במאמרו של עודה בשאראת ''
סופר הגופות גיבור על הערבים'', שפורסם ב''הארץ'' (11.03.2019), בעל המאמר ממשיך בטענת הקוזק הנגזל ומציין בלי בושה,
כי למען ההיסטוריה, ראוי להזכיר את פשעיו של דוד בן-גוריון, שהמיט על הערבים את האסון הכבד ביותר. אם כבר כותבים למען ההיסטוריה, אז בניגוד להיסטוריוגרפיה הערבית-האסלאמית שנעסוק בה בהמשך, הבה נדייק. ראשית, כפי שיוכח בהמשך, כל מה שקרה לפלסטינים ב-1948 הם הרוויחו בדין. שנית, זה נכון שבן-גוריון היכה ב-1948 את צבאות ערב שוק על ירך; צבאות אלה פלשו לארץ ישראל על פי הוראת הליגה הערבית, שנסמכה על בקשה פלסטינית, כדי לחסל את הישוב היהודי בארץ ישראל.
בהזדמנות חגיגית זו הגיע הזמן שערביי ישראל ילמדו: מי שהמיט את האסון על הערבים, היו מנהיגיהם, ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני. הדור של 1948 השתמש במונח ''נכסה'' (نكسة) לתאור מצבו הפוליטי אחרי המלחמה. הַפּוֹעָל נ'כ'ס' בשפה הערבית משמעותו היפוך. והמונח ''נכסה'' הנסמך על אותו השורש משמעותו התדרדרות – הם יזמו את המלחמה, ומצבם התדרדר במקום להשתפר. במשמע, רצינו להשמיד את היהודים, והבאנו על עצמנו כליה.
מאידך, הפועל נ'כ'ב' (نكب) משמעותו המיט אסון. והרי לא יעלה על הדעת, שהעסקנים הערבים של 1948 בקשו להמיט על עצמם אסון. לכן, מתוך ידיעה שהם הביאו את ה''נכסה'' על עצמם, הם קוננו על טפשותם-אשמתם ועל אמונתם במדינות ערב, שיגשימו להם את חלומם. במר להם הם בכו על אבדן חלומם, והביטוי הערבי שנפוץ בימים ההם היה ''איבדנו את פלסטין'' (راحت فلسطين). אבל מה שמצער יותר מכל הוא, שהפלסטינים לא למדו את הלקח, ואף פעם לא שאלו את עצמם איפה טעינו – גם לא הדור המשכיל של ימינו.
אם כבר בָּאֱמֶת עסקינן, אז הבה נדייק. בן-גוריון ניסה לבוא בדברים עם אנשי צבור ערביים ברמה הגבוהה: עם עוני עבד אל-האדי – ראש מפלגת האסקלאל הפלסטינית; עם מוסא עלמי – חבר הוועד הערבי העליון; עם ג'ורג' חביב אנטוניוס – ערבי נוצרי שייצג את הבעיה הפלסטינית בזירה הבינלאומית. בן-גוריון ניסה להציע להם שכנות טובה, אבל העסקנים הערבים דאז, כמו אלה של היום, לא רצו אפילו לשמוע. בוועידת ''השולחן העגול'' בלונדון 1939, העסקונה הפלסטינית סרבה אפילו לשהות בחדר אחד עם ההנהגה היהודית.
מאידך, הפלסטינים הקיצוניים מתעלמים לחלוטין מכל מה שקדם ל-1948. מהפְּרָעוֹת שעשו הפלסטינים ביהודים: בשנת 1921 רצחו יהודים שבאו להתיישב בגליל; בשנת 1929 הרגו ושחטו יהודים בחברון, עד שהעיר התרוקנה מיהודים; כנ''ל הם עשו בעזה באותה תקופה; ומאורעות 1936/9 – ''תפארת'' ההתנכלות הפלסטינית ליהודים, שנקראה בשם המפוצץ ''המרד הגדול''. במשך שלוש שנים השתוללו ערביי ארץ ישראל ברחבי הארץ, היכו ורצחו כל יהודי שנקלע בדרכם. זה נמחק מההיסטוריה שלהם. מה הפלא? היה להם מורה מוכשר בדמות חאג' אמין אל-חוסייני. שכן האמת וההיסטוריה אצל הערבים אף פעם לא הלכו יחד.
