פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
אבו עלי - סוף ההצגה?
ישראל בר-ניר (יום ראשון, 07/09/2003 שעה 23:55)


אבו עלי - סוף ההצגה?


ד''ר ישראל בר-ניר




סנסציית היום בחדשות – התפטרותו של ''ראש הממשלה'' הפלשתינאי. לאבו עלי התורן, מחמוד עבאס' הידוע גם בכינויו אבו מאזן, נגמר כנראה הסוס, והוא החליט שאולי הגיע הזמן להעביר את התפקיד לאבו עלי אחר.

לכאורה ירד המסך על הפארסה ששמה ''מפת הדרכים''. אני חושב שקצת מוקדם לשמוח. יש בהווי האמריקאי מימרה מפורסמת של אחד ממאמני הספורט שהיה ידוע באנגלית הוולגארית שלו: It ain't over 'til it's over (בתרגום חופשי: ''זה יסתיים רק כשזה באמת יסתיים). מהתגובות הראשונות בתקשורת ובחוגי המימשל בארה''ב ניראה שההתפטרות הזאת אומנם תפסה אותם לא כל כך מוכנים ושהם לא יודעים עדיין איך בדיוק לאכול את זה, אבל באותו זמן נראה גם שהם עדיין לא התייאשו מהרעיון שלהם להביא את בשורת השלום לאזור.

למי שמכיר קצת איך דברים מתפתחים כאן לא קשה להבין מה קורה (וקרוב לוודאי גם יקרה). המימשל האמריקאי בלע את הלוקש הפלשתינאי עד הסוף – כמו שאומרים באנגלית Hook line and sinker (זה דימוי הלקוח מהדייג – תחביב נפוץ בארה''ב – כשהכוונה היא לדג שבולע לא רק את הפתיון אלא גם את הוו ואת החוט של החכה). במאמר שפרסמתי כאן בפורום כשרק הורם המסך מעל ההצגה הנוכחית, מאמר בו הצגתי לראשונה את אבו עלי, היתייחסתי לכך שהאמריקאי הממוצע אינו יודע מה זה או מי זה אבו עלי. ואכן המימשל שיכנע את עצמו שבאמת מדובר כאן במשהו רציני ולא תפס שפשוט עובדים עליו בעיניים. מחלקת המדינה של ארה''ב היא הנושאת באחריות המרכזית להונאה העצמית הזאת, אבל גם לממשלת ישראל יד במעל. פסטיבל ההודנא ומוכנותה של ישראל לקחת חלק במשחק איפשרו לדבר על ''הפסקת אש'', על ''ירידה משמעותית'' בטרור (''לא היו אוטובוסים'' - כלומר ישראלים נרצחו רק ב''בודדת'' ולא ב''צרורות'' של פיגועי היתאבדות). פסטיבל ההודנא איפשר שוב לגנות את ישראל על כך שבתגובותיה היא זאת הגורמת להסלמה במעגל האלימות (Cycle of Violence).

עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר הבעייה. חוסר הנכונות של פוליטיקאים להודות ששגו הוא תופעה אוניברסלית. זה נכון להחלטות בכל רמה, אבל כאשר מדובר בקביעת קו מדיני המתגלה בדיעבד כשגוי, זה הופך להיות עניין קיומי. זו התאבדות פוליטית עבור מישהו באדמיניסטרציה להודות שהקו המדיני בו תמך או שעליו המליץ היה מוטעה, בייחוד כאשר מדובר בקו מדיני שהיה בחזקת ''מפעל חייו'' – מה שבהחלט ניתן לאמר על הקו המדיני של מחלקת המדינה בנושא הסיכסוך הישראלי ערבי. אבל עבור קובעי המדיניות, להודות שפשוט עבדו עליהם זה פשוט בחזקת בל יישמע. המימשל הימר ''על כל הקופה'' בנושא של מפת הדרכים, וגם אם היה ליוזמה הזאת צל של סיכוי להצליח הוא חוסל בכך שהאחריות לביצוע ניתנה בידי מחלקת המדינה, שכל הצמרת שלה עדיין חיה באוסלו. להודות עכשיו שזאת היתה שגיאה, להודות שהערבים הצליחו לתעתע בהם – תשכחו מזה. העובדה שעם חלוף הזמן מתברר יותר ויותר שגם המילחמה בעיראק, כמו כל הנושא של המלחמה בטרור, אינם בדיוק סיפורי הצלחה, עוד מחמירה את המצב. בשבועות הקרובים אנו עומדים לחזות במפגן חסר תקדים של לוליינות לשונית מצד המימשל שכל מטרתה תהייה להפיח רוח חיים בפגר הזה ששמו מפת הדרכים, להוכיח שאכן זו הדרך ואין אחרת. שמיניות באוויר זו לא מילה.

