הברירה של בוש

אורי אבנרי

אני כמעט מרחם על ג'ורג' בוש. לא הייתי מאמין שזה אפשרי. ובכל זאת...

המון מזל דווקא יש לו, לג'ורג' בוש. כל ההזדמנויות הגדולות מזדמנות לו בשעה הנכונה. ואיכשהו תמיד הכל מתפספס.

איכשהו, ''בסופו של יום'', כפי שאומרים האמריקאים, הכל נכשל.

כשהיה נדמה שכהונתו נתקעה כבר בתחילתה מחוסר מעש, בא אוסמה בן-לאדן ופוצץ את המגדלים-התאומים. בוש רכב על גל אדיר של פטריוטיזם ותקף את אפגניסטן. הוא כבש אותה במהירות הבזק, כמעט בלי אבדות אמריקאיות, רק בעזרת פצצות מתוחכמות ומזוודות מלאות דולרים.

ואז זה התחרבן. בן-לאדן לא נתפס. מנהיג הטליבאן התחמק. במקומם השתלטו על המדינה ראשי-כנופיות, ונוצרה אנרכיה גמורה. המשטר הדמוקרטי החדש, שהתמנה על-ידי האמריקאים, נשאר מוגבל לשכונה אחת של קבול הבירה. לא הצלחה מי-יודע-מה.

אבל אין דבר. משנה מקום משנה מזל. בוש תקף את עיראק, כדי להשמיד את הנשק-להשמדה-המונית לפני שיופנה נגד אמריקה ויהרוס אותה. מה גם שסדאם חוסיין, כפי שנאמר לעם האמריקאי, מחובר לבן-לאדן.

ההתקפה הצבאית הצליחה מעל למשוער: הצבא העיראקי המיסכן נמס, אחרי שפירקו אותו מראש מרוב נשקו. המשמרות הרפובליקנים המהוללים התקפלו עוד לפני שראו את החייל האמריקאי הראשון. די היה בפצצות מתוחכמות ובמזוודות מלאות דולרים. ואז, בסוף, בנוכחותם של חמישים עיראקים ומאה עיתונאים הפיל טנק אמריקאי את הפסל של סדאם. אמריקה כולה ראתה והתפעמה. איזה ניצחון!

ואז, גם הפעם, הכל התפספס. הצבא האמריקאי המהולל שכח לתכנן את יום המחרת. השתררה אנדרלמוסיה נוראה. שום דבר לא פעל. האספסוף בזז את כל רכושו של העם העיראקי ואת כל תשתיות החברה. בתי-חולים, בנקים, מוזיאונים, משרדי הממשלה, מפעלי החשמל והמים - הכל, הכל נהרס ונשדד. אף בורג אחד לא נשאר במקומו.

ולא די בזה. הנשק להשמדה המונית, אבוי, נעלם. אחרי שכל מוסדות-הביון האמריקאים הודיעו לעולם שהם יודעים בדיוק היכן הוא, אילו סוגים של נשק ביולוגי וכימי וגרעיני, באילו מקומות ובאילו כמויות - לא כלום. לא נתפס אף גרגיר אחד, אף חיידק אחד, אף גרעין אחד. משמע: כל ההכרזות החגיגיות לעם ולעולם היו מבוססות על שקרים גסים או על השערות פרועות. לא נעים.

וגם הקשרים של סדאם עם בן-לאדן התאדו. שום הוכחה לא נמצאה.

וגם סדאם חוסיין עצמו נעלם, כאילו לא היה ולא נברא, כי אם משל היה. נותרו רק האסון לעם העיראקי והאנארכיה, וטעם רע בפה.

מה נשאר? נשאר הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שם המצב דווקא הפוך. רצו שיאסר ערפאת ייעלם, כמו בן-לאדן, כמו סאדם. הוא לא נעלם. הוא נשאר, ועוד איך. גם חמאס לא נעלם. וגם המתאבדים לא נעלמו.

מטה-הקסמים של ג'ורג' בוש, שאמור היה להשכין שלום, לא פעל. במקום זה התרחשו פיגועים וחיסולים, חיסולים ופיגועים. כותרות יומיומיות על הרוגים - ילדים מכאן ומכאן, נשים מכאן ומכאן.

אבל בוש זקוק להצלחה. הוא זקוק לה עכשיו באופן נואש. לכן החליט לעשות מה שעשה קודמו לפניו: להתערב אישית. אמנם, הוא נשבע לעצמו שלא יחזור על השגיאות של ביל קלינטון, אבל עכשיו נאלץ לעשות זאת.

