|
| ישראל בר-ניר (יום חמישי, 28/08/2003 שעה 1:01) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
|
|||
לכל מהפיכה הכוח המניע שלה. בעת שמוחמד נלחם עם קומץ אנשיו לכבוש את את מכה ומדינה, בתחילת המאה ה-7 הוא נאלץ לחתום על הפסקת אש עם בני כורייש, אשר שלטו בעיר מכה. התשת הכוחות, מלחמה ללא מומנטום, אילצה אותו לעשות זאת. כמנהג המקום, הפסקת האש היתה אמורה להימשך 10 שנים. עניין של הסכם וכבוד. אבל תוך שנתיים ביסס מוחמד את מעמדו, שידרג את כוחו ופתח במתקפה על בני כורייש עד אשר חיסלם וזכה בעיר מכה. גם היהודים שהיו אנשי עסקים וסוחרים בעיר ונטו להיות נאמנים לאנשים אשר בקירבם הם חוסים, חוסלו עד האחרון בהם. בתודעה האיסלאמית, ההודנא הוא הסכם הטעיה לגיטימי הבא לשרת את המוסלמי במאבקו למען האיסלאם. אין להם תהיות מוסריות באשר להפרת הסכמים. אצלהם המטרה חשובה ולא הדרך. גם אצלנו אנחנו רואים משהו מתרבות ההסכמים הזאת אצל הפלסטינים. החל מאוסלו 1 לא טורחים הפלסטינים לקיים את הסעיפים החלים עליהם, מכל מיני תירוצים. הם רואים באוסלו כהודנא שתיקח אותם על גלגליה לעבר מטרתם האולטימטיבית - הקמת מדינה פלסטינית על כל פלסטין. גם ההודנא הקטנה של היום, שהיא הסכם פלסטיני פנימי ולא מחייב את ישראל, הוא הסכם שבא להכניס קצת שקט וסדר ברש''פ למען הרש''פ. כטבעה של הודנא היא מתקיימת כל עוד זה נוח לצדדים האיסלאמיים במשחק. מכאן, כשהעת מתאימה, ארגוני הטרור מרשים לעצמם להמשיך ולהכות באוייב ולייצר פיגועים. הנה כבר שכחנו את מפת הדרכים ואת שלב א' שלה, בה הרש''פ צריכה לפרק את ארגוני הטרור. כבר לא כותבים על זה בניו יורק טיימס או בוושינגטון פוסט. אפילו שאבו מאזן ודחלאן הודיעו חגיגית שאין בכוונת לפרק את ארגוני הטרור. כולם פתאום מתמקדים בהסכם ההודנא הפלסטיני הפנימי ועוד מאשימים את ישראל בהפרתו. אם זו לא היתה תופעה של אנטי-ישראליות מולדת, הייתי אומר שזה טימטום בריבוע. ואותם עיתונאים מחרטשים מרבים לכתוב על נושאים שהם לא מכירים, כאילו הם נושאי הדגל. | |||
|
|||
כל ההלנים היו חדלים ממעשי האלימות ומתכנסים באולימפיה ולא נלחמים עד סוף התקופה | |||
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |