|
|
|
שתי תצורות הבסיס של התועמלנות
מיכאל מ. שרון
(גרסה שנייה למאמר מ- 16 ינואר 2000)
במהלך ההיסטוריה אנו רואים בחברות רבות פנייה המונית לפעולה אלימה המוזנת על ידי שתי תצורות יסוד קוגניטיביות (קוגניציה: חשיבה, הכרה, עיבוד מידע במוח) ורגשיות המתבטאות בתרבות תעמולתית על סמליה, דימוייה, האידאולוגיה שלה והאתוסים התואמים להם.
שתי תצורות אלה מתועלות לפעולה ושזורות בתוך שתי גישות יסוד תועמלניות.
התעמולה הפוליטית ותחבולות התועמלנות אינן ספציפיים למשטר כזה או אחר.
התועמלנות הינה מערך יסוד כלפיו עשוייה לפנות חברה ותרבות מסויימת כאשר צצות בה בעיות מרכזיות סבוכות הנראות כבלתי פתירות.
גורם בסיסי לבעייה בלתי-פתירה-עקרונית הינו עריצות שלטונית, דהיינו מבנה חברתי לא מבוזר בו רבים מנושלים מהכוח להשפיע ולשנות את המציאות הקובעת את נסיבות חייהם. אך אין העריצות בהכרח אב טיפוס של בעייתיות בלתי פתירה. גורם אחר יכול להיות פגיעה אלימה ממושכת מצד גורם עוין, שאינה כפופה להכרעה בהתלקחות עצימה בשדה הקרב. פוגענות בלתי פתירה יחסית כזאת עשוייה להיות פעילות טרור ממושכת בדרגות עצימות בינוניות (העשויה בעתיד להפוך לנושאת פוטנציאל הרס עצים בעקבות השגת נשק השמדה המוני) מצד כוחות בלתי סדירים שמקורותיהם מבוזרים.
סוג אחר הינו טרור עירוני העשוי לצוץ מצד אוכלוסיות נחשלות המעדיפות אוריינטציה של ביזה וסחיטה על פני דפוסי פעילויות יצרניות המייצרות ערכים ונכסים.
יש לשים לב שאין מדובר כאן בנארטיבים תועמלנים מגוונים, אלה בשתי תצורות יסוד תועמלניות שנראטיבים מרובים נגזרים מהם.
התצורה הראשונה: תצורת נקודת האושר.
ניתן לאפננה כ- ''התכנסות בעיתיות מצטברת לנקודות אושר''.
אנשים הטרודים בבעיות שונות, חלקן שוחקות מאד ונמשכות (כך שאין לסלקן מה''שולחן'' או מסדר היום והן נשארות כמטרד מעיק ומתיש ברקע) בפרט בחברות עתירות ביורוקרטיה - נמשכים לכנס (CONVERGE) את כל הצרות המצטברות לנקודת סילוק מדומה אחת , לרוב מוסטת displaced מזיקה כלשהי לכל רווחה ממשית, אך המשמשת היטב את מטרות התועמלן :
''אילו רק הדבר הזה היה מסתדר, הכל היה מסתדר, האושר המוחלט היה מגיע, אפשר היה סוף סוף להתרווח בנחת''.
כך מופנה מצד התועמלן זרקור כלפי מטרות שונות בהתאם לצרכים משתנים, מטרות המוצגות ''כנקודות מניעת אושר'' שאילו רק היו מסולקות ---
כך הופכים הצרות והנזקים חסרי הקבילות - והשאיפה להיפטר מהם ולהקלה במצב - אותה חוסר קבילות שתכופות הינה פרי פעילות הגורמים שמאחורי התועמלנות - למנוף לתועלות נוספות עבור מחוללי הבעייתיות הבלתי פתירה, והפעם באפס מחיר, תוך קצירת ערך מוסף נוסף מהנזקים וגריעת הרווחה המסיבית שאלה מחוללים.
יוצא שבמצב הסבל של רבים, מספיק לזרוק פה ושם ''נקודות מיקוד'' מצד גורם הסבל - בדומה לפיזור מוקדי התעבות של ענני גשם - בכדי לחולל מצבים נוספים הדרושים לצרכיו.
הבהרה: הצבעתי בעבודתי מ- 1970 ''שלטון ונחשלות'' (במסגרת צבאית) על הפונקציה שממלאת שכבה ביורוקרטית מעובה בחברה לא מבוזרת ועריצה - מצריים של ג'מאל עבד-אל נאצר - בכך שהיא מתישה פרי מאמציהם של רבים ומאפשרת שליטה טוטלית לקומץ, במספר קטן של מוקדי כוח.
