בגידה בקמפ-דייוויד

זה אירע ביום הראשון של המשא-ומתן הישראלי-מצרי, אחרי ביקורו ההיסטורי של אנוור אל-סאדאת בירושלים. הוא נערך ב''מינה האוס'', מלון עתיר-היסטוריה מול הפירמידות.

לפני הבניין הניפו המצרים את דגלי כל המדינות הערביות, שהוזמנו להשתתף במשא-ומתן (אף אחת מהן לא באה, כמובן). על אחד התרנים התנופף בעליזות הדגל הפלסטיני.

עליתי במדרגות הבניין, כאשר מולי ירד בחופזה ראש השב''כ. מכיוון שהיה אויבי המושבע, הופתעתי כאשר פנה אלי בהתרגשות: ''אורי, אתה צריך לעזור לי. איך נראה דגל אש''ף?''

''זה לא דגל אש''ף, זה הדגל הלאומי הפלסטיני,'' עניתי וציירתי את צורתו על פיסת נייר.

''אוי!'' הוא קרא, ''המצרים הניפו את הדגל הזה!''

הוא מיהר בחזרה לאולם הוועידה, וכעבור כמה דקות הורידו המצרים לפתע את כל הדגלים. הדגל הפלסטיני נעלם.

תקרית קטנה זו סימלה את כל מה שקרה במהלך המשא-והמתן לקראת השלום הישראלי-מצרי, שבמרכזו עמדה ועידת-הפיסגה (הראשונה) בקמפ-דייוויד, ב-‏5 בספטמבר 1978.

השבוע, במלאת 25 שנים לוועידה ההיא, פורסמו בארצות-הברית מיסמכים סודיים מאותה תקופה. המעניין ביותר הוא גיליון העצות של משרד-החוץ האמריקאי לנשיא ג'ימי קארטר, ערב צאתו לקמפ-דייוויד.

יש בו כמה פרטים משעשעים, המעידים על עבודת-ההכנה היסודית של האמריקאים. למשל: נמסר שבגין הולך לישון ב-‏11 בערב וקם ב-‏5:30 בבוקר. הוא נוהג להתרכז בפרטים, בניגוד לנשיא המצרי, העוסק רק בחזון הרחב. בגין משתמש בפרטים הקטנים כדי להתחמק מהתחייבויות, ואילו סאדאת מתרכז ב''רעיונות הגדולים'' ומתעלם מהפרטים. בגין הוא עקשן, ולכן כדאי להשתמש במשה דיין (אז שר-החוץ) ובעזר וייצמן (אז שר-הביטחון) כדי לתמרן את בגין. בכלל, נאמר לנשיא ארצות-הברית, בגין וסאדאת זקוקים לכמויות גדולות של חנופה.

עוד לפני הוועידה הכינו האמריקאים נוסח מלא של ההסכם הרצוי, מבלי להתייעץ עם הצדדים. נוסח זה דומה מאוד להסכם שאכן התקבל בסוף. אצל קארטר לא היו חוכמות.

הקורבן העיקרי של קמפ-דייויד היה, כמובן, העם הפלסטיני. האמריקאים החליטו מראש שאין מקום למדינה פלסטינית ריבונית, אלא רק לאוטונומיה כלשהי שתאפשר את המשך הכיבוש הישראלי בפועל. בגין אף דאג לכך שלא ידובר בהסכם על אוטונומיה לשטחים הכבושים, אלא רק על אוטונומיה ''לתושבים''. כלומר: הותר להם לעסוק בעצמם בבעיות הביוב שלהם, ואולי גם בחינוך וברפואה.

הוויתור היחידי של בגין התבטא בכך שההסכם הזכיר את הצרכים המוצדקים של ''העם הפלסטיני''. אבל גם לזה התכחש מיד: הוא צירף להסכם מיסמך שבו קבע שבכל מקום שבו נאמר ''העם הפלסטיני'' הכוונה היא ל''ערביי ארץ-ישראל''.