קלינטון הטיל את כל משקלה של נשיאות ארצות-הברית על כף המאזניים, כדי להיכנס להיסטוריה - או לפחות לאולם פרס-נובל. הוא החליט להשיג שלום בקמפ-דייוויד בכל מחיר. הוא האמין שאהוד ברק באמת יניח על השולחן הצעות מדהימות בנדיבותן. אף שהיה בעצמו שקרן לא קטן (עיין ע' מוניקה), האמין שאהוד ברק דובר אמת. לא עלה על דעתו שברק, שקרן גאוני, ישים אותו בכיס הקטן. ''בסופו של יום'' ירד קלינטון מעל הבמה, עלוב ומבוייש.

עכשיו זה עלול לקרות ליורשו.

ג'ורג' בוש מעריץ את אריאל שרון. הוא היה רוצה להיות בדיוק כמוהו: לא משתמט כי אם גיבור-מלחמה, לא בן-של-אבא כי אם מצביא מהולל, לא בעל חווה לקבלת-אורחים כי אם בעל חווה חקלאית אמיתית, שנבנתה בכוחות עצמו.

נראה כי ג'ורג' מאמין לאריק. כשאריק אומר שהוא מוכן ל''ויתורים כואבים'', הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא מסכים למדינה פלסטינית, הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא מקבל את ''מפת הדרכים'', הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא יפנה התנחלויות ומאחזים, הוא מאמין. כשאריק אומר שהוא יעזור בכל כוחו לאבו-מאזן, הוא מאמין. לא עולה על דעתו שאריק ידידו, אריק הקצין הישר, יסתכל לו בעיניים ואשקרה ישקר לא בפרצוף.

אבל לאריאל שרון אין חברים, ומעולם לא היו. אין לו ידידים, ומעולם לא היו. בשביל שרון, בוש איננו אלא אמריקאי נאיבי, שצריכים לרמות אותו למען המטרה הקדושה.

גו'רג' בוש הוא אדם דתי. פעם היה אלכוהוליסט קשה, ואז הצליח להמיר את האלכוהול באלוהים. ידידו טוני בלייר הוא אדם דתי. ידידו ולדימיר פוטין אמר לו שהוא אדם דתי. שרון אמנם אינו מאמין באלוהים, אבל הוא בהחלט מאמין שאלוהים הבטיח את הארץ לעם-ישראל. אז בעיני בוש גם הוא אדם דתי, ואדם דתי אינו משקר.

שרון אינו חולם ממש לפרק מאחזים, להקפיא התנחלויות, להסכים לגבולות הדומים לקו הירוק. כל עוד דורשים ממנו רק דיבורים, זה בסדר. כאשר ידרשו ממנו מעשים, יעמדו שני הצדדים בפני ברירה קשה מאוד.

הברירה של שרון: לריב עם בוש (זה יהיה אסון, מבחינתו) או לוותר על מה שנראה לו כשליחותו ההיסטורית (אסון הרבה יותר גדול, מבחינתו).

הברירה של בוש: לנחול עוד כישלון גדול ולגשת לבחירות כמי שנכשל בכל דבר, כפי שמתחריו יטרחו להבהיר לציבור, או לריב עם שרון ועם כל השדולה הפרו-ישראלית העצומה, היהודית והנוצרית, דבר שהוא סם-מוות פוליטי.

אך מעבר לכל אלה, מזדקרת העובדה שהממשלה הימנית ביותר שהיתה אי-פעם בישראל קיבלה רשמית את הקמתה של מדינה פלסטינית. אפילו אין זה אלא טכסיס, אפילו אין כוונה אלא לחבל ולהכשיל, גם אז זוהי עובדה שאין חזור ממנה.

כך הושלם המעגל: כל העולם קיבל את חזון שתי המדינות, גם ארצות-הברית, גם העולם הערבי, גם העם הפלסטיני, ועכשיו גם ממשלת-ישראל.

יש בזה גם קצת סיפוק אישי. לפני 50 שנה היינו קומץ זעיר של אנשים, שדגלו בפתרון זה. העולם כולו היה נגדו. עכשיו זה חזון כל-עולמי. עם או בלי בוש, עם או בלי שרון - החזון הזה יתגשם.

הצגת המאמר בלבד

כל מילה זהב

אנה (יום שני, 26/05/2003 שעה 0:48)