מבנה ריכוזי זה מחלחל לתאים רבים של המארג החברתי, בפרט אצל הרוב המוצמת. למשל ברמת המשפחה, שגם שם שורר מבנה ריכוזי מאד שאינו מאפשר דיון תבוני ופשוט, כך שכל תקשורת רוויה באבסורדים מתישים היוצרים חיכוכים לא פוסקים ( conflict and absurdity perturbed communication channels).
הדבר מביא לכך שבני הרוב המוצמת מתישים עצמם בחיכוכים, התכתשויות ומריבות פנימיות בלתי פוסקות. כך מנציח עצמו איפוא המבנה החברתי הריכוזי מאד הזה, באמצעות עיתוקו (Migration) הן לתאים ומערכים חברתיים רבים של בני הרוב הדחוק/מנושל מהכוח החברתי המשמעותי, והן לגישות האידאיות השוררות בקירבו.
לדוגמא '' זה צו הגורל'' או ''הכל מאלוהים'' (כול'ה מן אללה) - מה שקורה, מה שכבר קרה, הוא מה שהכרח שיקרה, אין לשנות דבר'';
אידאולוגיה צינית (ניתן לראות בציניות אידאולוגיה המציגה תמונת עולם המתפעלת המלצות פעולה במצבים ספציפיים ומגוונים, אך אינה חותרת למאמצים בכוון שינוי חברתי, אלא להרפפת מאמצים כאלה) :
''אנו הרי יודעים איך הדברים מתנהלים ''באמת'', אין מה לעשות, יש להשלים, צריך ''לדפוק'' אך גם לדעת מתי לספוג/לחטוף - אל תהיה אידיוט/נאיבי'' - דהיינו אידאולוגיה צינית. זו מביאה להתפוררות חברתית ומלחמת הכל בכל בקרב המעמד המוצמת, כשכתוצאה מכך, אף דבר בתחום אפקיו אינו נראה כבר-קיימא ויציב לאורך זמן ואין וודאות בעתיד:
''אין לסמוך כמעט על שום דבר ושום אדם, הכל ג'ונגל''-ועל כן יש במקרים רבים לחטוף כל פרור בהווה (''אל תהיה פראייר''), או לגבש קואליציות וחבורות שונות, זמניות, לצורך ביצוע ''מחטפים'' וניצול סיטואציות של רגע.
או שיש לצפות לתמורות אושר ועושר גדולות שיגיעו ''אם רק ---'' וכאן שוב עולה עניין זריעת ''נקודות האושר''.
אנו רואים אם כן, שמבנה כזה עשוי להנציח עצמו, שכן מתחולל בו בדיוק המצב המתואר על ידי האידאולוגיה הצינית, ועקב הפעולות ודפוסי ההתנהגות אותם גוררת אידאולוגיה זו.
הגישה התועמלנית השנייה מציבה את הציר הדו-קוטבי:
ה''אדון'' השמן והרופס ------- המסתגר/מתנזר הקודר ומחולל הרע
בשני המקרים מוצג מישהו היושב על נכס או בעל אמצעים.
בקוטב ''האדון הזה'' מושא התועמלן מוצג כאיש רופס ובעצם - טיפש בסיסית, חסר פוקוס ובלתי תכליתי שאינו אפילו מבין ''מה יש לו ביד'', ועקב רפיסותו הזחוחה והאידיוטית אינו ראוי בכלל להתקיים, לא כל שכן שאינו ראוי לנכס או לרכוש שברשותו.
כאן, לצורך הבהרת הדברים שיובאו בהמשך, אזכיר כי בעוד תועמלנות ''נקודות האושר'' מקורה במבנים חברתיים וכלכליים ממורכזים/ביורוקרטיים שהתפתחו היסטורית במזרח, הרי שהגישה התועמלנית השנייה התפתחה במזרח ומרכז אירופה, לצורף הרפפה וערעור מתמיד התלוי ברקע - ותכופות מתופעל הלכה למעשה - של מעמדם של מיעוטים, תכופות יהודים.
הדבר נעשה, הן:
1) לצורך ''בעיטה בישבן'' וניכוס כל השייך להם לאחר קצירת פירות עמלם.