העם הפלסטיני לא היה, כמובן, מיוצג בוועידה שעמדה להכריע את גורלו. הוא לא נשאל כלל. קארטר, בגין וסאדאת החליטו על גורל הפלסטינים כאילו היו שבט אינדיאני.

השאלה היא: האם החליט סאדאת מראש להקריב את העם הפלסטיני על מזבח האינטרסים של מצרים, או שתומרן לעמדה זו בניגוד לרצונו? מכיוון שחיבבתי את האיש, נטיתי תמיד לגירסה השניה. אך האמריקאים הניחו מראש שסאדאת דואג רק לאינטרס המצרי, ולא לאינטרס הערבי הכללי. כלומר, שהוא היה מוכן לזרוק את הפלסטינים לכלבים כדי לחתום על שלום נפרד עם ישראל ולזכות בחסדי האמריקאים (ובכספם).

מלכתחילה חשש סאדאת שהאמריקאים עלולים לתקוע יתדות בגלגלי יוזמתו. לכן לא הודיע להם כלל על כוונתו לטוס לירושלים. השגריר האמריקאי בקאהיר באותם הימים סיפר לי שהוא הופתע כמו כל קוראי העיתונים.

הצד הפלסטיני של הפרשה נראה כך: יאסר ערפאת פעל באותה שעה כמתווך בסיכסוך שפרץ בין מצרים ולוב. פתאום נמסר לו שסאדאת עומד לשאת נאום חשוב בפרלמנט המצרי, ומבקש באופן מיוחד את נוכחותו. בנאום הזה זרק סאדאת את הפצצה על כוונתו לשאת דברים בכנסת. ערפאת צולם כשהוא מוחא כפיים באופן שיגרתי, כמו כל הנוכחים. פתאום תפס שהכינו לו מלכודת. הוא הופתע לחלוטין.

יכול להיות שערפאת שקל לכמה דקות את האפשרות לשתף פעולה עם סאדאת, מתוך תקווה שהנשיא המצרי ייאבק למען מדינה פלסטינית. אבל בהגיעו למחרת היום לביירות מצא שהציבור הפלסטיני כולו רותח מזעם על סאדאת. בפעם היחידה בכל דרכו הארוכה נוצר איום ממשי על מעמדו של ערפאת. איש לא האמין שסאדאת לא סיפר לו מראש על כוונתו, ועל כן נחשד ערפאת בשיתוף-פעולה איתו. תהום החשדות הרובצת מאז בין הפלסטינים ומצרים לא נסתמה עד עצם היום הזה.

המסמכים מלמדים שהדרג העליון של המימשל האמריקאי האמין שאפשר לפתור את הבעייה מבלי שתקום מדינה פלסטינית אמיתית. שנתיים לפני כן הקמנו את ''המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני'' ויצרנו מגע עם צמרת אש''ף. היינו משוכנעים לחלוטין שלא יתכן שום פיתרון-שלום מבלי שתקום מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל.

האם יכול להיות שאנחנו – קבוצה קטנה של ישראלים – היינו יותר חכמים מכל המימשל העצום של ארצות-הברית, על אלפי מומחיו, פקידיו, סוכניו, ועד לנשיא בכבודו ובעצמו?

על כל פנים, בוזבזו 25 שנים נוספות עד שהצמרת האמריקאית קיבלה (לפחות להלכה) את העיקרון של ''שתי מדינות לשני עמים''. עשרים וחמש שנים של שפיכות-דמים, מלחמות ואינתיפאדות, אלפי הרוגים בכל צד, ועדיין אין הסוף נראה באופק.

את כל זה ניתן היה למנוע אילו עמדו בראש המעצמה הגדולה ביותר בעולם אנשים קצת יותר חכמים, ואילו מנהיגי ישראל ומצריים ראו מעבר לקצה אפם ולא התחמקו מהאחריות ההיסטורית שהייתה מוטלת עליהם – בגין באמצעות ''ההתמקדות בפרטים'' וסאדאת באמצעות ''ההתמקדות ברעיונות הגדולים''.