פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_9361

הציפור שבה אל האילן העתיק
הרצל חקק (יום חמישי, 21/04/2022 שעה 14:00)


הציפור שבה אל האילן העתיק

הרצל חקק



עטיפה
צילם הרצל חקק
על שירתה של אסתר קמרון בספר שיריה 'לקראת הארץ', הוצאת 'ביצרון' בשיתוף הוצאת 'ראובן מס', 340 עמודים, שנת 2020.
שירתה של אסתר קמרון אינה מקבלת את המקום הראוי לה בשירה העברית. מדובר בשירה מתמודדת,
בשירה השואפת ללכת בציר הזמן ובציר המקום כדי לפענח את זהותה. במידה רבה זה ניסיון לפענח את הסיפור היהודי, את הסיפור שלנו.

בעיני המשוררת, כוחה של השירה ביכולתה לפרוץ גבולות ולפרוש לנו חיים של רוח, מרחבים של זמן. כבת לעם הנצח, היא נוטלת פרקים מן הסיפור של עמה ומן הסיפור שלה – ואנו מקבלים הליכה מאד מורכבת, מעין מסע מדברי של עם בדרך לחיפוש ייעודו. ציטוט מן השיר 'גונג' (עמוד 14):

למשורר צר המקום: הוא רוצה
חיים, חיים, ולא חיי הקֶבר,
רוצה לצעוד מעֵבר – אך גבולו בּו,
חונק אותו ומתחמק ממנו.

ומתברר שיש למשורר שליחות, עליו לעמוד נוכח המשימה – וכך מסתיים השיר:

הו, משוררים, שִתקו לרגע, האזינו
לא למילות אדם, אלא לגונג
הקורא לכם בקול ארד מכל האופק
להתאסף, לעמוד פנים אל פנים
עם החיים ועם המוות, על ההר.

שירתה של קמרון היא שירה של מאבק על דרך, על זהות, על ייחוד. כשאתה מחבר שיר לשיר, לעתים נדמה לך, שאנו במסע להבנת גורלו של עם, להבנת המושג 'עם לבדד ישכון'. כך מתוארת המשוררת בניסיון לתאר את בדידותה – וקשה שלא לחוש מעֵבר למסכת המילים מאפיינים של יחיד ואומה הקשורים זה בזה.

לפעמים נדמה לי שתמיד
הייתי לבדי, כמו עכשיו
ובדידותי נמשכת בעתיד.

וקשה שלא לחוש איזה משא נבואי נחבא בין השורות, רק שורות הסיום של השיר חושפות מכמנים בעומק השירה החודרת ללבבות:

שובו בנים, השיבו גם אותי,
וזו גם בקשתי ושאלתי.

השירים אוחזים במשקפת הזמן, חושפים רגעים וקטעי זמן – ואנו חשים כנסחפים בקרוסלה אל נצחים, אל סיפור רחב יותר. גם כאשר אנו קוראים על בית ושבר וחורבן, קשה שלא לחוש ברמזים עמוקים יותר, חוטים שמחברים אותנו לחורבן הבית (עמוד 87):

גם ביתך נבנה כפי שנתברר
על השבר העובר בכל העולם
והוא נפתח ובלע את העבר
ואולי גם חתיכת עתיד
ונשארת מול אתגר:
לרפא את האדמה.

שם השיר אינו מפתיע - ''חורבן הבית''.

הרצון להבין את מסתורי הזמן את כיווניו מדריכים את מנוחתה. בשיר שמתכתב עם יצירת אלתרמן היא כותבת (עמוד 196):

כי עוד דבר השטן ביצע
סתם את ליבו של העם
בפני שיר מרומֵם, וכמו במרצֵע
לעמוד קטנות ריתק אוזנם.

המחברת
אסתר קמרון
המשוררת אינה מסתירה את העובדה שהיא מתכתבת עם שירו של אלתרמן 'אז אמר השָׂטן' – וחשה מחויבות להילחם נגד המזימה להַכהות את מוחו של העם, שהרי תכלית שירתה להתחבּר לזהות, למעמקים, לצִדקת הדרך.

בעיניה לשירה יש כוח, למילים יש עוצמה – ודרך שירֶיה חשים את כובד האחריות, את מחויבותה לכתוב שירה שתאיר דרך, שתפרוץ נתיבים (עמוד 212 ):

דרוש לנו עוד שיר אשר יאיר שִׂכלנו,
שיעורר רגש, ידליק דמיון,
ישקיט בלבבות קנאה ותימהון
ולמקום בטוח בקצב יובילנו.
ומי ישיר אותו? ומי יעז וישכיל?
ומי ישמע את מי שאומץ יאזור.

כדי לחבר את האומה לדרך אחרת, היא רואה הכרח להבין את הרבדים הנסתרים, את החוקיות הגנוזה בחיי האומה, את ההיסטוריה מדורי דורות. סודות מן המעמקים.

את העולם עד אז, ומה אבין?
אבל משהו מושך אותי אל המסתורין,
והתחלתי לקרוא, ובפירוש בצבץ לי משפט:
'בינה ...תמתיק את דיני המלכות'. אני כמעט
בטוחה שהמחבּר לא התכוון
לומר: אם נעמיק להתבונן.

