בבחירות המוניציפליות בחיפה זכתה רשימת מק''י במקום השני, ואין פלא שראשת העיר החדשה, עינת קליש-רותם, בחרה לצרף את נבחרי רשימת מק''י כחברים בקואליציה העירונית, ואף מינתה את יו''ר הרשימה, כסגן-ראש העיר.
אפשר להבין את ציבור מצביעי הליכוד – מראש הממשלה ודרומה – ואת דרישתם לבטל את מינויו של רג'א זעתרה לסגן ראש העיר. נציגי הליכוד קיוו להצטרף לקואליציה העירונית, וקיוו כי מסע ההשמצה כנגד אנשי מק''י, המואשמים כשונאי המדינה וכתומכים בחמאס ובפיגועי הטרור הזוועתיים, ישכנע את ראשת העיר לצרפם לקואליציה.
הפרשה הסתיימה בשלב זה בניצחונם של אנשי הליכוד. רג'ע זעתרה, מי שעמד בראש רשימת מק''י, החליט להתפטר מראשות הרשימה, וסגניתו קודמה לעמוד בראש הרשימה ואף מונתה לתפקיד סגן ראש העירייה.
את מי שאני מתקשה להבין אלה אנשי התקשורת שלנו, אלה שאין להם נגיעה אישית וישירה בעירייה. אלה בחרו להזדהות עם אנשי הליכוד ובחרו להפוך את חברי מק''י לתומכי החמאס ומזדהים עם פיגועי הטרור המזוויעים ביותר.
קצת היסטוריה.
העיר חיפה שמלפני מלחמת העצמאות הייתה עיר מעורבת, והיה בה דו-קיום אמיתי, דו-קיום בין תושבי העיר היהודים והערבים. משפרצה מלחמת העצמאות לא נותרה לערביי חיפה ברירה והם נאלצו להשתלב במלחמה.
בפסח תש''ח השתלטו כוחות ההגנה, בפיקודו של האלוף משה כרמל, על העיר. משה כרמל יצא מגדרו בניסיון לשכנע את ערביי העיר לקבל את הדין, להישאר במקום ולהמשיך במסורת הדו-קיום היפה. רוב ערביי העיר, נענו להצעה ונשארו.
מאז ידענו 70 שנים של חיים יחד.
חיים יחד, אך בכך לא הפכו ערביי חיפה לציונים, הם לא ויתרו על זהותם הערבית-פלשתינית ולא ויתרו על הזדהותם עם המאבק הפוליטי של הפלשתינים.
כמעט כל ערבי בחיפה יש לו קרובי משפחה מעבר לגבול, קרובים שנותק מהם מאז 48'.
מדי שנה, כאשר אנו בישראל חוגגים את הקמת המדינה ואת הניצחון הצבאי ביום העצמאות, הם, תושבי העיר הערבים, מבכים את המפלה, יחד עם קרוב לשני מיליון ערבים בישראל, מבכים את יום הנכבא, את זיכרון המאבק הפלשתיני שכשל.
אכן, כולם אזרחי ישראל נאמנים, אך אל לנו לצפות שיזדהו עם מילות ההמנון הלאומי, עם ''נפש יהודי הומייה'' או עם דגל ישראל אשר בחר להנציח את הטלית היהודית כאשר במרכזה מגן דוד. אך תמוהה במיוחד הציפייה מערביי ישראל שלא יכירו ב''כיבוש'', שיהיו ישראלים יותר מרבים מן היהודים שבישראל, יותר מן האפיפיור.
דווקא ערביי חיפה וערביי ישראל נדרשים להכיר בחוקיות ה''כיבוש'' ואף לדחות את עצם עובדת קיומו. אסור לפלשתיני הישראלי להזדהות עם המאבק הפלשתיני המבקש להשתחרר, וכן – להזדהות עם זכותו של הנכבש הפלשתיני להיאבק.
לא הם, ערביי חיפה וישראל, עומדים מאחורי כל פיגוע בשטחים.
אכן, יש פיגועים שהם מעשי זוועה, אך אל לנו לראות את תמיכתם במאבק הפלשתיני גם כהזדהות עם כל צעד ומעשה פיגוע של כל פרט.
התקשורת הישראלית היא זו שבוחרת להציג את העמדה הקיצונית ביותר, והיא שהופכת בדרך זו כל ערבי ישראלי למחבל טרוריסט שאיננו נרתע מצעדי הפיגוע הקיצוניים.
רבותיי בתקשורת - חבריי מק''י בחיפה אין להם דבר עם המאבק הפלשתיני האלים.