האבות ייסדו, הבנים לחמו , הנכדים לאן?

אביאסף סגל

האבות המייסדים, הדור של בן גוריון, רובשוב, ברל, בן צבי, גולדה מאירסון וחבריהם, לא נזקקו לפוליטרוקים של אהבת ארץ ציון וירושלים, מפני שרובם שיננו בילדותם שלוש פעמים ביום: ''ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה באשר דברת ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם ...ברוך אתה ה' בונה ירושלים.'' (מתפילת שמונה עשרה)

הציונות שללה את הגלות שלילה מוחלטת, ומתוך הדבקות שנהגה בשלילת הגלות, שללה אף את סממני הגלות, הדתיות היהודית, דרך החיים האדוקה, הלבוש המסורתי, שלטון הרבנים, הקהילה הדתית הפרנסים והגבאים. הציונות דיברה לגיל העשרה, גיל השאלות הנוקבות, גיל המרידה במוסכמות. הסוציאליזם המרכסיסטי התאים לציונות ככפפה ליד ''עולם ישן מן היסוד נחריבה...''

ואכן, העליה השניה, היא נזר ההתישבות והבניה הציונית האמיתית. בעוצמה, בלהט הנעורים וביסודיות של מהפכנים בנו הצעירים האלה בין השנים 1920-1948 תשתית רצינית וחדורת מוטיבציה למדינת ישראל. האמונה בצידקת הדרך, דבקה בבנים, דור לוחמי תש''ח, דור לוחמי מבצע סיני, ומפקדי צה''ל במלחמת ששת הימים.

הטעות הפאטאלית של הדור הראשון, של האבות המייסדים היתה, שויתרה ויתור מוחלט על הנכס האמיץ ביותר של העם היהודי, על הדת והמסורת היהודית. למעשה, הויתור היה מרצון, מפני שלא ניתן היה למרוד בישן ולהקים את החדש ללא מרידה במוקדי הכח היהודים דאז: רבנים, ישיבות, פרנסים וגבאים. אף אחד מראשוני החלוצים לא נשלח לפלסטינא ע''י מוסדות הקהילה בבריסק. להיפך, רובם נודו, ונואצו כמפקירי תורת ישראל.

היה אמנם ניסיון באיזה זמן, להקנות סממנים כמו דתיים לציונות הסוציאליסטית, כמו דבקות בעבודת כפיים, או החדרת שוביניזם לאומי באופן של הקמת יחידות צבא מיוחדות לבני האליטות (צנחנים, סיירות, שייטת).

היו גם תנועות נוער עם שירים יפהפיים, שרובם תורגמו מהשפה הרוסית. היו טיולי אהבת מולדת, היו בבית הספר שיעורי מולדת, אולם כל אלה לא מיצרים אהבת מולדת או אהבת ישראל כמו שמייצר ילד חרדי קטן, שמגיל שלוש או ארבע משנן ג' פעמים ביום ''ולירושלים עירך ברחמים תשוב...''

היום כשכלי החינוך אינם (תנועות נוער, האחזויות נח''ל וכדומה), היום כשהציניות והספק שולטים, ישנם רבים מדור הנכדים, נכדי המייסדים, שקוראים בריש גלי תגר על זכותינו על הארץ הזו.

רבים רבים פשוט אינם מחוברים ליהדותם, כל סממן יהודי רחוק מהם כרחוק מזרח ומערב. הציונות, שהשכילה לחבר את כל היהודים בתבל, כעם אחד, הרסה באופן פרדוקסלי את הענף עליו ישבה, את הדת היהודית בקרב בניה.

באין מסורת או דת יהודית, הרי אנחנו יוצאי רומניה, פולין, גליציה, איטליה ספרד מרוקו, מצריים וכו'. אין כל קשר מחבר (תרבותי היסטורי, מוסיקלי או נפשי) בין יהודי מתימן לבין יהודי מפלונסק.

הקשר היחידי שחיבר בעבר את אוכלי הג'חנון לבולסי הגעפילטע פיש היה שבשעה קבועה, בכל מקום על פני כדור הארץ, נעמד התימני בפיאותיו, והחסיד מפלונסק בקפטנו, כוון את עצמו לירושלים והתפלל, התפלל...

וכיום, שהמחבר ביננו הוא הג'חנון בלבד, חסר המוטיב הלאומי האמיתי המחבר אותנו, מפני שלא כל יוצאי תימן, כידוע, חובבי געפילטע פיש, ולא כל יוצאי מרוקו אוכלים קובה... חסרה לנו המסורת הדתית, וזו היחידה שבכוחה לחברנו חזרה כעם.

המהפכה של החזרה למסורת היהודית הדתית בארץ ישראל מתבקשת, מפני שהינה הדבק היחיד המחבק אותנו, וללא התהוותה, נהפוף להיות במהרה אוסף אינדיווידואלים חסרי כל אחדות לאומית, זוהי המהפכה האמיתית הנדרשת כאן ועכשיו, והיא הקשה מכל.

הצגת המאמר בלבד

המסקנה המתבקשת מדבריך...

יוסי גורביץ (שבת, 19/04/2003 שעה 17:40)