מבט אפור

אלכסנדר מאן

האם חייבים למלא הבטחות שפוזרו במערכת בחירות? לדעת המפלגה הנוצרית דמוקרטית בגרמניה (CDU) התשובה חיובית. המדובר, אגב, במפלגה שהפסידה בבחירות האחרונות לפני כשלושה חודשים במדינה זו.

ההבטחות שמועמד המפלגה הסוציאל דמוקרטית (SPD) פיזר היו רבות, וחלקן אף קונקרטיות ביותר: אי העלאת מיסים וסירוב לקחת כל חלק בפעולה צבאית נגד עיראק. עתה, לאחר כשלושה חודשי קדנצייה שנייה, מתגלות הבטחותיו של שרדר כהבטחות רעועות עד מאוד. המיסים עומדים ככל הנראה לעלות בצורה דרסטית, וזאת למרות שבשבוע האחרון זיגזג הקנצלר הנלעג ביותר בתולדות גרמניה גם מהבטחה זו, אולם כמו תמיד באופן זמני בלבד, טוענים מתנגדיו.
גם בשאלת התמיכה הגרמנית במהלך אמריקאי נגד עיראק התגלה שקנצלר זה אומר ועושה דבר והיפוכו. אם עד לפני כמה חודשים לפני בחירתו היה לכאורה איתן בדעתו נגד מהלך זה, הרי שלאחר בחירתו המחודשת מעידות הצהרותיו והסכמותיו האחרונות על נפילת קו התנגדות זה לכל אורך הדרך. שקר? רמיית ציבור הבוחרים? הולכת שולל?
לדעת מפלגת האופוזיציה האמורה התשובה במקרה זה חיובית, ויש בדעתה לקראת תחילת השנה הבאה לדרוש קיום וועדת חקירה מיוחדת לבדיקת פיזור הבטחות בחירות ומימושן בשטח.

והיה אם תקום ''וועדת חקירה'' מסוג זה יהיה זה כמובן בבחינת חידוש בגרמניה, ואולי אף בחיים פרלמנטרים במדינות אחרות; וכי מי מצפה שפוליטיקאים ימלאו את הבטחותיהם? האם טרח איש לספור במשך 16 שנות שלטון המפלגה הנוצרית דמוקרטית ברשות הלמוט קוהל את מספר הפעמים בהן הופרו הבטחות שונות לבוחר?
התשובה לשאלה זו היא כמובן שלילית, ואם תקום או לא תקום ועדת חקירה פרלמנטרית מסוג זה הרי שבקרב ציבור הבוחרים הגרמני נפל זה מכבר דבר: הפוליטיקאים בכללותם מכל המפלגות המיוצגות בפרלמנט נתפשים בימים אלו כדוברי אמת בעירבון מוגבל ביותר, ובמקרים רבים אף כמושחתים ממש, דבר אשר לשיטתי נראה ילדותי מעט: הן פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ולא תמיד ניתן לבצע דבר זה באופן שאינו מצריך אפקט מילולי מצטבר, אשר ככל הנראה אינו תמיד יכול להתקיים בפועל המציאות הממשית.
הדבר החשוב באמת בדוגמה שנותן קנצלר זה היא למעשה בחינוך התושבים להתייחס בסקפטיות של ממש להבטחות פוליטיקאים בכלל, דבר אשר עליו יש כללית לשיטתי לברך; דווקא הציבור אמור לעיתים לדעת כי הבטחות פוליטיות מופרחות אינן יכולות להתגשם, היות והללו אף הן עומדות בפקק עקרון המציאות, שמטבעו הוא אפור למדיי, ואינו נוטה להתיישר לפי משאלות לב.

מבחינה זו אולי טוב יעשה גם הבוחר הישראלי, אם בבחירות העומדות בפתח יבדוק בזהירות את אופציית מימוש רעיון מסויים על רקע עיקרון מציאות זה, שבקונטקסט ישראלי פירושו ככל הנראה היום אינו שלום ואינו ביטחון, אינו נסיגה ואינו בניית גדר הפרדה, אינו מו''מ ואינו מצב מלחמה מוצהר, כי אם וואקום רעיוני אדיר ללא כל מוצא אפשרי עכשווי.

