ספירת העומר או ספירת האומר

נסים ישעיהו

(ויקרא כא) [א] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמר אֶל-הַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

(רש''י): אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:

שלוש פעמים מופיע השורש א.מ.ר. בפסוק: ויאמר, אמור ואמרת. רש''י מתייחס, לכאורה רק לשני האיזכורים האחרונים, 'אמור' 'ואמרת' שהאחרון בהם מיותר לכאורה; ייתור הלשון בא ללמד 'להזהיר גדולים על הקטנים'.

מי הם הגדולים ומי הם הקטנים? על פי הפשט מדובר בכוהנים הבוגרים (עליהם מדובר בפרשה) שלא יסתפקו בהיותם זהירים מפני טומאת מת אלא יזהירו מפניה גם את הכוהנים הקטנים.

(אור החיים): ואולי שתיבת 'אליהם' חוזרת לישראל המצטוים בכל המצוה; ותמצא שאמר בסוף ענין זה (פסוק כד) ''וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל'' הרי שהציווי נאמר מה' גם לישראל; וזה יצדיק לך פירושנו שהאזהרה באה כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים.

לדעת אור החיים, המלים המיותרות לכאורה באו להרחיב את הציווי גם ליהודים שאינם כוהנים; ואין הכוונה שיזהרו מלהיטמא בעצמם; להפך, הרי יש מצווה להתעסק בקבורת המת; אלא הכוונה היא שיזהרו מלהכשיל את הכוהנים בטומאה.

יוצא, אם כן, שיש לנו כאן שלשלת מסירה ברורה מלמעלה עד למטה:

יסוד הכל הוא ''ויאמר ה' אל משה''.

משה מעביר הלאה ''אמור אל הכוהנים...''.

וכל כהן מצווה ''ואמרת אליהם'' (להזהיר גדולים על הקטנים).

בשורה התחתונה, כל יהודי מצווה בכל המצוות; וכל מצווה מגיעה אל כל יהודי כאשר מקורה הוא: ''ויאמר ה' אל משה''.

גדלות וקטנות

גדלות וקטנות הם מונחים המבטאים יחסיות; יש אנשים גדולים (וגם קטנים) בגיל, במימדים, ביכולות ועוד חלוקות מֵחלוּקות שונות ואף משונות. בהחלט יתכן שמישהו הנראה גדול הוא לאמיתו של דבר קטן; וגם ההפך נכון כמובן. גם יתכן שגדלות בתחום אחד תלווה בקטנות בתחום אחר אלא אם כן מדובר באדם מושלם; אבל השלמות, כידוע, שייכת לבורא יתברך לבדו והאדם, ככל שיחתור אל השלמות תמיד יהיה לו יעד נוסף לחתור אליו, כפי שראינו ברשימה לפרשת קדושים.

(אור החיים, המשך): ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם: 'וידבר ה'' הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

מסקנה: מי שהוא גדול בתחום מסוים יעזור לזולת הקטן באותו תחום, ובמקביל – בתחום בו הוא קטן והזולת גדול – יסתייע הוא בזולת. כך, בשיתוף פעולה בין גדולים וקטנים, זוכים שהגדולים (בתחומם) מזהירים בזוהר יקרות את הקטנים (בתחומם).

יש רק בעיה אחת עם הנאמר בפיסקה האחרונה: כדי להסתייע בזולת צריכים להודות שאני קטן, בתחום המסוים הזה לפחות. אין בעיה להודות בכך כשמדובר בעניינים טכניים; פונים לרופא כי מודים בכך שהוא גדול ממני בתחום הרפואה, וכך גם לאנשי מקצוע בתחומים שונים. אבל בפרשה שלנו מדובר על גדלות וקטנות ברוחניות, ומי מוכן להודות בקטנותו הרוחנית? ולהודות בגדולתו של הזולת, לפעמים זה קשה אפילו יותר מאשר להודות בקטנות שלי. אז איך מגיעים לשיתוף פעולה בין גדולים וקטנים כנ''ל?

הנה מה שמציע בעל התניא (אגרת הקודש כ''ב):

...ולהאמין באמונה שלימה במצות חז''ל 'והוי שפל רוח בפני כל אדם' בכלל, כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו. וכתיב ''כל [איש] ישראל כאיש אחד חברים''; כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים.

מספרים ואחר כך סופרים

ימים אלו הם ימי ספירת העומר ומצווה זו כתובה בפרשתנו:

(ויקרא כא) [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה: [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָֹה:

מהו עניין הספירה? ומה ההדגשה 'לכם'? מה הרעיון של 'עומר התנופה'? ושבע שבתות זה ארבעים ותשעה יום, אז למה כתוב חמישים?

