אמנם מבחינה טכנית הם יצאו ממצרים ונמצאים בדרכם לארץ המובטחת, אבל הם לא באמת השתחררו מהמצריות, זו נשארה בתוכם, לא הפנימו את רעיון החירות

השבוע אנחנו חיים עם המרגלים שמאסו בארץ חמדה וביקשו להישאר במדבר. היה להם הסבר מעשי לכאורה, התרשמו שמשימת כיבוש ארץ כנען גדולה עליהם, לכן קבעו: ... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. היו שם שנים (מתוך שנים עשר) שחשבו אחרת וגם אמרו: ... עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ—כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ. אבל העם נסחף אחרי רוב המרגלים וביקשו את נפשם למות (במדבר י''ד): א וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ. וכאן צצה יוזמה מנהיגותית חלופית שהציעה 'במקום להתקדם נשוב לאחור': ד וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

משה ואהרן ומקורביהם נקלעו למצוקה קשה: ה וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ—קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם. הם עושים ניסיון אחרון לשכנע את העם אבל ההתנגדות רק מתגברת: י וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים... וכשכבר כלו כל הקצין מתחילה התפנית: ... וּכְבוֹד ה', נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל. ה' מודיע שנמאס לו ומציע למשה: יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. משה מסרב להצעה והוא מעתיר בתפילה לה' שיסלח למורדים כמו שסלח בכל המרידות הקודמות: יט סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה—כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה.ה. וה' נעתר לו: כ וַיֹּאמֶר ה', סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.

ה' סולח אבל מודיע שיכבד את בקשתם להישאר במדבר: כב כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. כג אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ. זה מה שביקשו וזה מה שיקבלו. כי אמנם מבחינה טכנית הם יצאו ממצרים ונמצאים בדרכם לארץ המובטחת, אבל הם לא באמת השתחררו מהמצריות, זו נשארה בתוכם, לא הפנימו את רעיון החירות. יש סיכוי שבדור הבא, הדור שלא הספיק לחוות את העבדות במלוא עוצמתה, זה יסתדר. לכן עליהם לא נגזר למות במדבר. ואדרבה: לא וְטַפְּכֶם—אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, לָבַז יִהְיֶה: וְהֵבֵיאתִי אֹתָם—וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ.

לא די בכוונות טובות

קולמוסים רבים נשחקו בכתיבת הסברים לחטא המרגלים, במה בדיוק חטאו ומה היה המניע שלהם. בחסידות מבואר כי בשורש החטא שלהם היתה כוונה טובה, רצו להמשיך לעבוד את ה' בלי לדאוג לפרנסה, לביטחון וכו', בדיוק כמו שחיו במדבר. ואמנם על פי טבע הם צדקו בטענותיהם אלא שבדיוק כאן היה הכשלון שלהם, כי היה עליהם ללמוד מנסיונם הם שעם ישראל הוא מעל הטבע. ואמנם בכך מנמק ה' את תגובתו הקשה כמצוטט לעיל (פסוקים כב, כג). אלא שרצון ה' היה (ועודנו) שיהודים יעבדו אותו בתוך גדרי הטבע ובו זמנית יחיו בתודעה שהם (שאנחנו) מעל הטבע, שעבודת ה' שלנו אינה כפופה לחוקי הטבע. ועל כן ... עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ... למרות שעל פי טבע זה לגמרי לא הגיוני.

לקראת סוף הפרשה אנחנו מקבלים מצווה חדשה וצריך לומר שזה תיקון לחטא המרגלים (פרק ט''ו): יט וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ--תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַה'. כ רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם--חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. כא מֵרֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ לַה', תְּרוּמָה--לְדֹרֹתֵיכֶם. מֵרֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ לַה', תְּרוּמָה--לְדֹרֹתֵיכֶם. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם. בתודעה שלנו עדיין חסר לצערנו ה-אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם, המודעות לכך שהקב''ה נתן לנו את הארץ, וממילא לא מרגישים מחויבים כלפיו. וזהו שורש כל הרעות אצלנו, רעות שאנחנו גורמים לעצמנו. כשנשוב למודעות הנכונה כל הרעות יתבטלו ויהיה רק טוב לנו ולכל העולם.

---