היום יום חמישי בשבוע, זה היום השביעי מאז שאני מוצא עצמי כלוא בדיור המוגן שלנו – אין יוצא ואין בא. שלוש מאות דיירים, כולם בשנות השמונים והתשעים שלהם, מוצאים עצמם מנותקים מן העולם החיצון, מנותקים מבני משפחה ומידידים.
אין איש יכול לומר לנו ''עד מתי?'' כמה ימים, ואולי שבועות, נישאר כך מרותקים לבית, אין יוצא ואין בא. גם כל הפעולות השונות, הנהוגות כאן דרך שיגרה, מבוטלות. הנהלת הבית מנסה לקיים ההוראות ולא לרכז מספר דיירים בכפיפה אחת – שומרים מרחק של מספר צעדים זה מזה. אי אפשר לרכז את דיירי הבית לפעילות חברתית.
הבית שלנו גובל עם כביש ראשי, ונורא מוזר לשבת על ספסל בפארק הקטן הסובב את ביתנו ולשמוע את המכוניות החולפות מעבר לגדר, ב''עולם החופשי''.
כולנו יודעים, אין זאת אלא שאלה של זמן, ימים? ואולי מספר שבועות, והשער יפתח, ושוב נתאחד עם העולם שבחוץ, אלא שבשלב זה אנו כלואים, ''מאסר עד להודעה חדשה''.
איננו מנותקים. מדי בוקר מונח לפתח הדלת העיתון היומי, אני מקיים קשר עם העולם החיצון במסך הטלוויזיה, ברדיו ובטלפון. ובכל זאת – זה לא אותו דבר, אינך יכול להשתחרר מן ההרגשה שאתה כלוא ומנותק. והסוגייה הקשה במיוחד – אי הידיעה עד מתי? מתי יוסר הסגר ונצא לחופשי.
מציאות זו מביאה אותך להרהר באלפים הרבים הכלואים בצו בית משפט, אלה יודעים על מה נשפטו ומה חטאו, אלו יכולים לספור את השנים, החודשים והימים עד שיוכלו לצאת לחופשי – זה איננו מצבנו כאן, ואי הידיעה מאד מכבידה.
ב''כלא'' שלי יש לי עיתון יומי, רדיו, טלפון וטלוויזיה, אינני מנותק מן הנעשה בעולם, אני מעודכן לחלוטין אך גם בכך יש בעיה – האם עדיף מצבי, המעודכן באופן שוטף ומלא מן הנעשה בחוץ, ואולי היה קל יותר להיות מנותק ממש, באופן מלא?
חלק גדול מדיירי הבית מסתובבים ב-LOBBY הנרחב שלנו, נזהרים שלא להיות קרובים מדי, איש לרעהו, ומנסים להחליף מלים ''מרחוק''. מכה זו הונחתה ללא התרעה, נמצא מי שנתן הפקודה וכולנו ממושמעים ומקיימים בדקדקנות.
בעוד שבועיים – ליל הסדר. האמנם זו תהיה אווירת החג באותו ערב? האמנם אי אפשר יהיה לארח או לנסוע ולחגוג בחוג המשפחה.
ומה שמציק יותר מכל – אין מי שיכול לתת לנו היום תשובה.
אין ברירה, בכל זאת הרשו לי לאחל לכולכם חג שמח.