פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מיניום
יוסף חרמוני (יום שישי, 23/11/2018 שעה 10:00)


מיניום

יוסף חרמוני



לפנינו סיפור נוסף מתוך ''יעקב וקשקשנים אחרים'', ספר המעייסעס של איילת השחר, אשר כולו סיפורים שאכן ארעו. ארעו ורובם קושקש וסופר בפי יענקלה המכונה יעקב שגב. אהוב לבבי. בחיי.
ארבעה חברי איילת השחר ירדו בבוקר אביבי אחד של שנת סוף שנות השלושים אל שטח העומד להינטע תפוחים. הגיעו לשדה העומד להפוך למטע וחנו ליד תעלה ארוכה שצינור חמישה צול מנמנם לידה. היו אלה שלושה מתעללים וקורבן אחד. לא הוא ולא הם ידעו כי כאלה יהיו הם טרם שתחלופנה שעתיים.

הארבעה הביאו עימם פחיות צבע אדום ומברשות. את המברשות טבלו בקופסאות הצבע האדום, ''מיניוּם'' היה שמו, ומרחו אותו על פני צינור המים החדש, טרם שהורד לתעלה וכוסה בעפר. ה''מיניוּם'' נועד להגן על הצינור הטמון באדמה מפני חלודה.

''מינְיוּם'', צבע נגד חלודה. אקדח אשר מופיע במערכה הראשונה.

צַבעוּ וצבעו ודיברו בענייני דיומא. רעבו, והתיישבו לאכול, שכן אז לא היו עובדי השדה עולים לחדר-האוכל כאשר עבדו בשדה מרוחק מהמשק. ודיברו בעניינים העומדים ברומו של עולם. משרווחה נפשם ונתמלאה בטנם ושתו ורוו, החלו מדברים בעניינים שבתחתיתו של עולם, כאלה המצויים מהחגורה ומטה.

סיפרו בנפלאות ביצועיהם המיטתיים עם נשותיהם או אהובותיהם המזדמנות, ואולי רק בפיהם הזדמנו, והפליגו בתיאורי איברים ותנוחות וקולות וגניחות ותזרימי מזומנים נוזליים.
ואז שאל יוסקה את וַלְטֶר,יקה שקט וצנוע, צנום ונמוך, שגוו כפוף מעט ואגנו נוטה לאחור, רווק שלא ידע אישה מעודו: ''נו, ולטר, מה איתך? העייסק, שם למטה, הוא... זה... זה עובד?''

ולטר הסמיק, אחז מזלג בעסק רב וגרף את הגבינה שבצלחתו אל ערימת פלחי העגבניות, שְכֶנתה לַצלחת; אז קֵרָב את הצלחת אל פניו והסיע את התערובת הלבנה-אדומה אל פיו. הוא השתדל לא להבין למה מכוֵן יוסקה.

יוסקה לא הירפה: ''מה, ולטר, אתה אין לך רצונות, אתה? אתה לא רוצה לבדוק אישה מבפנים?''
ולטר העמיק את חקירותיו במעמקי הצלחת. הוא הרחיקה - דיסקת פח חבולה - מפיו. אז העביר בה בֶּצע לחם, ניגב את שרידי הגבינה המואדמים. פניו היו אף הם אדומים.

יוסקה אמר לשני הייקים, מקס ומוריץ, ''נו,חברה, מה אתם אומרים? השמוק שלו כבר חלוד, לא? מה אתם אומרים, הא?'' מקס ומוריץ צחקו צחוק רועם, מגוייס, והנהנו בראשם. הם חפצו להתחבב על הפולני גס-הרוח שהיה ותיק מהם בקיבוץ ובעל עמדה מכובדת של בעל-אגרוף ובעל לשון שאינה מושחזת אך היא אֲמונה על לעג וביזוי זולתו. השניים רצו לזכות בהערכתו של יוסקה ובאיזו טפיחת חיבה על כתפיהם.

''נו... טַי כְּבָ--ה, טַי'', די כבר, די, ''אולי מספיק,לא?'' פלט ולטר, גרוגרתו הבולטת זעה בחוסר מנוחה, מעלה-מטה, במורד הגרון שמחדלי סכין הגילוח הותירו עליו פקעיות של ניצני שיער.

''מספיק הוא אומר, הא?! הרי לך מספיק. הנה זֶץ בריא, הא?!'' זעק יוסקה וטפח בכפו האדירה על גבו של ולטר. הזֶץ הַבָּריא הזניק את בלעו של ולטר מפיו. העיסה נחתה על פניו של יוסקה.

יוסקה האדים.
ולטר החוויר.
הוא ידע כי פנים אדומות אצל יוסקה הן מָבוא לצרות. ויוסקה אכן החל להרעים: ''ככה? יורקים כאן? חתיכת יקה פוץ!! והשמוק שלך, הוא יודע לירוק? קדחת הוא יורק!! בוא נראה אם הוא בכלל לא נחלד לגמרי. מתי הוא עשה משהו ולא פיפי, הא??! יאללה, חברה, ארבּעט! לעבודה''.

