פריסת החגים על פני השנה

המאמר הזה הוא הרחבה של דברי המהר''ל בספרו נר מצוה על חנוכה.

ראשית כמה מילים על הלוח העברי.
הלוח שלנו הוא ירחי-שמשי משולב. כדי להבין את משמעות הדבר יש להשוותו עם הלוח הנוצרי ועם הלוח המוסלמי.

הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי טהור. כלומר, ראש החודש המוסלמי מתחיל בזמן שחרמש הירח הראשון נראה ונמשך לכל אורך מילוא הירח, עד שהוא מתמעט ונעלם מחדש. תקופה זו נמשכת עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות בקרוב. בלוח כזה הקביעה שבשנה יש שנים עשר חודשים היא שרירותית לגמרי, כיון שהלוח אינו נשען על שום תופעה הקשורה בשמש. היות ששנים עשר חודשי לבנה נמשכים שלוש מאות חמשים וארבעה ימים בקירוב, ולעומת זאת כדור הארץ עושה את סיבובו סביב השמש בשלוש מאות שישים וחמישה ימים בקירוב, הרי שהחודשים נעים על פני עונות השנה.

כלומר, כאשר אני אומר שהיום האחד ברמדאן פרוש הדבר שחרמש הירח המתחדש נראה היום. אבל נתון זה אינו נותן לי שום אינפורמציה על השאלה האם עכשיו חורף או קיץ, כיון שהרמדאן נע על פני עונות השנה.

הלוח הנוצרי, לעומת זאת, הוא לוח שמשי טהור. במצב כזה עונות השנה נשארות קבועות – למשל ינואר יחול בארץ ישראל תמיד בחורף. אבל בגלל שהוא מתחשב רק בשמש הרי הקביעה של שנים עשרה חודשים בשנה היא בעצם שרירותית לגמרי ניתן היה להחליט על עשרה חודשים או גם עשרים. שהרי הלוח אינו מתחשב בירח.
כלומר כאשר אני אומר 'האחד בינואר', אני יודע שבארץ ישראל חורף, אבל אין לי שום אינפורמציה על מצב הירח. האם הוא מלא, חסר, או בכלל לא נראה.
ההיסטוריונים משערים שהלוחות התפתחו כך כי בחצי האי ערב לא היתה משמעות למצב עונות השנה. ממילא לא היתה שם חקלאות. מה שהיתה שם נשענה על נאות מדבר, ועונות השנה ממילא כמעט אחידות בחומן. לעומת זאת, למצב הירח היתה חשיבות קריטית כי בגלל החום הנורא רוב הפעילות התרחשה דווקא בלילה.

לעומת זאת, באזורים חקלאיים אין כל כך משמעות למצב הירח אבל חשוב מאוד לדעת מתי לחרוש ולזרוע.

הלוח שלנו הוא ירחי שמשי משולב. חוק היסוד שלו הוא שמור את חודש האביב. והחודש הזה לכם ראש חודשים. יש צורך בשני תנאים. קודם כל שפסח יחול בחודש האביב והשני שבראש חודש ניסן יראה חרמש הירח המתחדש.

לפיכך כשאני אומר האחד בניסן אנו יודעים שני דברים. שעונה זאת היא עונת האביב ושחרמש הירח מתחדש.

כדי לעמוד בדרישה זו קייים אצלנו לוח עיבורים די מסובך המבוסס על מחזור של תשע עשרה שנה שבהן מעברים את השנים אוח אדזט. כלומר את השנה הראשונה, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה במחזור.

בסיום המחזור אמורים להיסגר כל ההפרשים בין שנות הירח ושנות השמש. לפני כמאה שנה קם אסטרונום יהודי, שטען שההפרשים אינם נסגרים לגמרי, אלא נשאר הפרש של קצת יותר משעתיים, ובגלל זה פסח נע לתוך החורף. הוא גם הציע הצעה לתקן את הסטיות בלוח. מאז מתחולל פולמוס בעניין. קודם כל, האם באמת יש הפרשים? ושנית, נניח שיש. האם ניתן לעשות משהו בעניין?

מי ששם לב, הרי בשנה הקודמת הגשמים נמשכו עד סוף חודש ניסן. אילו השנה היתה מעוברת, הרי ניסן היה הופך לאדר ב'. במקום זה, השנה הזו היא מעוברת ומענין יהיה לשים לב האם הגשמים באמת יפסקו עד פסח או ימשיכו במלוא עוזם עד סוף החודש.