הכותרות בעיתונים המובילים, וה''ניתוחים'' הפוליטיים המיתלווים אליהם הם בבחינת רמז לבאות.

“White House Stunned by Abbas' Resignation” – Washington Post

“Abbas Steps Down, Dealing Big Blow to U.S. Peace Plan” – NY Times

אלו רק שתי דוגמאות מני רבות. דובר מחלקת המדינה כבר הודיע ש''אנחנו מקיימים מגעים עם כל הצדדים'' (מעניין לדעת מה המשמעות המסתתרת מאחורי מישפט זה). בוושינגטון פוסט מביאים דברים שאמר דניס רוס, המוצג כ''מי שהיה במשך 12 השנים האחרונות נציגו הבכיר של קלינטון בנושאי המזרח התיכון''. תקופת נשיאותו של קלינטון נמשכה רק 8 שנים, לכאורה אי דיוק ''חסר משמעות'' אבל למעשה זה נועד לטשטש את האמת מאחורי ה''קריירה'' של דניס רוס – יהודי בעל דעות שמאלניות ליברליות, דמוקרטי למהדרין, שעלה לגדולה בתקופת המימשל של בוש האב וג'ים בייקר. ג'ים בייקר הביא אותו מתוך המחשבה שיהיה לו הרבה יותר קל לנהל את מדיניותו האנטי ישראלית אם הביצוע יהיה בידיו של יהודי. לדניס רוס, עם הדעות השמאליות ליברליות שלו, לא היתה כל בעייה לקבל על עצמו את תפקיד המוביל של מדיניות ארה''ב נגד ממשלת שמיר.

ומה שרוס אומר יכול להוות אינדיקציה טובה למה שצפוי לקרות. לדבריו ''ניתן יהיה לשכנע את האבו עלי [עבאס] לחזור בו''. אבל איך ניתן יהיה לממש את זה ''צריך להבין שכדי להחזירו יהיה צורך לשנות את הנסיבות. מנקודת מבט יותר רחבה – אם לא נצליח להחזיר אותו, לא יהיה מישהו אחר שימלא את מקומו''.

במקור האנגלי:

''I wouldn't totally rule it out, but I think we have to understand that he's not going to go back under the same circumstances,'' said Ross. ''And I think the broader lesson is, if you can't get him to go back, you're not going to get anybody else to, either.''

''לא יהיה מישהו אחר''? אמרו את זה פעם גם על ערפאת – זו היתה אבן הפינה של מדיניות ארה''ב באיזור בכל שנות אוסלו. אני כלל לא בטוח שהם באמת וויתרו על הקו הזה לטובת אבו עלי.

יותר קל לנחש מה מסתתר מאחורי המושג הנייטרלי כביכול של ''הנסיבות הקיימות''. אני מציע כאן מספר אלטרנטיבות: ''עיקשותה של ישראל מונעת מהפלשתינאים לעמוד בהתחייבויותיהם''; ''ישראל לא נותנת תמיכה מספקת לראש הממשלה הפלשתינאי''; ''מדיניות החיסולים של ישראל מחסלת את מאמצי ראש הממשלה הפלשתינאי להילחם בטרור''; ''ישראל - בכך שהיא איננה ממלאת את התחייבויותיה במיסגרת מפת הדרכים - חותרת תחת מעמדו של ראש הממשלה הפלשתינאי''. אולי כדאי לעשות תחרות (עם פרסים) בין משתתפי הפורום, מי יצליח לקלוע לנוסח הסופי שיופיע באמצעי התקשורת.

בדבר אחד אין ספק. ישראל תידרש ''לתרום'' את חלקה ל''שינוי הנסיבות שיאפשר לאבו עלי לחזור בו מהתפטרותו'' – כי, אחרי ככלות הכל, בלעדיו אי אפשר להמשיך. במה תתבטא תרומה כזאת? אני משאיר לקוראים לנחש.