למן האסלאם הקדום, ההיסטוריוגרפיה הערבית לא נסמכה על כתובים. אלא עברה מדור לדור אך ורק בעל-פה, לפי שיטת החדית'. השיטה הזאת של שלשלת העברת מסרים היסטורים בע''פ, מטרתה ליַפּוֹת את הארועים בהתאם לצרכים הפוליטיים של המספר. אבו מוחמד בן קותייבה אל-דינורי, סופר, הסטוריון ומומחה למשפט אסלאמי, שחי במאה התשיעית, הטיב לתאר זאת במלים שלו. בספרו ''
מיטב החדשות'' (عيون الأخبار) הוא כותב: ''אנחנו הערבים, מקדימים ומאחרים, מוסיפים ומפחיתים, בכך אין בכוונתנו לשקר'' (إن قوم عرب فنقدم ونؤخر ونزيد وننقص ولا نريد بذلك كذبا). משפט מאד יפה המתאר אי-אמירת אמת. דבריו של עודה בשאראת נסמכים על השיטה הזאת.
מענין כיצד היו מגיבים אלה המאשימים את ישראל, אילו קראו מאמר של אזרח גרמני שהיה מאשים היום את ווינסטון צ'רצ'יל בהרס של גרמניה בשנת 1945? שהרי מי שיזם את המלחמה העולמית היה היטלר; וחאג' אמין אל-חוסייני הפלסטיני, ידידו המושבע של אדולף היטלר ימח שמו, לא רק שיזם את מלחמת 1948, אלא גם הזמין את כל מדינות ערב במסגרת הליגה הערבית, לקחת חלק בהשמדת המדינה היהודית שטרם קמה. כמו היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני נכשל, והמיט אסון על הפלסטינים. אז את הצדק ההיסטורי יש לדרוש ממנו ומן ההנהגה הפלסטינית שסייעה לו.
לאחר המלחמה, מייסד הממלכה הירדנית, המלך עבדאללה, הציע לפלסטינים ''בגדי מלכות'' – להיות אזרחים שווים במדינתו, ולקחת חלק בניהול עניני המדינה. בקונגרס יריחו 1949 קם מנהיג פלסטיני אותנטי בעל שעור קומה, השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי, והציע לעמו להסיק את המסקנה המתבקשת מתוצאות המלחמה, ולשנות כוון פוליטי. לאור העובדה שהערבים התגלו באפסותם, השיח' ג'עברי הציע לעמו לקבל את הצעת המלך עבדאללה. אבל הפלסטינים העדיפו את ה''טרבוש'' הפלסטיני המצרי. וכל כך למה? כי המצרים הבטיחו להם להמשיך את מאבקם, ואף הקימו להם ''מדינה'' ברצועת עזה, שנקראה ''ממשלת כל פלסטין'' (حكومة عموم فلسطين). משתמע מכך, שמצרים אינה מתכוונת לוותר על המדינה הפלסטינית.
הטרגדיה של ערביי ישראל, שהם ממשיכים גם היום באותה הדרך. הם הקימו להם ''ממשלת'' בובות שקוראים לה ''וועדת המעקב'' – יענו יש להם ''ממשלה'' שלהם. הם עדיין לא השכילו לנהוג לפי המשל הערבי השואל: ''האם הם רוצים לאכול ענבים, או לרצוח את השומר?'' ה''מנהיגות'' שלהם לא החליטה עדיין אם לוותר על ה''טרבוש'' הפוליטי או להשתלב במדינה שהם חיים בה. לחילופין, אני יכול לצטט פקיד מצרי בכיר, שאמר לי בשיחה על הפלסטינים: ''זהו עם חסר מנהיגות, כמו הרווק שרוצה להתחתן אבל אינו מסוגל לקיים בית'' (هذا شعب عديم زعامة, زي العازب اللى عائز يتجوز لكن مش قادر يفتح بيت). הם אמנם משכילים, אבל אינם מבינים שאת ''הטרבוש'' הפוליטי שהם מחפשים, צריכים לחפש במקום אחר ולא בישראל.
