מנהיג ערבי נבחר ורס''ר חכם הלכו ביער. פתאום הם רואים שטר של 100 דולר על האדמה. מי הרים את השטר? הרס''ר החכם.
למה?
כי מנהיג ערבי נבחר יש רק באגדות...
אמנם – לאחר שנים של אלימות ורצח בלתי-פוסק – הצליחו איכשהו רוב הישראלים להגיע ל[אותה ה]מסקנה – שיאסר ערפאת הוא רוצח כפייתי ושקרן [ליתר דיוק: כזבן] פתולוגי. ואכן, עליו כבר משתדלים לא לדבר.
אבל עדיין מתייחסים אל בכיריו ונאמניו כאל ''מנהיגים נבחרים'' של ה''עם הפלשתינאי'', שנבחרו בבחירות ''דמוקרטיות''.
רגילים היינו לשמוע במשך שנים את המנטרה בדבר היותו של אש''ף ''המנהיג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי''. מדוע, בעצם? כיצד צבר אש''ף את ה''לגיטימיות היחידה'' שלו? אחרי ככלות הכל – ההיסטוריה ידעה מלכים שהפכו ל''יורש הלגיטימי היחיד'' לאחר שרצחו/שיתקו/פיתו את שאר מתחריהם.
אך מאז 20 בינואר 1996 – נוספה למנטרה גם פנינת-כל-הפנינות, והיא: הדמוקרטיה. מאז ואיך הפכו ערפאת וחבורתו לא רק ל''לגיטימיים'', אלא גם ל''נבחרי העם באורח דמוקרטי'' – ופה מי יעז לפצות ולצפצף כנגד רצונו החופשי והדמוקרטי של העם?
אלא שהלגיטימציה הדמוקרטית, שמהווה כסות ל''תהליך השלום'' – יסודה בהיפוך היוצרות שבין הקליפה לתוכן, שבין הטפל לעיקר. היחס שמקבלים כיום בכירי אירגון המחבלים המתקרא אש''ף – נובע בחלקו מהגזירה השווה והמוטעית שבין מנהיגים נבחרים במערב לבין ''מנהיגים נבחרים'' בערב.
אין ספק שברשות הפלשתינאית נערכו ''בחירות'' – אך באותה המידה נערכו ''בחירות'' גם במצרים, בסוריה וברוסיה הסובייטית.
ישנה רק בעיה אחת קטנה: כל קשר בין ערפאת וחבורתו לבין ''דמוקרטיה'' – כמוהו כקשר שבין ''הדמוקרטיה העממית'' בצפון-קוריאה לבין דמוקרטיה.
כאשר הובאה כנופיית אש''ף מטוניס לארץ-ישראל, איש לא טען שאש''ף הוא אירגון נבחר; איש גם לא התיימר לטעון שאש''ף איננו אירגון טרור. הסכם אוסלו התבסס על כמה הנחות יסוד, והשתיים לענייננו הן אלה:
- אירגון שהוא כיום אירגון טרור יהפוך – אולי – בעתיד – ליישות מדינית לגיטימית בלתי-אלימה;
- אירגון שהוא כיום כנופיה בלתי-נבחרת – יהפוך – אולי – בעתיד – ללגיטימי בעקבות בחירות דמוקרטיות.
אך כל הסימנים והראיות הצביעו על הכיוון ההפוך:
- כבר במהלך שנת 1994 – הגיע גודל ה''משטרה'' הפלשתינאית ליחס של שוטר אחד לחמישים איש. זהו יחס מובהק של מדינת משטרה, דיקטטורה השורצת מנגנוני ביטחון ומודיעין לרוב (לפחות תשעה כבר בקיץ 1995). על-פי אירגון ''אמנסטי אינטרנשיונל'' – היחס שוטר-אזרח ברשות היה ככל הנראה מהגבוהים בעולם – ואכן קל להגיע למסקנה זו, אם נשווה ליחס שוטר-אזרח במקומות שנחשבים לצפופים ביותר בעולם בקריטריון זה, כגון העיר וושינגטון: שוטר על כל 160 איש; או העיר ניו-יורק: שוטר לכל 200 איש.
- על הנייר, השתרע בתחילה שלטון אש''ף ''רק'' על עזה ויריחו – ואולם לכאורה בלבד. בנספח סודי להסכם רומא מינואר 1994 – אישרה ישראל לביריוני הרשות לפעול בכל יש''ע (וכנראה גם בירושלים) – כביכול על-מנת ''להיאבק בטרור'' (''בלי בג''ץ ובלי בצלם, זוכרים?) – אך למעשה ניצלו ביריוני אש''ף את הפירצה על-מנת להטיל חיתתם על שאר ערביי יש''ע – כהכנה להרחבת שלטונם להלכה.