2) הן לצורך יצירת מצב מתמיד של תלות מוחלטת וכפיפות מוחלטת של יהודים אלה לחסדי ''האדונים המגינים'' - שכמובן עשו בהם שימוש כאוביקטים למטרות שונות, תכופות לא אהודות חברתית (חכירה, גביית מיסים וכד'); חשפו אותם לשנאת ההמון אך גם סיפקו מצג של הגנה, חסות ונאורות מצד האריסטוקרט הכפרי הג'נטלמן. והן:
3) שימוש בהם לצורך שעיר לעזאזל, לתעול והסחת צמיתים נדכאים או המון עירוני קשה יום מתנאי קיומם הקשים - מה ששוב מחזיר אותנו לשימוש בתועמלנות ''נקודת האושר'':
''אילו היהודי המאוס והעשיר הזה, בעל זכיינות הובלת העצים על פני הנהר (או חוכר בית המרזח'') - שכמובן, משתמש לסיפוק תאוותיו ללא הבחנה גם בנשותינו התמימות (ראה עניין הזחיחות והנהנתנות חסרת הפוקוס) - אילו הוא, המאוס המנוול הזה היה מקבל את הראוי לו וכל אשר לו היה מופקע לטובת ''מי שבאמת ראוי לכך'', כמובן שהרובלים או הזלוטיס או השילינגים האוסטרים היו ממלאים את כיסנו, ולא היינו עוד צריכים לעמול בעבודה כה חרופה ומשעבדת לקיומנו. הכל היה נעשה נהדר אז, גן העדן האבוד היה חוזר ויורד עלינו''.
מצג הדמות השנייה בציר התועמלני הזה - ''המתנזר הקודר והרע'', מציג גם הוא דמות היושבת על רכוש או קניין, וגם כאן אינו ראוי לו, הן משום ש:
1) ''הוא אינו עושה כלום עם מה שיש לו, בעוד אנחנו, אילו רק היה קנינו נופל בחלקנו ---''
2) ''ממילא הוא חורש רע ומביא נזקים, ולכן לא רק שאינו ראוי, אלא ש'חייבים' לערטלו מקניניו''.
גם כאן המוכוונות הינה העברת קנינים ''ממי שלא ראוי להם'' לזה שכן ראוי. בקוטב הראשון ניטלת הזכאות תוך ליבוי נרגנות עממית, כאשר לנרגן מתאפשר לייחס לעצמו תכליתיות, עמל, זיעה, כוח רצון ובעיקר - כוח אישי ולוחמנות (אף אם הוא נהנה מכל טוב הארץ, ללא מאמץ רב). זאת בעוד למושא התועמלנות מיוחסת היפוכן.
יוצא שבאקט הקבלה של להג התועמלן נוטל המופעל על ידו מעין נוסחה מחמיאה למדי להגדרה עצמית חברתית, זהות מסויימת המאפשרת סולידריות משותפת עם אחרים החשופים לאותה תועמלנות, וזאת כבונוס נוסף.
בקוטב השני ניטלת הזכאות בשם:
1) הצגת אי שימוש בקניין
2) ואי השתתפות בהוויה החברתית (הסתגרות) ו-
3) כוונות או מעשים רעים ונזקיים מצד מושא התועמלנות, דבר היוצר ''צורך'' לערטלו מכל אמצעי וקניין, להחלישו עד כלות, אם לו להתאנות לעצם קיומו.
בשתי הקטבים מוצג מישהו ה''מנוגד לנו'' המאפשר לנו, באמצעות הצבת והכרת ''האחר המנוגד'' להגדיר את עצמנו באופן חיובי. קוטב ''המסתגר הרע'' אמנם מנוגד קוטבית לדמות הראשונה, אך השימוש התועמלני הינו בשניהם כצמד, תכופות המודבק לאותו אדם, לסרוגין ולמרבה האבסורד, כאשר ''לאדון השמן, האידיוט והזחוח'' בהקשר א' מודבקות בהקשר ב', כוונות דמוניות ורשעות מובנית.
השימוש בציר בעל שני קטבים קיצוניים משרת את מגמת ההוקעה כ''שונה'' של מושא התועמלנות, בעצם העובדה שמודבקים לו קטבים מוקצנים, אך לא מצבי ביניים. שהרי בני אדם נמצאים רוב הזמן במצבי ביניים, בעוד למושא התעמולה מודבק תמיד וברוב הסיטואציות בבחינת ''בד אדום לפני שור'' התג של מצב קיצוני, כשהמשותף לשני הקטבים ששניהם כאחת דוחים.
שוב, ניתן להניח כי הצמדה יחידנית כזאת של שני הקטבים צמחה בנסיבות ממשיות היסטוריות (ולא רק כפרי תכנון מראש מוקדם של תועמלן, כך שהבנה מלאה יכולה להיות רק בדיעבד, לאחר הנסיון ההיסטורי ומפרספקטיבה היסטורית). הכוונה לכך שסביר שהיסטורית, אנשים שנחשפו לפורענותה של הסתת המון, אמנם נטו יותר לצמצם את האינטרקציות עם האנשים המוסתים ולהתמקד יותר במגעים עם בני עמם או חלקי סביבה סבירים, עדיין, כך שהופיעו בעיני ההמון כ''מסתגרים''.