היות שהנושאים האלה זרים לי לחלוטין, שאלתי את מורי יוסף קאפח מה דעתו. הוא השיב שלהבנתו באמת מצטברים הפרשים, אבל אין אנו יכולים לעשות כלום בענין, עד שתשב סנהדרין בלשכת הגזית. הוא רק העיר שאין זו בעיה שצריך לענות עליה מחר – עד שפסח ינוע מחודש האביב יש לנו קצת למעלה מאלף שש מאות שנה, כך שאין זו בעיה אקוטית.

אם כן, ראש חודש ניסן אמור להיות יום שיוויון היום והלילה האביבי כאשר ליל הסדר הוא יום הירח המלא הבא לאחר יום השיוויון. כמובן שבגלל מערך העיבורים אין זה בדיוק כך, אבל הסטיה אמורה להיות לא יותר מיום או יומיים לכאן או לכאן.

ובכן זהו הקוטב הראשון - של השנה חג האביב הוא החג העצמאות הלאומי, זכר ליציאת מצרים. הוא החג שבו מקריבים את קורבן הפסח הנאכל ליהודים בלבד – כל ערל לא יאכל בו.

מיום שיוויון היום והלילה, הימים הולכים ומתארכים והלילות הולכים ומתקצרים. הלילה הקצר ביותר של השנה כלומר היום שבו מקסימום האור הוא בדרך כלל חג השבועות (כמובן בסטיות קלות המתחייבות ממערך העיבורים) – חג מתן תורה. חג שיא האור.

מכאן, ממקסימום האור, אנו גולשים לאט לאט אל הקוטב השני של השנה אל יום שיוויון היום והלילה החורפי. רק שבדרך מחכה לנו עוד חג אחד מוזר ובלתי מובן, ט''ו באב. ט''ו באב, ממש כמו פסח, הוא יום חג מילוא הירח. אבל למה חוגגים אותו בכלל? חז''ל מאוד התקשו להסביר את החג הזה, הן על הרקע האקלימי שלו והן על הרקע ההיסטורי שלו. חז''ל אומרים שזה היום שבו נשבר החום. כלומר משבועות ועד ט''ו באב הימים מתקצרים בקצב איטי מאוד והחום נשאר פחות או יותר באותה רמה. בט''ו באב החום נשבר ומכאן ואילך הימים מתקצרים במהירות רבה. מה שלא ברור הוא מדוע בנות ישראל היו יוצאות ורוקדות בכרמים בתאריך הזה דווקא. זה התאריך שבו מתחיל החצב לפרוח בתפרחתו הלבנה הזקופה. החצב שימש כצמח לתיחום גבול בגלל פקעותיו העמוקות, ובכן - בנות ישראל בשילה ובירושלים, כהזדהות עם החצבים, היו יוצאות לרקוד בכרמים כשהן עטויות בבדי לבן. בסוף ספר שופטים על העצה שנתנו לבני בנימין לחטוף מהמחוללות בכרמים נאמר: הנה חג בשילה מימים ימימה. רבים מהפרשנים הקלאסיים העדיפו לפרש שחג זה הוא חג הסוכות או יום הכיפורים. והסיבה ברורה – הביטוי הדרמאטי מימים ימימה פשוט לא התלבש להם על אותו ספק חג עלוב – לעומת החגים הדרמטיים סוכות ויום הכיפורים.

מכאן אנו ממשיכים אל הקוטב השני של השנה, יום שיוויון הלילה והיום החורפי. יום זה אמור להיות ראש חודש תשרי – ראש השנה, ולאחריו אנו מגיעים אל יום מלוא הירח שלאחר יום שיוויון היום והלילה - הוא חג הסוכות.

חג הסוכות הוא ההפך הגמור מחג הפסח. הוא חג הטבע, חג ארבעת המינים, חג המים. החג האוניברסלי, שבו מקריבים שבעים פרים עבור שבעים אומות העולם. זהו החג שלעתיד לבוא אומות העולם יעלו לירושלים לחוג איתנו את חג הסוכות.

מכאן אנו גולשים אט אט לעבר ההפך מחג השבועות, אל הלילה הארוך ביותר, אל מקסימום החושך.

יום זה אמור להיות במסגרת מגבלות העיבור ראש חודש טבת.
ומה חל בתאריך זה? חנוכה – חג האור, חג מקסימום החושך, חג הלילה הארוך ביותר.

היום חג זה הוא חג הניצחון על החושך הנאור של מלכות יוון הנאורה. אבל אנו נעקוב אחרי מקורותיו של החג בשחר ימי האנושות.

