיכאל אוהד והיה אחת היצירות ההיסטוריות המרשימות ביותר שנעשו אי פעם ברדיו, ועיבודים של יצירות של דיקנס, תקרי, הוגו, דיומא, פילדינג ואחרים. לא היה אז בית בישראל שבו לא האזינו במתח ליצירות הקלאסיות האלה.

אבל דומה שהתסכיתים הזכורים מכל של שנות השישים שודרו דווקא בגלי צה''ל.

תסכיתים בגלי צה''ל

שימחון: אין אוכל?
צפירה: יש אוכל.
שימחון: בא דואר?
צפירה: לא בא דואר.
שימחון: נאוה בבית?
צפירה:נאוה בבית.
שימחון:נו אז לאכול.
(שקשוק כלי אוכל)

(הפתיחה הקבועה לתסכיתי סדרת ''משפחת שימחון'' מאת משה בן אפרים בגלי צה''ל בשנות השישים)

תסכיתים החלו להיות משודרים בגלי צה''ל עוד בשנות החמישים. באלה נכללו תסכיתים בנושאים צבאיים רבים של חינוך והסברה לחייל בנושאים שונים, ששודרו כמה פעמים בשבוע. לצידם היו גם תסכיתים בנושאים ''אזרחיים'' מן הספרות הקלאסית והישראלית. כך, למשל, הושמע עיבוד לרומן ההיסטורי המפורסם ''מלך בשר ודם'' של משה שמיר, שנעשה בידי שולמית הראבן, בכיכובם של מישה אשרוב, לאה פורת, נתן כוגן ומשה חורגל, הפקה מיוחדת שזכתה לשבחים רבים מהביקורת. בתוכנית בשם ''דגש קל'', מגזין שבועי ששודר כל יום שישי בערב החל מ-‏1954 בהנחיית אורי סלע, הושמעה, בין פינות אחרות, פינת ''תסכית השבוע'', סיפורים שעובדו על פי יצירות סופרים ידועים כמו מופסאן, צ'כוב וקרל צ'אפק. מיטב שחקני הבמה היו משתתפים בהקלטות של תסכיתים אלה.
אבל, אולי לא במפתיע, התחנה הצבאית הצעירה הראתה את כוחה בהתחרות עם ''קול ישראל'' לא בתסכיתים כבדים ורציניים, אלא בסדרת תסכיתים קומית דווקא.

שימחון (פונה אל נאווה): מה את קוראת שם מתחת לשולחן בזמן האוכל?
נאווה: ספר.
שימחון: גם אני רואה שזה ספר ולא המגילות הגנוזות. איזה ספר?
נאווה: מה זה חשוב. אני כבר מפסיקה.
שימחון: רגע רגע תראי בבקשה את הספר. איזה ציור! געוואלד!! סטאלג 340!!! (קורא בספר) ''היא עמדה מולו עם הפרגול כששדיה חשופות'' אני רוצה לדעת מי נתן לך את הספר הזה?
נאווה: ק...ק..ניתי אותו.
שימחון: בכסף שלי? בכסף שאני עובד וטורח להשיג אותו, את קונה שמלג עם שדיים חשופות?
נאווה: אבל אבא, כולם קוראים את זה.

(מתוך התסכית ''מכת הסטאלגים'' בסדרת הרדיו ''משפחת שימחון'').

התוכנית הפופולארית והזכורה מכל של גלי צה''ל בשנות השישים הייתה סידרת התסכיתים הקומית ''משפחת שימחון'', סידרת תסכיתים פרי עטו של משה בן אפרים על הרפתקאותיה הקומיות של משפחה ישראלית ממוצעת: דמות שמזכירה מאוד את דמותו של ארצ'י באנקר מהסידרה האמריקנית ''הכל נשאר במשפחה''; אב נרגן, קולני ומלא תלונות על כל דבר (שאותו גילם שמואל רודנסקי), המתגעגע ''לימים הטובים שחלפו'' של החלוצים וההגשמה, עובד במפעל, שלא ברור של מה הוא, וצורח כל הזמן על ילדיו, אישתו הפולניה המקילה והמגוננת על הילדים מפני הצעקות והתלונות של האב (שאותה גילמה אישתו במציאות של רודנסקי, ניורה שיין) והילדים נאוה, הבת הצעירה המתבגרת רודפת הבילויים (שאותה גילמו דפנה דן ויעל דרויאנוב) והבן החייל גבי (עודד קוטלר) שהוא מרכז היציבות והשכל האמיתי במשפחה.

שמואל רודנסקיכל פרק נפתח בקולו העמוק של רודנסקי ששאל ''אין אוכל? בא דואר? נאווה בבית? אז לאכול!'' ונפתח הסיפור שלרוב עסק בקונפליקט בין ההורים והילדים שעשו להם צרות צרורות, כמו בפרק המפורסם שבו תפס האב הנדהם את ביתו קוראת סטאלגים - ספרים פורנוגראפיים על סקס וסאדיזם במלחמת העולם השניה - וזה החל ויכוח על התדרדרות הטעם של הדור הצעיר לעומת זה של קודמיו. לא הרבה השתנה מאז, מסתבר.