(ליקוטי תורה, אמור): הנה 'וספרתם' הוא לשון בהירות כמו אבן ספיר וכן ע''ס [עשר ספירות] הוא לשון בהירות. וזהו וספרתם לכם כו' היינו להמשיך ע''ס שיאירו לכם למטה.

ולהבין זאת, הנה פסח הוא יציאת מצרים וחג השבועות הוא מתן תורה; וקודם קבלת התורה היו צריכים לספור ז' שבועות שלימות ואח''כ היו יכולים לקבל התורה.

כי פסח הוא יציאת מצרים שהוא בחפזון, כמו שכתוב 'ואכלתם אותו בחפזון'. וכתיב בחפזון יצאת כו'; כי אז היה התגלות אלקות מלמעלה כמאמר עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב''ה וגאלם בבחי' חפזון; ולעתיד כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כו' שלא יהיה בבחי' חפזון אבל יצ''מ היה בחפזון כו'.

החיפזון נבע מן העובדה שלא הייתה לנו מוכנות נפשית לגאולה כי היינו שקועים עמוק מדי בתוך הבהמיות המצרית; יציאת מצרים כשלעצמה, עדיין לא שיחררה אותנו מן הבהמיות. גם כל העניין של השיעבוד ואח''כ יציאת מצרים היה הכנה לקראת היעד העיקרי שהוא קבלת התורה בחג השבועות, ולכך צריכים הכשרה.

בחג המצות אנחנו אוכלים מצות שהן מאכל האמונה, מספרים ביציאת מצרים ומקריבים לה' את הבהמיות שלנו ע''י הקרבת העומר מן השעורים שהם מאכל בהמה. משם ואילך סופרים ארבעים ותשעה יום עד חג השבועות בו נהיה רוחניים מספיק כדי לקבל את התורה.

תהליך של הכשרה

(ליקוטי תורה, במדבר): אך כדי להגיע למעלה ומדרגה זו (...) צריך לספור ספירת העומר; והוא שהכתוב אומר 'תספרו חמשים יום'. (...) להיות בחי' התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא הם מ''ט בחינות והם מרומזים בפסוק לך ה' הגדולה וגו' שהם ז' מדות עליונות וכל אחד כלול מז' הרי מ''ט; ושער החמשים הוא שער העליון הכולל כל הבחינות שבשער ההוא כלולים כל המ''ט בחינות והיו לאחדים באחדות אחד ואינן ענפין מתפרדין כמו למטה.

נפש האדם כלולה משבע מדות המקבילות לשבע המדות העליונות: חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל אחת משבע המדות, כדי שתהיה מתוקנת, צריכה להיות כלולה מכל השבע ובסה''כ (7x7=) ארבעים ותשע; כך למשל חסד לבד עלולה להתבטא ברכרוכיות; גבורה לבד עלולה להתבטא באכזריות וכד'.

ימי ספירת העומר הם ימים של התבוננות ותיקון המידות; בשבוע הראשון מתבוננים במידת החסד; ביום הראשון חסד שבחסד, ביום השני גבורה שבחסד וכך עד מלכות שבחסד. וכך בשבוע השני מתבוננים במדת הגבורה וכו' עד שמגיעים למלכות שבמלכות ביום האחרון לספירת העומר.

ועדיין מדובר בארבעים ותשעה יום; אז למה כתוב ''תספרו חמישים יום''? כי יום החמישים הוא היעד אליו חותרים; וכפי שראינו ברשימה לפרשת קדושים, מיקוד המבט ביעד הוא תנאי הכרחי לשמירה על האיזונים בנפש. לא ניתן להגיע לאיזון בלא למקד את המבט ביעד שהוא יום החמישים, יום מתן תורה.

ומה הקשר בין כל הנ''ל לבין פרשת אמור ואמרת? הקשר הוא בעובדה שלא ניתן לקבל את התורה מתוך הרגשת והדגשת האני; את התורה ניתן לקבל אך ורק מתוך תחושה של קטנות וביטול עצמי; להיות מהקטנים המוזהרים ע''י הגדולים.

ועל ידי זה נזכה מיד ממש לגילוי הגדול בו (ישעיהו נב) ''עין בעין יראו בשוב ה' ציון'' כאשר ייאמר לציון ''מָלַך אלוקייך''.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

תנועת 'אור ישראל'.