גם היום ח''כים ערביים מייצגים בכנסת את האוכלוסיה הערבית, שחיה בישראל. אלא שהם לא פועלים בהתאם לאינטרסים של שולחיהם. יעידו על כך תוצאות הבחירות האחרונות. האזרח הפשוט רוצה להשתלב בחיי הארץ, רוצה בשוויון הזדמנויות. צעירות וצעירים ערביים המסתובבים בארץ, אינם מבינים את פשר העוינות כלפיהם מצד היהודים. נציגיו בכנסת פועלים למען ערביי ישראל כגוף נפרד מן המדינה. ברגע שהם דורשים לקיים יום אבל (יום הנכבה שסביהם הביאו אותה על עצמם) ביום העצמאות, יש בזה נזק כפול. ראשית הם מתבזים, משום שהעברת האחריות על מעשיהם הנלוזים לישראל מציגה אותם באור מפגר. ושנית הם דורשים לעצמם מעמד נפרד (מעוט לאומי). הבנים של הָאָבֵל והבנים של השמח אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
ח''כ ערבי אחד במפלגה יהודית הביא לערביי ישראל יותר הישגים מכל המפלגות הערביות גם יחד. ח''כ גאלב מג'אדלה ממפלגת העבודה שנבחר להיות שר בממשלה. כאן המקום להזכיר כי ברפובליקה הרביעית של צרפת, שקדמה לגנרל דה-גול, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית היתה מפלגה הגדולה ביותר (40%) בפרלמנט הצרפתי. אבל היא לא הביאה שום תועלת לבוחריה, כי כל המפלגות האחרות בפרלמנט עשו יד אחת נגדה – יען כי היא הפחידה את הרוב. וזה מה שקורה בישראל.
עד כה ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל, תמיד בחרה לפעול בדרך השלילה מול הממסד היהודי להשגת ה''שוויון''. מדוע שלא תנסו את דרך החיוב – את דרכו הדרוזית של השיח' אמין טריף. מיד בתום המלחמה ב-1949, הוא אמר לצאן מרעיתו, אם ברצוננו לחיות במדינה הזאת בשוויון – אז בשוויון מלא מתוך גאווה, ולא כמתת חסד. בחיים יש כלל של ''תן וקח'' (الحياة أخذ وعطاء). במקום לדרוש שוויון בכח החוק תדרשו שוויון מכח אהבת המדינה והרצון להשתלב בה באמת. תראו ליהודים את היופי שבתרבות הערבית. הפתגם ''טוב שכן קרוב מאח רחוק'' הוא לא רק אמירה ספרותית יפה, אלא שבחברה הערבית היא דרך חיים. כנ''ל גם בענין השפה. אחותה של השפה העברית – הערבית היא שפה מאד יפה ועשירה.
לפני כמה שנים היתה לי שיחה עם חבר ערבי. לפתע פלט הרדיו הצהרה ''מחוכמת'', בלשון סגי נהור, מפיו של ח''כ ערבי. ואז אמר לי חברי בערבית: ''תסתכל עלינו, אנחנו גרים בווילות הכי יפות, נוהגים במרצדסים הכי חדישים וסיימנו אוניברסיטאות, אבל מבחינה מנטלית נשארנו לשבת על המרדעת של החמור (ساكنين باحلى الفيلات وبنركب احدث المرسديسات وتخرجنا من الجامعات ولكن من الناحية العقلية ظلينا قاعدين على بردعة الحمار).
חברים, לאורך כל הדרך, כבר 120 שנה, אתם עונים בשלילה על כל הצעה. הגיע הזמן להחליף דיסקט!