בבלי עבודה זרה ח' א' -
אמר רב חנן בר רבא: קלנדא שמונה ימים אחר תקופה. סטר נורא שמונה ימים לפני תקופה.

יש לפנינו שני חגים של עובדי עבודה זרה. האחד חל שמונה ימים לפני הלילה הארוך ביותר, הוא ליל התקופה. חג זה נקרא קלנדא = יום הולדת (לטינית או יוונית, כנראה) השני חל שמונה ימים לאחר הלילה הארוך ביותר והוא נקרא כוכב האש. סטר – כוכב, נורא –אש.
מסבירה הגמרא את מקורם של חגים אלו.

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך. אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים?! עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיון שראה תקופת טבת ויום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן אלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים ואלו קבעום לשם עבודה זרה.

כלומר, הגמרא מסבירה שחג יום ההולדת נחגג כי אדם הראשון דימה שהיום הולך וחושך עד שיחשך לגמרי. כאשר נשבר החושך, בראש חודש טבת, הבין שזה מנהגו של עולם וחגג שמונה ימים נוספים שנקראו חג כוכב האש. חז''ל רק העירו שמקור חגים אלו בקדושה ורק אחר כך נקבעו לשם האלילים. שמונה ימים לפני ראש חודש טבת אנו מגיעים לכ''ב כסליו.
כמבן שחג המולד וראש השנה של הנוצרים ששמונה ימים מבדילים ביניהם מקורם בחגים אלו. אבל אנו מתענינים בחגים שלנו.

ובכן לשני חגים אלו, שחז''ל מיחסים אותם עוד לאדם הראשון, לא היה המשך בישראל עד בית שני. בבית שני הם קיבלו רנסאנס פתאומי.

בזכריה ב י מסופר שביום עשרים וארבעה לתשיעי – כלומר בכ''ד כסליו שנת שתים לדריוש – הוא דריוש בן אסתר – נגלה ה' לזכריה וציוה עליו שמחר, כלומר בכ''ה בכסליו, יתחילו לבנות את בית המקדש. ועוד תאריך הקשור בזמן זה - בעזרא פרק י פסוק ט''ו מסופר שעזרא הסופר ערך כינוס גדול בכ' לחודש התשיעי, כלומר בכ' כסליו, כדי לעסוק בגרוש הנשים הנכריות, אולם העם ניסו כל מיני דחיות ואף על פי כן, ביום אחד לחודש העשירי, כלומר, בראש חודש טבת, החלו לעשות משהו בענין. אגב, בעדות שונות בישראל ראש חודש טבת קרוי ראש חודש אל בנאת – ראש חודש הבנות – שבו צריך לקנות לנשים מאכלי חלב. והוא גם זכר ליהודית שכרתה את ראשו של הולופורנס.

ובכן בספר חשמונאים א א נט מסופר שביום עשרים וחמישה לחודש התשיעי, כלומר בכ''ה בכסליו, חנכו המתיוונים את הבמה שבנו בבית המקדש בשיקוץ המשומד שלהם. שלוש שנים אחר כך, מעיד ספר החשמונאים, בעת וביום אשר טמאוהו הגויים, בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצילתיים.

עכשיו, אם כן, הארועים לובשים משמעות – התחילו לבנות את בית המקדש השני ביום כ''ה בכסליו. המתיוונים ניסו לערוך לו חניכה מחדש לפי טעמם באותו תאריך ובאותו תאריך עצמו יהודה המכבי חנך אותו מחדש לשם שמיים.

אם כן, חג החנוכה, חג מכסימום החושך, מייצג יותר מכל את מאבק התרבויות – לשם שמיים או לשם עבודה זרה.

וממקסימום החושך אנו שוב חוזרים מתכווננים ועולים אל האור.

אבל, גם כאן, בעלייה, מחכה לנו אתנחתא קטנה בדמות חג קטן, החל גם הוא ביום מילוא הירח. זה הוא ט''ו בשבט – ראש השנה לאילנות. חג זה חל בדיוק בקוטב ההפוך לט''ו באב. חז''ל הסבירו שביום זה נשבר החורף לראשונה והעצים מתעוררים לתחיה לאחר שנת החורף. לכן אנו חוגגים אותו כראש השנה לאילנות.
ועוד אתנחתא קלה: נסיונו של המן לבלום את האור המבקיע, לעצור את הזריחה – חג פורים, שגם הוא חל ביום מילוא הירח.

ומכאן אנו מתכוננים ועולים לעבר חג האור חג חודש האביב שבו חל חג החגים, פסח, זמן חרותנו.