הסידרה הירבתה לעסוק בתופעות אקטואליות אחרות שהעסיקו את הציבור של אותו הזמן. ''משפחת שימחון'' אמנם עסקה, לכאורה, רק בחייהם הפרטיים של בני משפחת שימחון, אבל פה ושם שורבבו בה גם רמזים אקטואליים ברורים כפיל. כשרמזו ב''משפחת שימחון'' על פרשיית שחיתות פוליטית התקשרו לתסכיתאי בן אפריים ממשרד הבריאות ומחו על שילוב הפוליטיקה בתוכנית, שכן אלה היו הימים שבהם ''פרשת רפאל'' הסעירה את הציבור.

כרגיל, ככל שהפופולאריות של הסדרה הייתה גדולה יותר כן נקטלה יותר בידי הביקורת.
''אני צופה עתיד גדול לתוכנית'' כתב המבקר בועז עברון. ''היא תימשך שנים על גבי שנים, מר שימחון ומשפחתו לא יתבגרו לעולם, ואותם ויכוחים דביליים ימשכו בין האב וילדיו'' וסטודנטים מ''בצלאל'' כתבו מכתב תלונה כי ''רמתה נמוכה עד שטחיות וגישתה אינפינטילית עד גיחוך''. לציבור לא היה איכפת מתלונות הביקורת. משפחת שימחון שברה את כל שיאי ההאזנה שהיו אי פעם לגלי צה''ל ולתוכנית רדיו בכלל. שימחון ומשפחתו היו ''אנחנו''. הפוליטיקה הישראלית. הכל האזינו לעלילות המשפחה הממוצעת כל כך, גם הילדים בגיל הגן וגם הגננות. צעירים עם זקנים. אנשים דנו בעלילות המשפחה בכל מקום. מבוגרים וילדים סירבו ללכת לישון עד שהשידור השבועי של משפחת שימחון יסתיים. מאליו מובן שהתלוו אליה גם שערוריות, למשל: כאשר התברר שהמוזיקה הקבועה שלה הייתה אהובה מאוד על הנאצים כפי שציינו מאזינים נזעמים, דבר שהביא להחלפתה.

כה מצליחה היתה הסידרה, שהיא רצה שלוש פעמים בשבוע במשך כשנתיים (זמן ארוך מאוד אז) וחלק מתסכיתיה יצאו כספר בשם ''מר שימחון ובנו'' וכסרט קולנוע שאותו כתב וביים יואל זילברג, בו הופיע מאיר מרגלית בתור שימחון במקום שמואל רודנסקי האלמותי (הלה היה בחו''ל). היה זה הסרט העברי היחיד שנעשה אי פעם על פי סידרת תסכיתים. בסידרה זאת היכו גלי צה''ל לראשונה שוק על ירך את אחוזי ההאזנה ל''קול ישראל'' ואפילו לסדרות תסכיתי המתח של ''הגל הקל''.

עודד קוטלרעודד קוטלר אומר על עבודתו ב''משפחת שימחון'':

זאת הייתה סדרה שזכתה להצלחה חסרת תקדים. זה היה מה שנקרא היום ''סיטקום משפחתי''. אני הופעתי שם בתור ''בונאפארטה'', הבן החייל, ולצידי הופיעו שמואל רודנסקי ואישתו בחיים ניורה שיין, שגילמה גם את אישתו בסדרה, דפנה דן ויעל דרויאנוב שגילמו כל אחת את התפקיד של נאווה הבת. היתה לסידרה הזאת פתיחה מיוחדת, שבה האב שואל אם נאווה בבית וכל אחד בישראל היה חוזר אז על הפתיחה הזאת בכל מקום אפשרי, כאילו זאת הייתה מנטרה.

אני זוכר איך היינו יושבים בבית קפה בתל אביב, שהיום כבר לא קיים יותר, זמן קצר לפני ההקלטה ולומדים את התפקידים. כל פרק היה של עשר דקות – רבע שעה והסדרה הזאת ''רצה'' במשך כשנתיים. לדעתי, זאת הייתה סדרה נחמדה מאד, אבל לא עשו כמוה יותר, מכיוון שמהר מאוד הופיעה הטלוויזיה והשתלטה על הכל.

שאלה: והיית גאה בתפקיד הזה שעשית עבור סידרת תסכיתים מצליחה או שזאת היתה רק עוד ''חלטורה''?
תשובה: ''לדעתי החיים מורכבים מכל מיני צבעים ויש מקום גם לדברים כאלה, ולדעתי זאת הייתה סדרה קלילה ונחמדה מסוגה.
שאלה: האם היית משווה את סדרת ''משפחת שימחון'' לאופרות הסבון שנעשות היום, למשל ל''אסתי המכוערת'' שבה אתה מופיע היום?
תשובה: רק לטובות ביותר ביניהן, אולי.

הגישה ה''ספרותית'' לתסכיתים בגלי צה''ל נמשכה גם בשנות השבעים, כאשר הוחלט להקים שם ''מדור דרמה'', עם תוכנית תסכיתים מיוחדת, כפי שהייתה ב''קול ישראל''. יצחק לבני, מפקד התחנה, הגיע למסקנה ב-‏1969 שרדיו ללא דרמה חסר מרכיב מרכזי של תרבות. הוא הטיל על צבי שפירא להפיק 26 תסכיתים בשנה, לשידור אחת לשבועיים, במסגרת התוכנית ''בימת רדיו''. שפירא, שהיה חסר כל ניסיון בעניין, נעזר בשירותיו של מומחה, אפרים סטן, מנהל מחלקת הדרמה ב''קול ישראל'', שנקרא למילואים למטרה זאת: ללמד את צעירי ''גלי צה''ל'' כיצד עושים תסכיתים. הקו שהנחה את יוצרי התוכנית היה לבצע את הניסויים התרבותיים היומרניים ביותר. בין השאר הם השמיעו תסכיתים על פי יצירות של עגנון (ש''תמול שלשום'' שלו עובד ב-‏40 המשכים ו''שירה'' שלו עובד ב-‏39 המשכים), ניסים אלוני, עמוס עוז, עמוס קינן וקטעים נסיוניים של המשוררת יונה וולך. המטרה הייתה תחילה לעבד רק יצירות של סופרים ישראליים, אבל לאחר מכן עובדו גם יצירות של סופרים קלאסיים מחו''ל. עובד ''אמריקה'' של קפקא, יצירות של דוסטובייבסקי, קאמי ויונסקו, ואפילו תסכית שהתבסס על ''המשתה'' של אפלטון, שעובד ובויים בידי השחקן אילי גורליצקי. צבי שפירא כתב: התסכיתים שודרו בשעת האזנת שיא בערב והתגובות היו רבות. מאזיני גל''צ, שהיו רגילים עד אז לטון הקליל והמוסיקה הפופולארית, התרשמו מקולותיהם של מיטב שחקני ישראל משחקים דמויות מיצירותיהם של א. ב. יהושע, דליה הרץ ועמוס עוז... התרומה התרבותית למאזינים הייתה אמיתית וללא זיוף. אבל לפעמים היו תקלות חמורות.

שפירא מספר בספר גלי צה''ל: הבמאי יוסי יזרעאלי, למשל, עבד במשך חודשים רבים על תסכית ''אמריקה'' מאת קפקא, שאמור היה להיות משדר יוקרתי ומרשים ביותר... בתום שעות רבות ומייגעות של חזרות והקלטות, כאשר השחקן הראשי, מיכאל ורשביאק, נסע לשנת השתלמות בארה''ב, התברר כי סרט ההקלטה נעלם כלא היה, ולא הייתה אפשרות לשחזרו בהיעדרו של ורשביאק. כל העבודה האדירה שהושקעה ירדה לטימיון.

בלשים ומתח ברדיו

גברת לומאקס: איזה מין משהו?
ד''ר גייג': אותו דבר מסתורי שיצר את הרעש ששמענו פעמים רבות כל כך!
גברת לומאקס: מכונה כלשהי?
ד''ר גייג': מדוע לא? כולנו הרי אמרנו שהרעש דומה לרעש שמשמיע מקדח המסתובב במהירות רבה, ייתכן שזה באמת מקדח. מקדח יעיל מאוד. אני מתאר לעצמי שכאשר הוא קודח אל פני האדמה, הוא מביא איתו בקצהו את אבן החול או את הקווארץ, ממש כמו במקדח רגיל.
גברת לומאקס: כך, אני מבינה.
ד''ר גייג': ואחר כך, כשהמקדח יורד, חוזר העפר למקומו הקודם בדרך כלשהי. ורק בור קטן נשאר.
גברת לומאקס: אבל קופר תיאר את הגוף שראה כאוהל של כסף.
ד''ר גייג': כן, אני יודע, אבל אם תחשבי על כך לרגע, תביני מדוע: את מבינה, הקצה העליון של המכונה עשוי ללא ספק בצורת חרוט, וקופר ראה מה שראה לאור הירח, אני באמת בטוח שהדבר נראה אז כאוהל של כסף.
גברת לומאקס: כך…אבל מי מפעיל את המכונה?
ד''ר גייג': יצור בעל מוח, מוח מפותח ביותר.
גברת לומאקס: אם כך, מדוע בעצם נחטפו סר ויליאם וכל האחרים?
ד''ר גייג': גם אני חשבתי על כך הרבה, ונראה לי שלשאלה זו יש רק תשובה אחת. היצורים הללו - אינני יודע מי הם או כיצד הם נראים - אינם מעוניינים שנגלה אותם. הם יודעים על קיומנו, אך אינם רוצים שאנחנו נדע על קיומם. רוס וסר ויליאם מצאו כנראה משהו, ולכן עשו להם שטיפת מוח, כדי שישכחו, כך נוכל להבין גם מדוע נעלמה הגולגולת.

(מתוך ''עיניים באפלה '' סדרת תסכיתים משנות השישים בבימוי ראובן מורגן)

פופולאריות לא פחות היו סדרות המתח. אלה התחילו עוד בשנות החמישים כאשר החליט מי שהחליט שאפשר להקל במעט את מעטה הכבדות ו''הרצינות'' שברדיו במסגרת רשת מיוחדת שקיבלה את השם המתאים ''הגל הקל''. כך החל הרדיו, במסגרת גל זה, להשמיע עיבודים בהמשכים של ספרי מתח ידועים, כמו ספרו של סופר הבלשים אלרי קוין ''היה היתה זקנה אחת'' בעיבוד גדעון תמיר, שהושמע ב-‏1960. כן הושמעו עיבודים לספרים שונים של ז'ורז' סימנון על המפקח מגרה.