ניתן לשער כי ככל הנראה גם בחירות אלו בישראל לא תהיינה שונות מבחירות קודמות, ותוצאותיהן לא ישנו סדרי עולם ואת אשר אינו ניתן לשינוי מהותי, שפירושו רעידת אדמה של ערכים מתפרקים. המבול, מבחינה זו, עומד כנראה עדיין לפני מדינת ישראל.

מה תהיה חזות המלחמה הבאה, ומהי משמעותה העולמית?

על שאלה זו התקבצו לדון הפילוסוף פיטר סלוטרדייק, נשיא גרמניה לשעבר ריכארד פון-וייצקר, הסופר פיטר שניידר וחוקר הפילוסופיה ומומחה לכתבי היידגר רודיגר ספרנסקי, אשר ביחד עם סלוטרדייק האמור מנחים תוכנית מפגש דיון פילוסופי אחת לחודש במסגרת הערוץ השני הגרמני.

כבר בתחילת הדיון העמיד דווקא ספרנסקי את התיזה כי המלחמה הבאה לא תהיה בין שווים אלא בין חזקים לחלשים, לא תוכרע הכרעה של ממש, וכי היא תתנהל בעיקר מעל דפי העיתונות בעולם הראשון. הוויית המלחמה לפי ספרנסקי תהיה בעיקר אירוע וירטואלי שמעצם טבעו כמעט מחוייב להיות ספקולטיבי, ועל כן הדיעות השונות שתשמענה בעד או בזכות המלחמה תהיינה הקובעות. אני חייב לומר שתיאור זה של ספרנסקי בהחלט נעם לאוזניי, היות ולשיטתי ההכרעה האמיתית בכל מערכה מלחמתית אפשרית עתידה אף היא להתנהל בשדה המילה הכתובה שתשפיע על התמונה המשודרת, או במילים אחרות: המילה הכתובה שתשפיע על מקבלי ההחלטות איזה תמונות לשדר ואיזה תמונה לגנוז.

סלוטרדייק הנהן בראשו למשמע הנחה זו, אך רמז והפנה למה שהוא מבין כתפקודם הבעייתי של אמצעי התקשורת בחיפושם אחרי סנסציות חדשותיות מהן הם אמורים להזין עצמם, והביא את דוגמת פיגועי ה- 11 בספטמבר. טענתו היתה שאירוע זה אינו משמעותי בהשוואה לסטטיסטיקת מספר הרוגי תאונות הדרכים במדינה זו, אשר מהם איש אינו מתרגש, וכי אחרי תאריך זה הגיע גם תאריך ה- 12 בספטמבר ועולם כמנהגו נהג, לפחות טכנית. תקשורתית היה העולם מבחינתו ממוקד באופן מביך משהו באירוע שגרם לכל הצופים בו להיות למעין בני ערובה של מעשה טרוריסטי אשר אין להם דווקא קשר ישיר אליו, ואשר למרות מתועבותו אינו מהווה את פיסגת זוועות המודרניזם, אלא לכל היותר מציג את העובדה כי קרטל החדשות נותן יד חופשית לטרוריזם על ידי העלאתו לעמוד הראשון ולכותרת הצעקנית.
אולי זהו גם המקום לספר כי סלוטרדייק עצמו כיכב מרצון או שלא מרצון בשנים האחרונות בכמה פולמוסים מעניינים בהם ערך חילק אמירות רלטיביות כלליות בסוגיית מפקחי התרבות והטעם הטוב הציבוריים בתקשורת לצד עליבותו של ה-Mainstream, תוך מתן משפטים שאיש לא יכל ממש לרדת לעמקם, לפחות לדעת מבקרים שונים המבקשים בחלקם להתעסק בסתירות אפשרויות ובמשפטים סתומים המצויים לכאורה בהגותו.