- ערפאת מינה אישית את רוב חברי המועצה הפלשתינאית, שהיתה מעין ממשלה-בפועל; קבע שהרשות היא חלק מאש''ף, וכפופה למרותו בתוקף היותו מפקד אש''ף; מנע הצבעות בדיוני המועצה; מינה את ראשי הערים ואת חברי מועצות הערים, ונמנע – עד היום – מלערוך בחירות מקומיות.
- ב-20 במאי 1994, הוציא ערפאת צו המחזיר את המצב המשפטי בכל יש''ע למצבו ב-5 ביוני 1967 – ולמעשה ביטל את כל צווי הממשל הצבאי הישראלי.2 צעד זה גרם לוואקום ולבילבול משפטי – שאיפשר לערפאת להוציא צווים, חוקים ותקנות כאוות נפשו, כמעט תמיד חתומים בשמו ומטעמו – ובכך גם מנע כל אפשרות להיווצרותה של מערכת משפטית ראויה לשמה, שתוכל להתבסס על חוקים ברורים ובלתי-שרירותיים.
- ערפאת החיל את חוק העונשין המהפכני של אש''ף מ-1979 על יש''ע, וכמו-כן הקים בתי-דין מיוחדים ל''ביטחון המדינה'', ומינה כמובן את השופטים (שאיש מהם לא היה משפטן ואף לא קרוב לכך) מקרב נאמניו. מצב זה איפשר לו ולמקורביו לשפוט כל אדם בכל אשמה שהיא – תוך כדי עקיפת המערכת המשפטית האזרחית, שלמעשה לא היתה מערכת, ולא היתה משפטית.
- חופש העיתונות, שהוא אחד מעמודי התווך של כל משטר דמוקרטי ראוי לשמו – הפך למשל ולשנינה תחת שלטון אש''ף: לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, שכלל סעיפים מאוד לא נוחים לאש''ף בעניין ירושלים – בערה חמתם של בכיריו על היומון הנפוץ ''א-נהאר'' הירושלמי, בעקבות הקו פרו-ירדני שנקט. כצעד של ענישה ולמעשה צנזורה – נאסרה הפצת העיתון בעזה והוגבלה ביו''ש. בהמשך קיבלו עובדי העיתון איומים ברצח מאנשי רג'וב, ולאחר כמה שבועות שבהן לא פעל העיתון – הוא נפתח מחדש, לא לפני שעורך העיתון נפגש עם ערפאת והפך את עיתונו לשופר של הרשות.
- היומון החשוב ביותר ''אל-קודס'' – שמקום מושבו בירושלים – סבל מגורל דומה: למרות שהיה פרו-אש''פי באופן כללי, לא היתה נוחה דעתו של העיתון מסגנון הדיקטטורי של השלטון החדש. דוגמא בולטת לכך היא סירובו של עורך-לילה בעיתון, מאהר אל-עלמי, לפרסם דווקא בעמוד הראשון את אחת מפגישותיו של ערפאת. התוצאה היתה הזמנה מאת רג'וב ליריחו; מעצר וחקירה אישית על-ידי המחבל המשופם. למותר לציין, ששני העיתונים הגדולים ''אולפו'' לחלוטין, והפכו לכלי-הלל לראיס ולמעלליו הנשגבים.
- במקביל, הקימה הרשות שני יומונים-מטעם, ''אל-חייאת אל-ג'דידה'', ו''אל-איים''. דבר דומה התרחש בשדה הרדיו והטלויזיה: הטלויזיה הפלשתינאית, וערוץ הרדיו הרשמי – ''קול'' פלשתין'' – היו היחידים שניתן להם רישיון – והתחנות הפיראטיות נרדפו עד חורמה. כך, נותרו למעשה ערביי יש''ע מוקפים מכל הכיוונים בתקשורת-מטעם, עד ה''בחירות'' ועד בכלל.
- במיוחד ראויים לציון כמה נתונים, שמספקים תמונה בהירה וחדה לגבי מצבה של תעמולת הבחירות, שהיתה אמורה להיות הוגנת על-פי חוק הבחירות הפלשתינאית עצמו: בשלושת השבועות שלפני הבחירות, ניתנו 14.5 שעות שידור לערפאת, וחצי שעה למתחרה היחידה שלו – סאמיחה ח'ליל; מתוך 45 הדקות שלהן זכו 672 המועמדים ל-88 המושבים במועצה המחוקקת – ניתנו 33 דקות למועמדי הפת''ח.
- בעיתונות הכתובה המצב לא היה שונה: מתוך 79 גיליונות שיצאו לאור במהלך שלושת השבועות – ב-75 היתה תמונה ו/או כתבה בנוגע לערפאת בעמוד הראשון, לעומת 2 בנוגע לסאמיחה ח'ליל. 17 ימים לפני הבחירות – נחטף באסם עיד, פעיל זכויות האדם – בגין פשע נורא: הוא פירסם דו''ח על ההטיה התקשורתית...