ולסיום עדיין מוקדם לחגוג – עדיין אין סיבה למסיבה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


ישראל, אתה מבהיל אותי
אריה פרלמן (יום שני, 08/09/2003 שעה 1:28) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למכת הדרכים היה ''צל של סיכוי להצליח''?

נראה לי שאפילו אתה - כמה אירוני - לא נקי לחלוטין מאשליות ''אבו-עלי''.

נכבדי, מצד אחד - אין ספק שאם תיתן למחלקת המדינה לאלף כלב לדבר - היא תיכשל.

אבל גם אם תמנה את דניאל פייפס בכבודו ובעצמו למשימה - גם אז לא יהיה שום ''צל של סיכוי'' להצליח...
_new_ הוספת תגובה



כך חולפת תהילת עולם
אלכסנדר מאן (יום שני, 08/09/2003 שעה 4:52) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מאמר חשוב ומעניין, אשר כאילו משלים את השקפתי הביקורתית כלפי מהלכי ארה''ב בעולם בכלל, וכלפי במזרח התיכון בפרט, אשר ממנה עולה ומסתמן עד כמה מדיניות זו חובבנית, נעדרת כל דמיון, שיגרתית ובלתי מנוסה כמעט בכל תחום אפשרי, ללא קשר ישיר לנשיא זה או אחר.

אני חושב ומאמין שד''ר בר-ניר מודע היטב לחילוקי דעות פוליטיים ביני לבינו בכל האמור לשאלת נסיגתה של ישראל מהשטחים (שהוא צורך חיוני לדעתי), או חילוקי דעות בכל האמור לדרישתי המחייבת מדיניות זהירה של אינטגרציה בשלבים כתחליף למדיניות הסגרגציה (וורסייה פרטית שלי על 'מדינת כל אזרחיה'). כך או כך הולך ומסתבר שבנושא האמריקאי מתחיל גם ד''ר בר-ניר לאמץ באופן איטי ומחושב שבהן אני מחזיק מזה זמן רב, שפירושו קו ביקורתי כללי כלפי המדינה האמריקאית, שמגלה אזלת יד בקנה מידה בלתי נתפש לא רק בשאלת הסיכסוך הישראלי-פלסטינאי, אלא במה שאני מפרש כרצון חד צדדי לפירוש מציאות שנוח לה לפרשו בצורה מסויימת.

אין זה בכלל משנה אם המדובר במחלקת המדינה או בנשיא פחות מוצלח; דומה שאנו נמצאים בתחילת התהליך בו הולכת ומסתמנת ירידת קרנה של ארה''ב בקרב בעלי ברית וידידים בעולם המערבי, הן בגלל מדיניות אונילטראלית והן בגלל פירושי מציאות הטובים (אולי) לסרטי הוליווד, אך לא לעולם הקיום האפור שבו הדברים מתגלים תמיד כיחסיים. הדבר המדאיג האמיתי הוא אולי המגמה שעיתונים שונים בארה''ב הולכים ומפתחים בכל האמור לדברי ביקורת ברורים בנקודות אלו, ויעידו הכותרות מעיתונים אמריקאים שנבחרו למאמר זה, אשר הולכים ומתגלים כ'נאמנים' יותר ויותר למסורת פטריוטית פנימית, המשלבת נאיביות וציניות כאחד.

כאן גם מגיעה ומתגלית הבעייה היותר גדולה של נושא זה: מאחר וארה''ב נחשבת לקטר המוביל של מדיניות המערב וכנציגתו הראשונה בבימה הבינלאומית, הרי שהפסד של ארה''ב הוא גם הפסד של כולנו, היינו של כל מדינות המערב שנסמכות על המטריה הכוחנית שהיא מעניקה לעולם הערכים הדמוקרטי, אשר עבר תהפוכות קשות בגלל משבר עיראק ובגלל תחילתה של מדיניות הרפתקנית וחובבנית בעיראק, בניגוד לדעת מדינות שונות באירופה. ישראל כמובן נמצאת היטב בתווך (כמו תמיד), ויש לשער שגם אם תוכל לנסות ולהגיע עם הפלסטינאים לעמק השווה בנסיון פתרון הסיכסוך, היא תצטרך בהמשך לרקוד לצלילי חליל אמריקאי מזייף, אשר עיקר דאגתו נתונה (ובצדק) למתרחש בעיראק. ישראל, מבחינה זו, כאילו נועדה לשלם את מחיר הכישלון של גחמות אמריקאיות, ועל כך בעצם צריך המשורר (ד''ר בר-ניר במקרה זה) לבכות.
_new_ הוספת תגובה