פופולארים במיוחד היו העיבודים לספרים של הזוג פרנסס וריצ'ארד אוקרידג' שעסקו בבעל ואישה בלשים, סיפורים כמו ''מה ראה לו החתול''. בכל אלה כיכב הכוכב הקבוע של הרדיו - שלמה בר שביט.
הרדיו גם הביא סדרות מתח בריטיות כמו ''תשע תשע תשע'' עם דניאל פאר ו-''המפקח סקוט חוקר''.
הרדיו הביא גם סדרת מתח ישראלית מקורית, ''מלכודת'', סדרת תסכיתי מתח מ-‏1963 על פרשיות פשע בישראל ופתרונן עם המפקח רוטמן ועוזרו עזרוני. אלה כללו פרקים כמו ''פגע וברח'' עם אריק אינשטיין בתפקיד נהג דורסני, ''השוד בכביש הטייסים'', ''הנפילה מעל הגג'' ואחרים. המאזינים הנלהבים היו יכולים בפעם הראשונה לשמוע כיצד מדבר מפקח משטרה עברי וכיצד נשמעים פושעים (ורחמנא ליצלן זונות) עבריים.
כן הושמעה סידרה פופולארית של סיפורי מתח ואימה בודדים בשם ''בכוונה תחילה'' בביום ובעיבוד מיכאל אוהד, סידרה שעם סיפורים מפחידים כמו ''שלך באהבה ג'ק המרטש'' הקפיאה את דמם של המאזינים.

אך הפופולארית והזכורה מכל הייתה ללא ספק סדרת הבלש ''פול טמפל'', שאותה כתב ביים והפיק ראובן מורגן מירושלים על פי יצירות יו של סופר בריטי שכתב אותם במיוחד לרדיו.
היו לפחות שש סדרות על עלילותיו של פול טמפל, כולן בעיבודו ובבימויו של ראובן מורגן, עם בצלאל לוי בתפקיד הבלש המפורסם.

אך למרבה הצער כל מה שהשתמר היום מסדרות פופולאריות אלה הוא רק תסכית אחד, וגם זה רק בדרך מקרה. הרדיו, מסיבות הידועות לו בלבד, לא טרח לשמר אותם. כאשר נזכר מישהו והחל לחפש אותם כעבור שנים רבות, כל מה שנמצא הייתה הקלטה שנעשתה בזמן אמיתי בידי קרוב משפחה של אחד העובדים, שהשתמרה בבוידעם מלא אבק. זה כל מה ששרד בארכיון הרדיו מהסדרות המפורסמות של פול טמפל, אם כי נראה שהקלטות של הסדרה שרדו גם בידיים פרטיות. סדרות המתח נמשכו ברדיו עוד שנים רבות. כך הושמע עיבוד של מספר סיפורים על שרלוק הולמס עם יוסי גרבר כהולמס ויהודה עפרוני כווטסון בעיבודו של מיכאל אוהד הבלתי נלאה. בשנות ה-‏70 הושמעו עיבודים לסיפורי בלשים שונים על הבלש טרוויס מק גי - גיבורו של ג'ון מקדונלד - וסיפורי מתח כמו ''אפשר גם בלי קוויאר'' של מריו סימל. אבל מהר מאוד הופיעה הטלוויזיה וסדרות הבלשים והמתח שלה הפכו את אלה שברדיו ללא רלוונטיות כפי שאירע כמעט בכל מקום אחר בעולם.

מדע בדיוני ברדיו

לאחר סיומה של פול טמפל זאת החל קול ישראל להשמיע סידרת מד''ב מפחידה מעין כמוה בשם ''עיניים באפלה'', עיבוד של סדרה בריטית על גזע תת קרקעי שרוצח בצורות מתוחכמות מדענים שגילו את קיומו. הייתה זאת ההתחלה של הניסיונות השונים להכניס מד''ב בצורות שונות לרדיו הישראלי לאחר מכן הושמע עיבוד של סדרת מד''ב בריטית נוספת על פי ספר של הסופר ג'ון וינדהם על עתיד שבו מתעוורים כל בני האדם וצמחים מוזרים משתלטים על העולם.

ברדיו הושמעו במשך השנים אלפי תסכיתים, מהם עיבודים של יצירות ידועות ומהם מקוריים. כך הושמע עיבוד לספרו של ז'ול ורן ''מכדור הארץ אל הירח'', לסיפור מד''ב של סטניסלב לם ואפילו עיבודים ליצירות אימים כמו ''פרנקנשטיין'' ו''דרקולה''.

כן היה גם, בין השאר, תסכית מקורי בשם ''תבל חצויה'' מאת אלון שמוקלר בראשית שנות ה-‏60, שבו כדור הארץ נחצה לשניים, במסגרת תכנית ''מסך עולה''.