- הקלפיות שרצו באנשי ה''משטרה'' הפלשתינאית ובחברי הפת''ח – שבמקרים רבים פיקחו על ''טוהר'' ההצבעה ו''סייעו'' לעשרות אלפי מצביעים אנאלפביתים להצביע.
- ד''ר חיידר עבד אל-שאפי, מי שעמד בראש הפלג הפלשתינאי במשלחת המשותפת עם ירדן לועידת מדריד – החליט שלא כדאי לו לרוץ נגד ערפאת לאחר שקיבל ''רמז'' בצורת פצצה; מועמדים אופוזיציוניים פוטנציאליים שוחדו; הוכו; אוימו; ונדחקו בכל דרך אפשרית אל מחוץ למירוץ. (''סנדיי טלגרף'' 21/01/1996).
תוצאת ה''בחירות'' היתה: 87% לערפאת אישית – ו-67 מתוך 88 מקומות במועצה לנאמניו.
אכן – דמוקרטיה בהתגלמותה.
ישנם תיאורים מפורטים ומתועדים היטב של שלטון האימים והטרור של אש''ף ביש''ע מאז ואף לפני כניסתו של ערפאת לעזה – בין השאר מטעם אירגונים שלא חשודים על אהבת ישראל יתירה כגון ''בצלם''; ''אמנסטי אינטרנשיונל''; ''עיתונאים ללא גבולות RSF''; ''משמר זכויות האדם'' ועוד.
אך דומני שדי בנקודות העיקריות המובאות כאן – על-מנת להגיע למסקנה הפשוטה שההבדל היחיד שבין ''בחירתו'' של ערפאת לבין ''בחירתו'' של חאפז אל-אסד, הוא כי לאסד היו 20 שנה להכין את הקרקע לאילוף הסוררים – ואילו לערפאת רק 20 חודשים...
תם – אך לא נשלם. נדמה כי חסר איזה חלק בתשבץ.
הרי מדינאים חשובים באירופה ובארצות-הברית אמרו ועודם אומרים שערפאת ואנשיו הם ''מנהיגים נבחרים''...
ובכן – את ניתוח המדינאים של מחלקת המדינה האמריקנית נשאיר למומחים גדולים ממני – כגון ישראל בר-ניר; ואת אמינות הצהרותיהם של אנשי האיחוד האירופי ניתן למדוד על-פי התעקשותם הנחרצת שאף אגורה מכספי האיחוד האירופי לא מגיע למימון פעולות טרור, או את התעקשותה לאחרונה של צרפת שלא להכליל את החמאס והג'יהאד האיסאלמי ברשימת אירגוני הטרור.
אלא שכאן מגיע נשק יום-הדין, והוא: ג'ימי קארטר!
מלאך השלום, נשיא ארצות-הברית לשעבר; חתן פרס נובל לשלום; האיש עטור הרעמה הלבנה והמוניטין הצח-משלג – ש''פיקח'' על ה''בחירות'' - אמר שהן היו ''פתוחות, הוגנות ומאורגנות כהלכה''.
לכאורה סמכות מוסרית עליונה שאין עליונה ממנה.
אך אילו אני הייתי ממעריצי ה''דמוקרטיה'' הפלשתינאית – הייתי נזהר מאוד מלהיעזר בשירותי הפיפיות של מר קארטר: אחרי ככלות הכל, מי שמתפקד מרצונו החופשי כסניגורם של גדולי הרודנים בתבל, מדנג-שיאו-פינג בסין ועד לקים-ז'ונג-איל בצפון קוריאה; מי שפוסק שניקולאי צ'אושסקו דוגל ב''הגברת זכויות האדם'' – יכול גם לפסוק שערפאת נבחר באורח דמוקרטי...
וכל שאר מעלליו העקמומיים של מר קארטר הלוא הם כתובים במאמר נפרד שהקדשתי לו:
שלום לפרס נובל.
לסיכום: אפשר לטעון ש
אין ברירה אלא להגיע להסדר עם האיש עם השערות על הפנים, ועם האנשים עם הפנים בלי השערות. אבל אם נדמה בנפשנו שעסק לנו עם מדינאים דמוקרטיים, נתעלם מכך שמדובר
ברוצחים ומחבלים צמאי-דם – נוסיף שקר ושחיתות מוסרית על האיוולת המדינית.
- מאמר זה מבוסס רובו-ככולו על עבודתו של ד''ר דניאל פוליסר, ששימש כראש האירגון הישראלי היחיד שהוכר על-ידי הרשות הפלשתינאית כמפקח על הבחירות: Yasser Arafat and the Myth of Legitimacy.
- צעד זה עורר את זעמו של רבין המנוח, מכיוון שהיווה הפרה בוטה וגסה של הסכם אוסלו, ואז עוד לא היה מאוחר מדי לבטל את ההסכם כולו. כזכור – היה זה כחודשיים בטרם נכנס ערפאת לעזה.
המנהיג הערבי נבחר
''הסכם אוסלו''-ההונאה האסטרטגית של המאה