אני אישית נוטה לחבב פילוסוף זה, למרות שאף הוא כמובן אינו נקי מדברי בקורת מבחינתי. פרסומו המבריק בשם ''בקורת הציניות הטהורה'' על משקל יצירתו של קאנט הוא חומר מומלץ לקריאה, אשר בו מנסח סלוטרדייק את כללי החשיבה, ההגות וההתנהגות בטווח התקופות הבאות לשיטתו. דומה כי הגותו זו של סלוטרדייק לצד משפטיו הבלתי מפוענחים מיידית כאילו בעידן המודרנה והפוסט-מודרנה מהווים איום עבור האחד, ממש כמו פתח לתחילת מחשבה חדשה עבור האחר.
בין אם סלוטרדייק נשאר סתום ובלתי מפוענח עבור אנשים שונים אם לאו, הרי דומה כי דווקא עיצובן המחודש של המילים בהגותו הינה תרומה ובחזקת שיחרור הקיטור מעל שדה המחשבה הקונבנציונאלית בואכה אל המאה העשרים ואחת - גם אם דבר זה כרוך בדיונים ערכיים שונים, אשר נמצאים מעבר לימין ושמאל או טוב ורע בסדר הסובייקטיבי המתבקש.

כפי ששיערתי מראש הרי שדווקא נשיא גרמניה לשעבר פון-ווייצקר והסופר שניידר הצליחו בסיבוב פילוסופי זה לרדת אל העם ולהגיע אל הקהל; האם הדבר מקרי, שדווקא אלו אשר אינם פילוסופים מוצהרים מוצאים נתיבים לנפשות הצופות בהן? אולי דבר זה הנו בבחינת נושא לדיון נוסף, מכל מקום פון-וייצקר ניתח בזהירות ובחכמה יתרה את האינטרס הגרמני וביקש לעמוד איתן לימין רעיון המערב ורעיון הדמוקרטיה המתגוננת באופן חוקי אך ביקורתי, לצד הסופר שניידר שהעביר ביקורת על חוסר יכולתה של אירופה עצמה לפתור סכסוכים, שלצורך זה הביא את דוגמת הסכסוך בבלקן כאירוע שקרה בבית האירופאי, ואשר ללא התערבות אמריקאית לא היה מגיע לסופו.
מכל מקום זכו שני משתתפים-מוזמנים אלו למחיאות כפיים של ממש, בניגוד למחיאות כפיים מנומסות במקרה שני הפילוסופים האחרים, שהיו אולי אפורים מדיי עבור קהל שחיפש מילים ורעיונות מעט יותר ברורים. אין לדעת. ספרנסקי וסלוטרדייק מצידם חייכו בנדיבות גם לקראת סוף תוכנית זו, כמו בשאר תוכניותיהם אלו המשודרות פעם בחודש, כל פעם בנושא אחר.

מישל וולבק אינו היחידי הגורם כאב ראש לרשות המחוקקת ולרשות השופטת בצרפת, כפי שדווח בטור זה מלפני שבועיים. לרשימת הדמויות הבעייתיות שפרסמו ספרות בעלת נימה בעייתית בצרפת מגיעה גם סופרת צעירה בת 15 העונה לשם ראנדה ראזי (Randa Ghazy), אשר נולדה להורים מצריים באיטליה, ואשר חייה ומבקרת בגימנסייה באזור העיר מילאנו, כך לפחות מספר לנו גליון ה''שפיגל'' האחרון.

בחורה צעירה זו פירסמה רומן ביכורים פרי עטה, המתקרא ''פלסטינה: חלומות על קו העימות'' (תרגום חופשי ובלתי מדוייק א.מ.) ושפורסם לראשונה באיטלקית, ואשר בו בחרה לתאר את חיילי צבא הכיבוש הישראלים כקלגסים לכל דבר, אשר כל מטרתם היא לרצוח, לשדוד, לאנוס, לשרוף ולהמית פלסטינאים מזקן ועד עולל, משמע היו חיילי צה''ל בבחינת חיילי וואפן אס. אס. לכל דבר לשיטה זו.
ראזי, אשר מעודה לא היתה בשטחים הכבושים מתארת בספרה זה צעיר פלסטינאי העונה לשם ג'יהאד, אשר כל משפחתו נרצחה כשהיה ילד עת טנקים ישראלים פרצו אל כפרו וירו למוות בכל דבר שזז והתנועע, העלו באש כל דבר שיכלו, אנסו את נשות הכפר, גנבו כספים והרסו את הכפר את היסוד. כמו כן שברו לילדים צעירים את העצמות כדי שיגדלו כנכים לכל ימי חייהם ויפלו על ידי כך למעמסה כלכלית על משפחותיהם.