לאם לבן ולכל מי שמתעניין: התסכיתים לילדים ולנוער

תסכיתים לילדים שודרו ב''קול ישראל'' עוד מתקופת המנדט. מחלקת קול הנוער של קול ישראל נוסדה ב-‏1949 והנפיקה תסכיתים של כותבים ידועים כמו אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, דבורה עומר, דליה רביקוביץ, תמר בורנשטיין-לזר ואחרים.
דורות של ילדים גדלו על התסכיתים היומיים של ''פינת הילד'', ''לאם ולילד'' ומאוחר יותר ''לבת, לבן ולכל המתעניין''.

תקופת השיא של המחלקה היתה כנראה בשנות ה-‏70 ובראשית שנות השמונים. אז היתה אחת התוכניות הפופולאריות ברדיו התוכנית היומית ''לאם ולילד'' של תסכיתים לילדים. במסגרת זאת שודרו (וחזרו ושודרו אינספור פעמים) גם סדרות תסכיתים שהתבססו על ספרי מדע בדיוני לילדים כמו ''כוכב הלכת האבוד'' (עם דוד גרוסמן על פי סדרת מדע בדיוני של אנגוס מק ויקר, שנקראה בעברית ''סייר החלל'' ושבמקורה החלה כסדרת רדיו בשנות החמישים), ספרי פנטסיה לילדים כמו ''אחיינו של הקוסם'' על פי ספר מסדרת נרניה של ק. ס. לואיס, ''הדחליל מארץ עוץ'' על פי ספר מסדרת עוץ של פרנק באום, ''35 במאי'' של אריך קסטנר ועוד. אחת המרשימות שבסדרות תסכיתים אלה הייתה ''קרשינדו ואני'' מאת דבורה עומר שתיארה את הרפתקאותיה של ילדה שיוצאת למסע מלא סכנות בחלל בדרך לכוכב החלומות ביחד עם הגמד שלה. הסדרה זכתה להצלחה כה גדולה, שדבורה עומר הפכה את התסכיתים לספר.

בתוספת הושמעו סדרות תסכיתים מפורסמות של רעיה בלטמן כמו ''ניסן ורחמים משיכון ב''', ''הגמד סיפורון'' על גמד שכותב סיפורים על עלילותיו, ו''עלילות תוכי חבקוקי'', תוכי שמתגורר עם משפחה והוא מעין גירסה מתונה ו''לכל המשפחה'' של תוכידס של עידו סתר.

המרשימים שבין תסכיתי הנוער ברדיו הישראלי היו סדרות שבמקורן הופיעו בתוכנית הנוער ''חתול בשק'' ברשת א', ששודרה כל יום בשעה 3 בצהרים, מיד אחרי ''לאם ולילד''. במסגרת ''חתול בשק'' הושמעו סדרות תסכיתים מקוריות כמו סדרת ''עירית'' של גלילה רון-פדר על עלילותיה של ילדה ממשפחה בעייתית מקטמון בירושלים, שמספרת על בעיותיה למאזינים. יותר מכל תוכנית אחרת היה כאן זיהוי מוחלט בין הדמיון ובין המציאות, זיהוי שחוזק במיוחד בסדרת הספרים שהתבססה על הסדרה שבהם תוארה האווירה בסדרה ''חתול בשק'', כפי שרואה אותה הילדה עירית. אחד הספרים אף נקרא ''עירית מחתול בשק''...

תסכיתים אחרים נכתבו בידי יצחק נוי, דוד גרוסמן - הסופר הידוע לעתיד - ואריה אלדד היום חבר כנסת מטעם מפלגת האיחוד הלאומי. אז כולם התפרסמו גם ובעיקר כמגישים ושחקנים בתסכיתים...

דוד גרוסמןמספר דוד גרוסמן:

התחלתי לעבוד ברדיו בגיל תשע כשחקן באולפן הילדים של הרדיו שאותו הקים ארי וולף ואהבתי מאוד את הג'וב שלי שם. נשארתי עם הרדיו והתסכיתים עד גיל 35, במשך 25 שנה, כאשר בכל יום הייתי אני והאחרים עובדים במשך שש ושבע שעות ולפעמים גם יותר על התסכיתים.
הייתי נערץ מאוד על בני הכיתה שלי מאחר שהופעתי בתסכיתים ובמיוחד מאחר שאף זכיתי לכבוד גדול במיוחד: הופעתי בתסכית האחרון של סדרת ''פול טמפל'' בתפקיד נער מעלית. ומכיוון שכל הילדים היו מאזינים מושבעים של סיפורי פול טמפל בדיוק כמו המבוגרים, זה העלה את דרגתי בעיניהם.

היתה קבוצה קטנה יחסית של אנשים שעבדו בתסכיתים, ביניהם אריה אלדד, היום חבר כנסת מטעם המפלגה של ליברמן, שכתב תסכיתים מצויינים בעיני כמו ''הבית הקטן מאחורי הבית הגדול'' ו''שיכרון סיני''. ומכיוון שהיינו קבוצה קטנה כל כך היה נהוג שאדם אחד ישמיע כמה קולות בתסכית, וכך יש תסכיתים שבהם אתה יכול לשמוע אותי בתפקידים שונים: בתפקיד הגיבור הילד, בתפקיד אשה, בתפקיד הנבל וכן הלאה.