כך חולפת תהילת עולם
אלעד (יום שני, 08/09/2003 שעה 6:57)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הייתי מסכים איתך באופן מוחלט לולא הוספת את המשפט ''ללא קשר ישיר לנשיא כזה או אחר''. בוודאי שהנשיא וחבורת יועציו עושים את כל ההבדל. אתה משווה את העולם של קלינטון, והאחווה בינו לבין יתר הגוש המערבי, גם כשהיו ביניהם חילוקי דעות בנושא בוסניה, לבוש החיוור וההססן?
ומה פתאום ''ירידת קרנה של ארה''ב''? מדובר לכל היותר באירוע זמני, בשל אותם אנשים המאכלסים כיום את מסדרונות הבית הלבן, ובשאיפה יוחלפו בסוף 2004 במשהו טוב יותר.
_new_ הוספת תגובה



אלעד, ידידי
ישראל בר-ניר (יום שני, 08/09/2003 שעה 8:46)
בתשובה לאלעד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אתה לא כל כך מתמצא בפוליטיקה כאן. בוש עם כל החסרונות שלו עדיין משאיר את קלינטון רחוק מאחור.
באשר למה שיקרה ב 2004, הדמוקרטים כאן בערך במצב של המערך בארץ אחרי ש''היתמרצץ''. אם לא תתחולל קטסטרופה אמיתית או שהדמוקרטים ישלפו פתאום איזה מועמד בעל שיעור קומה (ואין כזה באופק), אז בוש יכהן קדנציה שנייה ללא כל קושי.
_new_ הוספת תגובה



''ידידי'' המלומד
אלעד (יום שני, 08/09/2003 שעה 8:59)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לפני שאני הולך ללמוד על הפוליטיקה בה איני מתמצא, כדאי שאתה תחדל להאמין באופן עיוור לכל מה שמודבק עליו תווית ''ימין''. למרות תדמיתו הקשוחה של בוש, ההוא רק סיבך יותר את העולם המערבי במלחמתו בטרור, כמו גם מפת הדרכים שכפה עלינו ב''גדולתו''. לעומתו, דווקא קלינטון היה זה שביבי וברק בחרו להגיע אליו כמתווך, כדי לדחוף את ערפאת לתוך חדר הדיונים (והתמונות מוכרות), וכן זה שבתקופתו לא העיזה אל קעידה לתקוף את ארה''ב (מה שלא נכון, כמובן, בתקופתו של הלוחם המהולל בטרור).

חוץ מזה, ההערה שלי כוונה לאלכס לגבי נושא אחר לגמרי, כך שהערתך גם אינה במקום.
_new_ הוספת תגובה



אני מפרש את רוס קצת שונה
אלעד (יום שני, 08/09/2003 שעה 6:53) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רוס, למרות דימויו הדמוקרט-שמאלני, היה מראשי הלוחצים על ערפאת הן בתהליך וואי והן בתהליך קמפ דייויד. לדעתי, כשהוא אומר ''בנסיבות הנוכחיות'' הוא דווקא מתכוון לכך שערפאת עדיין דומיננטי בתמונה, ויכשיל כל תהליך, גם עם בובת ראש ממשלה נוספת. הוא לא אומר זאת בפירוש, כי זה לא פופולרי באיזור בו הוא נמצא, אבל מי שצריך להבין, מבין. שים לב שהוא אינו תוקף כלל את ישראל, ומתמקד לחלוטין בצד הפנימי-פלסטיני של הסיפור.

רוס, וכותרות העיתונים שהבאת, הם דווקא דוגמה להתפכחות בעולם, ולקולות שמעיזים עכשיו לקרוא בקול: הגיע הזמן לנסות משהו אחר. אבל, לא בטוח שבוש, שלא הוכיח עד כה וירטואוזיות גדולה בהתנהלותו העולמית, יאזין להם.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי