בין צנעא לבריסק

בעקבות המאמר שלי ''היש סיכוי לתרבות הערבית - יהודית?'' נתבקשתי לכתוב משהו שיתאר את המצב הנוכחי של תרבות זו, ולא רק סקירה על העבר.

האמת שקשה לי לכתוב, היות שאני עצמי אינני דובר ערבית יהודית, כי נקלעתי לחוג השפעתה בגיל מאוחר ובבית הספר ובישיבות הגבוהות לא לימדו אותי כלום. אם כי, כמובן, אני מבין מלים וביטויים בעלי משמעות קבועה וחוזרת.

בכל אופן אני מביא פה שתי פסקאות המיצגות בצורה חותכת את ההבדל בין הדרדעיות הצנענית לבין הלומדות הבריסקאית.

הפיסקה הראשונה היא מדבריו של הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון במסתו ''מה דודך מדוד'', הדנה בדרך לימודו של סבו הגאון ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק. היא נדפסה במספר ספרים שלו ואני העתקתי את הדברים מתוך ספרו ''בסוד היחיד והיחד'', עמוד 227.

השניה היא דברים שאני כתבתי בפתיחה למאמרי ''הלכה וראליה'' בספר הזיכרון לרב יוסף בן דוד קאפח בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. כשכתבי את הדברים לא ידעתי כלל על דברי הגרי''ד סולובייצ'יק , הסבו את תשומת ליבי אליהם רק לאחר זמן רב. כמובן שאינני ראוי לעמוד מול הגרי''ד, אבל לא מכוח עצמי אני בא אלא מכוחה של השיטה - האסכולה הדרדעית.

ואלו דברי הגרי''ד סולובייציק (ויושם לב ללשונו המיוחדת ולמונחים הלועזיים המלווים אותה):

מה שנעשה למשל במסכת כלים, המופיעה למשקיף השטחי כגדושת רהיטי בית וכלי המטבח: טבלא ונר, כיסא ושולחן, מיחם וחבית, תנור וכירה, וכו' כאילו לא בא אלא לתאר את כלי המשק הביתי של בני ארץ ישראל בתקופת המשנה - אי אפשר לשער. ר' חיים גילה את המאור שבמסכת זו, הפשיטה מלבושה המעשי, והכניס את המושג במקום העובדה, את היחס ההגיוני במקום הקשר המציאותי, תכנים אידיאליים במקום חפצים ממשייים. כולה ניתקה מן המציאות המוחשית ונדחקה אל עולם רוחני מחשבתי הנוצר על ידי החשיבה ההלכית הצרופה.

כשם שהכניס אינטרפרטציה חדשה למקצועות אלה, כך חיקר ואיזן ופירש על פי מידתו, מידת הקונצפטואליזציה, את כל עניני התורה - דיני מחיצות שבת, סוכה, אוהל המת, וכלאים, הלכות יבום וחליצה, קידושין וגרושין, טוען ונטען, חובל ומזיק, וכן כל כיוצא בהן. כל מקום שנתן את עיניו בו וכל עניין שנגע בו נהפך לתוכן הלכי, אידיאה שכלית ועצם מופשט. דם הקדשים וקטורת יום הכיפורים, כותלי הסוכה, ונר חנוכה, הבאת שליש ומירוח, קצירת העומר והבאתו, כזית חלב נבלה וטרפה, שטרי קניין ושעבוד, מלך וכהן גדול, בגדי כהונה ועולת ראיה, נתלשו מעולם העובדתיות היום יומית, מן החושניות, ונשתלו בעולם אידיאלי שבו התבונה ההלכית הטהורה שולטת שלטון בלי מיצרים, ובו נתפשים ענינים אלה לארכיטקטורה רעיונית - הגיונית מרהיבת עין וצודה נפשות. ההלכה נהפכה למיתודה דידוקטיבית שלמה, שחרג ודחף לה, המסתערת על חפצים ממשיים מצרפת אותם מן המוחשיות ויוצרת בהם מערכת מחשבתית נעלה, בהקבלה להנחותיה ולמושכלותיה הראשוניים, המעורים בפעולת פוסטוליזציה שנמסרה לנו מדור דור עד משה רבינו שקיבל תורה מסיני.

ואילו הדברים שאני כתבתי בפתיחה למאמרי הלכה וראליה לזכרו של מורי:

כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה (בבלי חגיגה ה ב). ולא לימוד התורה ואהבת התורה וההתמדה בלימודה בטלו, אלא ההקשר המציאותי שלה. ההבנה של תנאי החיים, ידיעת הצמחים, הכרת המקומות, ראיית בעלי החיים, כל זה הלך ונשתכח. מעברם של מוקדי התורה למזרח אירופה ששם תנאי החיים והאקלים והשפות המדוברות בקרב הגויים שם אינם דומים כלל ועיקר למצב בארץ ישראל הביאו לשבירת מסורת התורה. לפיכך עברו במזרח אירופה לניתוח מופשט של העקרונות ההלכתיים שמאחורי הסוגיות תוך ניתוק הולך וגובר מהמציאות הראלית שלהם. תהליך זה התחזק בגלל שיטת אורח החיים הנקוטה שם שעיקרה ניתוק בין עמלי תורה לבין עמלי פרנסה. היינו העסוקים בתורה אינם עסוקים בעיניני העולם והעסוקים בפרנסתם הרי הם לכל היותר בגדר קובעי עיתם לתורה במקרה הטוב.

משחזרו ישראל למקומם נשארה הזרות במקומה. מבחינות מסויימות אפילו גברה. כבר שמעתי מאברך אחד שאינו מבדיל בין כבש לעז. ובודאי שמי שאינו יודע מה הוא כבש ומה הוא עז אין לצפות ממנו שידע מה הוא ארבה המדבר ומה הוא צלבגב מרוקאי. מבחינות רבות השבר עוד התגבר כיון שעיסוקה של האקדמיה בשאלות אלו תוך ניתוק ממסורת התורה גרם שבעולם הישיבות התחילו להתרחק בכלל לא רק מהראליה הנחקרת באוניברסיטה אלא אפילו מהראליה הפשוטה.

לא כן חלקו של עבד ד' מורי יוסף קפאח, אשר אצלו ידיעת המציאות לעמקה ולרחבה וידיעת התורה לכל מרחביה וענפיה התמזגו לשלמות אחת. במשך כעשר שנים שאלתיו מידי שבוע שאלות קטנות וגדולות בכל ענפי התורה. החל מפרשנות לפסוקים ומאמרי חז''ל ועד שאלות הלכה למעשה בענינים חמורים ככריתות ומיתות בית דין חלק גדול משיחות אלו רשמתי לעצמי למען לא אשכחן במאמר זה אתרכז בשלו סוגיות בלבד והיו הדברים לאור למען הרוצים ללמוד תורת אמת ודברי קודש.

ויתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה מב טז) - וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ--בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר--אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.