בשלב מאוחר יותר התחלתי לכתוב גם תסכיתים ולא רק לבצע אותם, ואני מעריך שכתבתי בסביבות מאה תסכיתים באורך מלא של חצי שעה ומספר רב מאוד של תסכיתים קצרים, שלא לדבר על תרגומים ועיבודים שונים. כתבנו תסכיתים רבים מאד למטרות חינוכיות בנושאי היסטוריה ואזרחות ותנ''ך ונושאי לימוד שונים לצרכי בתי הספר שהרבו להשתמש במדיום הזה.

יותר מכל אני גאה היום בתסכיתי הסדרה ''סטוץ'', שאותה כתבנו אני ודני אלדר. היו אלה תסכיתים קצרים בעלי הומור אבסורדי של משחקי לשון על דמויות קבועות שונות ומשונות כמו מלך מגלומן והיועץ שלו. התסכיתים האלה זכו לתהודה עצומה מצד קהל המאזינים, שהרבה להגיב עליהם ולהציע רעיונות. ההומור של ''סטוץ'' היה חדשני מסוגו באותה תקופה - ראשית שנות השמונים - ואני מאמין שהוא פתח את הדרך למה שארז טל ואברי גלעד עשו מאוחר יותר בתוכנית ''מה יש'' שלהם, שיש לראות בה כמעין הרחבה ופיתוח של מה שנעשה ב''סטוץ''. עד היום, כאשר אני הולך למילואים, אנשים מזכירים לי את ''סטוץ'' ומדקלמים קטעים ממנו ולפי זה אני יכול להעריך את גילם.

לחבר הכנסת אריה אלדד הייתה קריירה מקבילה ברדיו כחלק מהקבוצה הקטנה שסיפקה את התסכיתים ושיחקה בהם. כמו גרוסמן התחיל גם הוא את דרכו ברדיו ברשת אלף כנער בן 14, שתחילה שיחק בתסכיתים כמו ''מסע הפלאים של נילס הולגרסן'' (הוא גילם את נילס). אלפי מאזינים צעירים היו יכולים לזהות את קולו המיוחד בשנתם, ומן הסתם מסוגלים לכך גם היום, כאשר הם שומעים את הנאומים שלו בכנסת.

אריה אלדדאלדד:

התפרסמתי במיוחד כמגיש של התוכנית ''חתול בשק'' שהיתה משהו שכמוהו לא היה עד אז ברדיו לנוער. שם הגשתי סדרות תסכיתים שונות שכתבתי בעצמי כמו ''הבית הקטן מאחורי הבית הגדול'', ''המערה של השד השחור'', ''שיכרון סיני'' ואחרים וכולם הפכו מאוחר יותר לספרים. במשך זמן רב מאוד עבדתי שם עם דוד גרוסמן, ולשנינו הייתה מבחינות רבות קריירה דומה מאוד ברדיו.
שאלה: אבל היום שניכם נמצאים משתי הקצוות השונים של המפה הפוליטית.
אלדד: לכן נפרדנו.

המחבר של תסכיתים רבים היה התסכיתאי הפורה דני אלדר. סדרת המדע הבדיוני הראשונה והידועה שלו (ואחת מסדרות התסכיתים המפורסמות ביותר של הרדיו הישראלי בכלל) הייתה ''סכנה באנדימון'' מראשית שנות ה-‏80, שהופיעה ב''חתול בשק'' בהמשכים, כשאורך כל פרק 10 דקות.
הפתיחה של כל פרק, שהפכה מאז לקלאסית, הייתה כדלקמן:
''סכנה באנדימון... סיפור שעוד יקרה... אולי!''
ולאחר המוזיקה העתידנית (שהזכירה מאוד את המוזיקה של סידרת הטלוויזיה הבריטית ''דוקטור הו'') נשמעו בכל פרק מילות הפתיחה המצמררות:

''אתם צעירים מדי מכדי לזכור, אולי הוריכם זוכרים במעורפל, אבל אני זוכר… איך אפשר לשכוח מה שקרה אז רחוק כל כך לפני זמן רב כל כך… הדבר היה בשנת 2070 וזה קרה בכוכב שלא שמעתם עליו מעולם, שמו היה אנדימון!''

בסדרת תסכיתים מרתקת זאת תואר מסעם של המדען פרופסור יריב ובנו במאה ה-‏21 לכוכב אנדימון, שם יש לכאורה אוטופיה. אך האוטופיה מושגת במחיר כבד ביותר: כל הזקנים נהפכים ל''אדמחשב'' (למעשה קייבורגים). פרופסור יריב מובא לכוכב כדי לחקור את סוד כוחו של ילד מהכוכב, שמסוגל להפסיק את פעילותם של ''האדמחשבים'' בכוח מחשבתו בלבד וכך מהווה איום למשטר. צמד הגיבורים מגלה בהדרגה את אופיו האמיתי והמצמרר של אנדימון, ומנסה, בעזרתו של מדען זקן מאנדימון שתגליותיו הן שהביאו ליצירת ''האדמחשבים'' מלכתחילה, להביא להפלת המשטר האכזרי.
''סכנה באנדימון'' הושמעה שוב ושוב אינספור פעמים במהלך שנות ה-‏80 וזכתה להצלחה כה גדולה בקרב המאזינים, עד שהוקמו לה אף מועדוני מעריצים בבתי ספר שונים. לדברי אלדר, מבין כאלף תסכיתים שחיבר, ''סכנה באנדימון'' קיבלה את מספר התגובות הגדול ביותר מהמאזינים. היא נשארה עד היום כאחת מסדרות התסכיתים הקלאסיות והמעולות ביותר של הרדיו הישראלי.