האם מותר לפרסם סיפורת מסוג זה, המעמידה את צה''ל כשווה צבא יחידות הוואפן האס. אס.? האם אין בתיאור זה פגיעה בטעם הטוב? מהו הדבר המותר והאסור ברומנים מסוג זה? שאלות ותהיות שונות, אשר לא עלו כלל לדיון באיטליה, שם פורסם הספר לראשונה. דווקא בצרפת הליברלית עורר ספר זה ביקורת נוקבת, אולי בגלל העובדה כי דווקא כאן החליטו מכון שמעון ויזנטל מלוס אנג'לס, לצד הליגה נגד אנטישמיות וגזענות יחד עם ארגון ''עורכי דין ללא גבולות'' וארגונים נוספים לפתוח במסע מתואם נגד הופעתו, היות ולדעתם ולטעתם ספר זה מקדם ומעודד אלימות טרוריסטית לצד מלחמת ג'יהאד.
שר הפנים הצרפתי נקרא במקרה זה לאסור הפצת ספר זה בצרפת, העשוי להחשב כספר ילדים בהתאם לגילה של המחברת, אולם הוצאת הספרים הצרפתית דאגה מראש לרשום כי ספר זה מיועד לילדים בני 13 ואילך, ובכך להתחמק מאיסור אפשרי העומד לרשות המחוקק הצרפתי לאסור הפצת סיפורת מסויימת לידים מתחת לגיל זה.

מהו גבול חופש הביטוי בספרות פיקצייה הנכתבת על ידי מתבגרים? מהו המותר והאסור בתיאורים ספרותיים במאה החדשה? האם הגדרותיו של וולבק את דת האיסלם כ''דת המטומטמת ביותר בעולם'' מותרות, והיגדים מלאי שנאה נגד ישראלים או יהודים אסורים?

מעניין לציין כי ראזי מקדישה רומן זה לילד מוחמד דורה, אשר אין ברור אם נורה על ידי חיילים ישראלים לעיני מצלמות טלביזיה בעולם, אולם היא גם ממציאה ראיון שלם עם החייל שהרג את דורה והשאיר את אביו בחיים ''כדי שיסבול'' לשיטתה. האם דבר זה לגיטימי בספרות היכולה להחשב כספרות ילדים?

דומה כי ראזי מבחינתה דוחה כל שיחה ונסיון פיוס בין העמים, היות וזוהי דרך הכניעה כדבריה. השנאה נגד כל ישראלי בעולם היא הדבר היחידי האפשרי העולה מספרה, לפחות לדעת ביקורת ה''שפיגל'' האמורה.

הוצאת הספרים הגרמנית שפירסמה זה עתה תרגום ספר זה לגרמנית חושבת לעומת זאת שזהו דבר מעניין לדעת וללמוד מה קורה ומה עובר במוחם ובתחושתם של פלסטינאים צעירים כיום, ולהווכח כיצד אלימות עיוורת יכולה לעצור כל תהליך מחשבה ופיוס אפשרי. כמו כן גורסת ההוצאה מצידה כי אינה רואה ספר זה כמעודד אלימות, למרות חד צדדיותו.
יש אולי מקום בהקשר זה לציין כי פרסום הספר בגרמניה טרם עורר ביקורת ציבורית, ואולי דבר זה מעיד על חוסן מסויים כבמקרה האיטלקי, או על כך שהמתנגדים הברורים לספר זה העדיפו לערוך את מערכתם בצרפת, מסיבותיהם הם. אולי זוהי סתם אדישות לפרסום נוסף בתחום שמזמן חדל לעניין את רוב הציבור הגרמני, אשר איני חושב שעומד לעוט וקנות בהמוניו ספר זה.