השימוש בקוטב של ''בעל הנכסים הרופס'' ושלילת לגיטימציה וזכאות תוך פנייה לנרגנות העממית, מופיע בצורה חדה בנאומו של היטלר ברייכסטג, ב- 28 באפריל 1939. בפנייה לנשיא רוזוולט מביא היטלר את הדימויים הבאים:
אדוני הנשיא רוזוולט! אני מבין בהחלט כי המרחבים של אומתך והעושר העצום של ארצך מאפשרים לך ----. אני, אדוני, נמצא בתחום צנוע הרבה יותר וקטן יותר...
מצג הפעלתנות היוצרת מול הזחיחות הרופסת והעשירה מובא בהמשך הנאום:
אני, שלפני עשרים-ואחת שנה הייתי פועל וחייל אלמוני בעמי (הגם שהיטלר היה בנו של פקיד בעמדה מכובדת באדמיניסטרציה של האימפריה ההבסבורגית), השגתי זאת, מר רוזוולט, בכוחותי שלי... אתה מר רוזוולט, מלכתחילה עלית להנהגתה של אחת המדינות הגדולות והעשירות בעולם (מובאה מספרו של יואכים פסט: היטלר-דיוקנו של לא איש. ירושלים: הוצאת כתר, 1986) .
מאידך, הקוטב השני, זה של המתנזר הרע היושב על קנין רב שאינו זכאי לו עקב התנזרותו ורשעותו, מופיע בדימויים של היטלר לגבי ברית המועצות ועניין העברת הבעלות עליה לידיו.
בארצנו נעשה שימוש בתועמלנות נקודת האושר בהצבת מושג ה''כיבוש'': אילו רק ''בעיית הכיבוש'' תפתר, כל בעייה אחרת תפתר. או, ''אילו רק ידכאו את החרדים'', ''ינטרלו את ש''ס'', יסלקו את ביבי או אריק או רבין כיוצא בזה, כל בעייה אחרת בחברה תמצא את פתרונה.
תמונת המתנזר הרע מיוצגת בדמות המתנחלים או הקיבוצניקים, ושוב מובלטים נכסים רבים הנמצאים בידיהם ''ללא זכאות'' (''אילו רק עברו נכסיהם והמשאבים המוקצים להם אלינו'') .
בחלקו של העולם הערבי והאסלאם הפכה ישראל לנקודת האושר: אילו רק ישראל תסולק מעל פני האדמה, הערבים יגיעו שוב לתור הזהב שלהם, העושר והאושר יועצמו והשטניות תעלם מהעולם.
נקודה נוספת היא שבהיסטוריה מתקיימות תקופות עטירות אתיקה (המאה ה- 19 , תור הזהב של אתונה או האימפרייה הרומית וכד') ותקופות ברבריות (תקופת כיבושי מוחמד ויורשיו, תקופת וסביבת אטילה ההוני, שנות ה- 30 של המאה ה- 20) . אנו נמצאים כיום במצב בו ברובה של הקהילייה הביןלאומית רווחת אוריינטציה אתית.
יוצא שמטרת הפלשתינאים לתעל אותנו לפעולות ברבריות על מנת שנהפוך ''למופת'' שלילי בקהילייה הבין לאומית. מאות שנים שמשו היהודים בתפקיד ''מופת שלילי'' בבחינת ''האחר המנוגד'' הקוטבי לאדם בחברה הנוצרית Corpus Christi , תוך החזקתם בעליבותם ומסירת תפקידים שליליים ליהודי (מלווה בריבית, גובה מיסים וכד'). זאת על מנת להציג את הדוגמא השלילית של מה שעלה בגורל המתכחשים לישוע המשיח.
כך, תחזוק מערך חברתי, תרבותי וערכי מסויים דורש תכופות גם את הדוגמא המרתיעה וההופכית, את דמות ''האחר המנוגד''. נראה שהפלשתינאים השכילו להבין כי ''תפקיד'' וותיק זה של היהודים כמופת שלילי וכ''אחר המנוגד'', עשוי שוב להדבק אליהם אם יציגום כברבריים ואם יתעלום למעשים הניתנים להיות מוצגים כברברים.
|
|
|
שתי תצורות הבסיס של התועמלנות