כה גדולה הייתה ההצלחה עד שאלדר יצר כמה סדרות תסכיתי מד''ב נוספות, כמ ''בחזרה לקרטיקון'' סדרה על עולם היוצר כלי נשק ומוכר אותם לכל הגלקסיה ועל מאבקו של איש כדור הארץ למנוע זאת והצלחתו להשתלט עליו לבסוף באמצעים טלפתיים. סידרה נוספת ששודרה לבתי הספר עסקה בעולם שבו רובוטים משמשים כיועצים בממלכה והעבירה מסרים חינוכיים שונים. כל הסדרות האלה גילו תחכום רב בשימוש בנושאי מד''ב שונים ובהפעלת דמיונם של המאזינים.
דליה סיגן, שהייתה עורכת תוכניות הנוער של קול ישראל והעורכת של ''חתול בשק'' אומרת על התסכיתים ששודרו בתוכניות אלה: ''התסכיתים תרמו תרומה בלתי רגילה לתרבות הנוער אז. הן בגלל תכניהם והן בגלל הפידבק היוצא מהכלל של המאזינים. הם גם החזירו למחזור יצירות ספרות שכוחות שונות שעובדו כתסכיתים וכך הוחזרו לתשומת הלב של הציבור והנוער''.

חבל, אבל לניסיונות מוצלחים אלה לא היו המשך. כמו בארה''ב, גם כאן הופיעה הטלוויזיה, שהפכה לאמצעי הדרמה העיקרי וחיסלה למעשה את תסכיתי הרדיו. ניסיונות בודדים להמשיך לשדר סדרות של תסכיתי אימה כמו ''חתול שחור'', תסכיתים בנושאי אימה והעל טבעי במסגרת ''חתול בשק'' של השדרן יצחק נוי, ו''חלחלילה'' גם כן של יצחק נוי, לא זכו לכל הצלחה.
קול ישראל המשיך לשדר תסכיתים עד אמצע שנות התשעים ובהם עיבוד מרשים ורב פרקים לרומן ההיסטורי של יגאל מוסיזנון ''יהודה איש קריות''.

התסכיתים מתו באמצע שנות התשעים, כאשר דומה היה ששוב לא יהיה מי שיגלה בהם עניין וראש מחלקת התסכיתים ברדיו פרש לפנסיה. גם מחלקת תסכיתי הילדים ברדיו נסגרה אי שם באמצע שנות התשעים, כאשר הילדים החלו להתמקד לחלוטין בערוצי הטלוויזיה והכבלים והפסיקו להאזין לרדיו.
ז'אנר תסכיתי הרדיו בישראל הוא כעת מת קליני. מעטים מתעניינים בו עוד.

אבל ניתן לטעון שברדיו אפשר היה להפיק מגוון של סיפורי מד''ב ומתח מעולים (כפי שהראה אלדר) באמצעים זולים, סיפורים שאותם אי אפשר לעשות בטלוויזיה הישראלית בתקציבים המוגבלים של ההפקה המקומית.
בגלי צה''ל היו דיבורים פה ושם וגם בדרגים בכירים על החזרת התסכיתים בשנים האחרונות, אם כי לא הרבה יצא מכך. עם זאת, הם עדיין מנסים את כוחם בעניין מדי פעם. וכך בט''ו בשבט האחרון הם יצרו תסכית שהתבסס על יצירת ילדים ידועה שעוסקת בנטיעת עצים בט''ו בשבט.

נעשים ניסיונות ליצור תסכיתים באופן פרטי. כך, למשל, המוזיקאי ניר יניב ניסה ליצור תסכית מדעי בדיוני בשם ''היקום בפיתה'', עלילות להקה שנחטפת בידי חיזרים למסע ברחבי הגלקסיה.

ניתן למצוא אפילו חובבי תסכיתי רדיו שאף לא נולדו כאשר אלה שודרו, כמו האספן הצעיר גורדון, שאביו הקליט את תסכיתי ''פול טמפל'' ו''עיניים באפלה'' בזמן ''אמיתי'' בשנות השישים וכיום בנו הוא זה שמאזין לתוכניות הישנות. גורדון בן ה-‏21: ''אני מרגיש נוסטלגיה לתוכניות שנעשו לפני שנולדתי. דווקא מכיוון שהם שונים כל כך ממה שנעשה היום הם נותנים מקום לדמיון, הם יותר מרתקים מכל מה שמראים היום בטלוויזיה''. עם זאת גורדון חושש שאם ינסה להעלות את התסכיתים על הרשת הוא יסבול מפעולה כנגדו של קול ישראל, שכלל לא טרח לשמר את התסכיתים בעצמו אך עינו עלולה להיות צרה באלה שכן טרחו לעשות זאת...