מאחר וטרם קראתי ספר זה אינני מעוניין להביע דיעה חותכת לפה או לשם כלפי הספר. לא נותר אלא ללמוד לאחר חג המולד על שיעור קנייתו ותפוצתו כמתנת חג מולד, מתנה העשוייה אולי גם בעתיד למצוא מקומה ברשימת ספרים המוגדרים כבעייתיים עד מאוד במקום זה.

חג המולד עומד בפתח ועימו המתנות הרבות, חג אשר לו מחכים מליוני ילדים ומבוגרים באירופה וברחבי העולם המערבי בכליון עיניים. אין ספק כי חג זה רומנטי וקוסם מטבעו, ולצד סנטה קלאוס האדמדם הטוב עם זקנו הלבן נחגג חג זה באווירה המשפחתית המתאימה בימי חורף אלו, לפחות בחצי הכדור הצפוני.

מעניין לא פחות לציין ולהווכח כי לצד חג המולד הולך ותופס ''חג'' אחר תאוצה מסויימת, ואין הכוונה לחג החנוכה במקרה זה: ''חג היפוך השמש'' הוא החג המרכזי שנחגג בלילה ליום א' האחרון, בלילה האחרון הארוך ביותר בשנה, אשר לאחריו מתחילים הימים להתארך מחדש והלילות להתקצר, עד להיפוך נוסף בחודש יוני וחוזר חלילה.

חג זה, אשר מעצם טבעו משך אליו בשנים האחרונות אנשי ניו-אייג' שונים ברחבי העולם המערבי, מקבל בגרמניה הפגאנית תפנית יותר ויותר פולקלוריסטית, ונחגג גם בידי קבוצות מהוגנות לכל דבר, המורכבות רובם ככולם ממבוגרים שואפי הרפתקה. מדוע הרפתקה? הסיבה לכך נעוצה כמובן באווירת חגיגת אירוע זה, אשר מתרחשת לאורך כל הלילה ועד לזריחה הראשונה של יום המחרת, על פי רוב על צוקי הרים במקומות שונים ברחבי אירופה, לעיתים גם במקומות קלים יותר לגישה כגון יערות וחורשות גדולות בפאתי העיר עם מבט אל קו הרקיע.

כל איש ואישה לפי קבוצתם חוגגים חג זה בצורות שונות: יש החוגגים זאת בזמר ושירה משותפת אל תוך הלילה, אחרים בשתייה כדת וכדין לצד פעולת קירוב הלבבות והבשרים, אחרים מדברין ומספרין כל אותו הלילה בשבחה של אמא אדמה, וכמובן קיימות גם קבוצות קקיוניות המדברות בשבח הברירה הטבעית למורשת פגאניזם הטבע, על כל המשתמע מכך.
יותר מכל דומה כי חג בלתי נוצרי ו/או יהודי זה זוכה יותר ויותר לפופולריות של עמך באשר הם, ללא כל אידיאולוגיה של ממש, ולצורך שמחת החג הכלולה בטיפוס קטן על הר ובצפייה לזריחת המחרת או להופעת קרן אור ראשונה מתוך ענני האפור האינסופיים.

סוציולוגים לא רשמיים מדברים על מעין ''חג בהתהוות'', שאולי אינו קשור לחגיגת הצריכה האינסופית מספר ימים לאחר מכן, כמו לחשל את הגוף בקור הלילה לפינוקי חג המולד, אך דומה כי ההכרה הסמי-רשמית מתבוששת לבוא לאירוע זה, אולי בגלל צלו הארוך של העבר. אין לדעת.
אם משווים חג זה לפריצת חג הריקודים והאושר של האחד במאי וליל-וואלפורגיס הרי שיש למהפכי השמש שמופיעים פעמיים בשנה עוד הרבה מה ללמוד, לפחות משיטת שווק התיירות והנופש במסגרות היידניות מסוג זה.
אני, על כל פנים, העדפתי במועד-חורף זה להמשיך וללגום את בקבוק הבירה הקר בחיק הכורסא הגדולה בסלון גם בליל המהפך האמור.

הצגת המאמר בלבד

תנו לשמש לעלות

מיה (יום שני, 23/12/2002 שעה 17:01)