וככל שאנו צועדים בנתיבי השיר, אנו מגלים שאיפה לחשוף רזים, להבין מציאות גנוזה – ובין השורות אנו נסחפים אחר רצון לזהות משמעויות של סמלים (עמוד 307):

אפשר גם להרחיב ולחזות
בשושנה אות לבריאה כולה....
הרי זו שושנה משושנים
מורכבת! אך ללא ההרכבה
ללא האור המאחד הזה,
נוגחת שושנה בשושנה...

רק דרך הבנת המסע הנסתר נוכל להבין את הדרך להתחבר לזמן שלנו, לחיים שלנו, לאחדות ההיסטורית בין חלקי העם. מי שינסה יוכל להבין מה מסמלת השושנה במקורות שלנו, אולי לקשור זאת לעלי השושנה בסיפורי רבי נחמן מברסלב. שושנת יעקב עדיין חיה וקיימת. הסמלים העתיקים אינם נמחקים.
החיבור למהות של האומה מרגש, מפעים, וקשה שלא להתפעל מן התחושה שזו שירה שנכתבת מתוך מחזור הדם של העם לרבדיו, למכמני היצירה שלו. אין משוררים רבים בתוכנו שחשים אותה שליחות להצטרף למסע המדברי המחודש. לאסתר קמרון דרך לגלות לו את צופן החיבור מחדש (עמוד 323):

מול רבים אנחנו חופֶן
''גרעיני חיטה בּריאה
אך בנו טמוּן הצופן
המחַייה את הבריאה.
מן האור בחלוננו
צל זדון ינוּס, יכלה
ובהַלֵל לאדוננו
אל הבית נעלה!

היכולת שלנו להתחבר, לצעוד אל העתיד – קשורה ביכולתנו לא לשכוח, ביכולתנו לקשור חיינו לעבר ולסודותיו (עמוד 255):

מה היה שם כתוב. כבר איננו זוכרת.
איך קראו לי, בקושי אזכור.
לא פיללתי להיות כה קלה, לא מוכרת,
לא נשבר עבר לעקור.

בכל חוויה ובכל אמירה יש התמודדות מתמדת עם ציר הזמן. לכאורה אנו מקבלים דיווח על חיישעה, על אירועים שקורים כאן, אבל החוטים נשזרים למרחקים, לסמלים ולדמויים הקשורים לעולם הזמן.
ההליכה בתוך הנוף הרוחני היא מתוך מחויבות לבנות עולם חדש, אבל מתוך חיבּור לרֶצף.
שירתה של קמרון מתמודדת בכל שעל ושעל עם הגורל היהודי, עם סֵבל הגלוּת, עם פרקי החיים של האומה.

העולם מאיר לפנֵי החלונות,
עת לָשיר ולִבנות.

שירתה של קמרון מתחברת לסיפור חייה. אסתר קמרון עלתה ארצה מארצות הברית לראשונה בשנת 1980. בשנת 1983 נחשפנו לשירתה בספר השירים ' אור מודרג' בתרגומו של שמעון הלקין. קמרון המשיכה לפרסם שירה ולאחר כמה שנים זכינו לספר שיריה 'צ – ניתוח עצמי של גולם' – ומדובר היה בספר זיכרונות בתרגומה של רות בלומרט. כעבור שנים פרסמה ספר שירים – 'גרגרי העומר' – אלה היו שירי התבוננות לימי הספירה בהוצאת 'ביצרון'.
כמו כן הוציאה לאור כתבים ומחקרים באנגלית.
סיפורה האישי אכן נחשף בשירים, והתחושה שלה היא שהיא מחוברת לנצח חייו של העם. זה שירה על גב הכריכה של הקובץ:

ממעיין אברהם אבינו לא שתיתי,
לא ישבתי בּצילה של רות המואביה,
אבָל בתים שהם נִטעֵי אמונה ראיתי
לאורך הרחוב הצר, שהוא מרחב- יה.
כפרח בִּנקיק הזמן המחוספס זרוּע
צמחי, חברון, חִזקי, בִּקעי את הניכּור הפרוע!
את נצח אמתֵך תמיד לנגדך שוִיתי.

חייה של המשוררת מבקשים את נקיק הזמן, את הרצון לבקע את הניכור.
חיי היחיד שבים אל המקורות, אל השורשים, אל האילן העתיק, שבקורותיו שמורים חיינו, חיי היחיד, וחיי העם (עמוד 53).

ציפּור כי שָבה אל אילן עתיק
תן לה למצוא ענף עליו תבְנה קינָהּ
הַמצא לה גם ידיד עֲמלה להמתיק
וגם פּתחון מַקּור לפתוח בּרינה.

השליחות של המשוררת הוא לפרושׂ בפנינו רבדים נשכחים, להוליך אותנו להכָּרת המציאות בשלימותה, להציג את תווי הגזע של אותו אילן עתיק. אַל נשכח, שכבר שלונסקי כתב לנו כי 'העץ הוא כל גיליו'.
כשאסתר קמרון מבקשת את חיי עמה, היא מוצאת גם מזור לחייה, גם תשובה להבנת הזהות. הקריאה בשיריה נותנת לנו קריאת כיוון, אל לנו לשכוח את המסע המחודש שלנו לקוממיות חיינו, זהותנו.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.