התסכית השאיר את חותמו גם בתחום הספרות היפה בישראל. המבקר יורם מלצר מציין שכיום יש ''טרנד'' בספרות, שבו ציטוטים מתסכיתים ישנים משקפים את הזכרונות הנוסטלגיים של הדמויות על עברם כילדים, בספרים כמו ''אשתורת'' המצויין, של לאה איני ואחרים.

המשורר איתן נחמיאס גלאס, חובב תסכיתים, אומר: ''אני אוהב רדיו ותסכיתים מבחינתי הם השלמה נותנים לדמיון כר פעולה נרחב ביותר. אנחנו מתקיימים בתנועה. המדיום של התסכיתים מקרבים אותנו לקיום במרחב של צלילים כמו של עיוורים. כי בצליל אחד נברא עולם ובאפקט אחד לתאר חיים שלמים. זה הכי קרוב לקריאת ספר''.

בתחנות הרדיו המקומיות, שהיו יכולות לשמש במה לתחום זה, יש אדישות מוחלטת לתסכיתים. הן מעדיפות להתמקד בתוכניות ראיונות בענייני מין ופוליטיקה וכמובן במוזיקה, מתוך הנחה שרק זה מעניין את המאזינים. לא מהן תבוא הישועה לז'אנר התסכיתים.

כדאי לציין שברחבי העולם יש כיום תחייה של ז'אנר תסכיתי הרדיו, תחייה שמתבצעת דרך האינטרנט, שם יש קבוצות חובבים של הז'אנר המחליפים ביניהם קלטות וקבצי קול של תסכיתים ישנים ויוצרים תסכיתים חדשים. תסכיתים חדשים ומחודשים אלה שייכים ברובם המוחלט לז'אנרים של המד''ב והאימה. ז'אנרים אחרים כמעט שאינם קיימים.
כן ניכרת פריחה גם בתחום קלטות האודיו הנמכרות בחנויות, ובהן תסכיתים שהם עיבודים של סיפורי מד''ב ידועים או שמבוססים על סדרות ידועות. לעיתים קרובות הם עולים על סדרות המקור.

האם תיתכן תחייה דומה של התסכית גם בישראל? לרוע המזל, קול ישראל וגלי צה''ל אינם ששים להשמיע מחדש או להפיץ את החומר המעלה אבק בארכיוניהם.

רשת אלף, הבמה הטבעית של התסכיתים למבוגרים וילדים בעבר, סובלת כידוע מקיצוצים מאסיביים ביותר בתחום תוכניות התרבות (הערה : מנהל הרדיו אסר לאנשי רשת אלף להתראיין לכתבה זאת מסיבות שאינן נהירות לי). לא נראה שבעתיד הקרוב תבוא ממנה הישועה.

ח''כ אריה אלדד אינו חושב שיש יותר מקום לתסכיתים בימינו: ''הטלוויזיה תפסה את מקומם. הקהל היחיד שנשאר היום לתסכיתים הוא הקהל של העיוורים שמבחינתם התסכיתים נשארו כלי מידע ובידור עיקרי כפי שהיו תמיד''.
דליה סיגן אינה מסכימה עם אלדד ואומרת בעניין זה: ''כיום יש תחיה של התסכיתים בארה''ב ובבריטניה. האנשים שם מבינים מחדש את חשיבותם ואת עוצמתם הדרמטית. ואני מאמינה שבסופו של דבר התסכיתים יחזרו גם לישראל. אחרי הכל אנחנו תמיד מפגרים בכמה שנים אחרי ארה''ב ובריטניה''.

גם דוד גרוסמן אינו במפלגה של אלדד: ''בכל העולם התסכיתים כיום פורחים. למרות הטלוויזיה והכל, יש לתסכיתים איכות מיוחדת. הם מפעילים את הדמיון ויוצרים חוויה של אינטימיות עם המאזין שאין אותה בטלוויזיה ואין לה תחליף''.
דומה שדווקא כיום, כאשר יש קשיים תקציביים ליצור סרטים בעלי פעלולים מרשימים, אולי זה הזמן לחזור לתסכיתים הזולים הרבה יותר ושבהם אפשר ליצור את כל הפעלולים עם כמה צלילים ובעזרת המוח בלבד.

דוד גרוסמן: ''אם היו מחזירים את התסכיתים עם התקציבים הראויים להם הייתי שמח לכתוב אותם מחדש ואני מאמין שגם סופרים אחרים יראו אתגר בכתיבתם שכן המדובר בסוג אמנות אמיתי''.
נראה שלמרות שכבר הספידו את תסכית הרדיו, הוא חי יותר כיום מאשר אי פעם. יש לקוות שתמצא דרך לחדש את התסכית והרדיו יוכל שוב להיות חלק אינטגראלי ביצירת התרבות ולא רק בדיווח עליה.

קישורים: ימי הרדיו חלק א' ימי הרדיו חלק ב' סכנה באנדימון !... סיפור שעוד יקרה... אולי! תסכיתים אמריקניים ימי הרדיו של שרית פרקול