יוסקה השכיב את ולטר על תלולית העפר שליד התעלה וקרא למקס ולמוריץ: ''נו, וַייטר חברה, קדימה, תתפסו את המכנסיים ותורידו לו. נראה מה הולך שָמה, או יותר נכון מה יושֵן שמה''.

מקס ומוריץ ציחקקו במבוכה, ואז התגברו עליה. בעוד יוסקה מניח את ברכיו על זרועותיו של ולטר, ומקס יושב על בטנו, משך מוריץ במכנסיו ובתחתוניו של ולטר והפשילם עד ברכיו.

יוסקה צהל:''נו, מה אנחנו רואים כאן, הא? זה שמוק זה? זה חתיכת ציפור. ציפור בקן בלי ביצים, זה מה שזה''. מקס ומוריץ צחקו ומוריץ אמר:''יוסקה, אוי-יוֹי-יוֹי,דוּ בּיסט אַ-חברהמָן! זַיי מיר גֶזוּנט!'' יוסקה, אתה בחור לעניין, תהיה לי בריא.

יוסקה העפיל: ''נו, חלודה יש? תבדקו חברה, תבדקו לו את הצינור''.
השניים משמשו באברו של ולטר ומקס חש שהוא צריך גם כן להצטרף לחינגה:''לא, עוד אין. פרשסטייט דו, אתה מבין, יוסקה, הוא עוד צעיר השמעק'ל הזה''.

ולטר ניסה להצטרף לצחוק אך החל חושש שמשהו רע יותר עומד לקרות כאן: ''נו, יוסקה... חלוּטָה או לא חלוטה, סֶה מה שיש. הא? ועכשף מספיק, לא?''

השלושה געו צחוק ויוסקה הוסיף והמריא: ''נו, כדי שלא יחליד, לא צריך לצבוע? הא?''
''נו,א-שאיילה, א-שאיילה'', נו, מה השאלה, נבחו השניים צחוק גונח אידיש, שפָה שלא היתה כלל שפתם והם היו שואלים ממנה מילים וביטויים למען רַצות את יוסקה, השלייגר הוותיק. יוסקה לחש למקס: ''נו... גיי, גיי, אוּן ברענג מיר א-ביסעלע מיניום'', לך, לך, ותביא לי קצת מיניום. מקס התרומם מבטנו של ולטר, פסע חמש פסיעות ושב כשקופסת המיניום בידו האחת ומברשת שסיביה אדומים בידו השנייה. הוא הושיט אותה ליוסקה.

ולטר לא הבין בדיוק מה מתבשל. הוא היה מפוחד, התקשה לנשום וניסה מדי פעם להשתחרר ממשקל השלושה היושבים עליו ומחזיקים בו. חריפוּת לא היתה מאפיין מובהק שלו, והתעללות משפילה נוסח זו הממתינה לו היתה זרה לחלוטין לעולמו הרהוי, האיטי, שהדמיון והתעוזה והתנופה אינם גודשים אותו.

יוסקה פקד על מקס: ''שב לו על הידיים ותחזיק לו את הראש, במקומי''. מקס עשה כדבריו, ואז התיישב יוסקה כבד-הגוף על בטנו של ולטר, נטל את המברשת, טבל אותה בצבע האדום וקֵרָב אותה לעבר האבר השמוט.
ולטר הבחין במברשת המאיימת על מבושיו והחל לזעוק: ''מה סֶה?!... אתם משוקעים? מה סֶה צריך להיות? יוסקה, דו ביסט פרוקט? אתה משוקע? נו, מה סֶה?''

''שקט! שלא יחליד לך, הא? זה מיניום. שלא יחליד לך, שלא יחליד'', לחש יוסקה ומקס ומוריץ החלו לשורר מנגינה שהמציאו במקום: ''שלא יחליד לך שלא יחליד' שלא יחליד לך שלא יחליד''. הם שיגרו את מבטיהם אל יוסקה, תרים אחר אות לשביעות רצון בפניו.

ולטר ניסה להשתחרר מהכבלים האנושיים הכופתים אותו לעפר. לשווא. הוא החל לייבב הברות חסרות פשר, כשהמברשת שהחזיק יוסקה נעה לאיטה, מעלה-מטה לאורך האיבר שהיה משוך בידו השנייה. המברשת הקפידה לבצע גם שתי מריחות הקפיות סביב האיבר המבועת.
יוסקה הרחיק מעט את ראשו מהמבוש הצבוע, כדרך שהרחיק מיכאל אנג'לו את ראשו ממבושיו המפוסלים לתפארה של דויד המלך לאחר שסיים לעצבם.
''אוֹט אָזוֹי, זֶייר שֶיין, זייר גוּט'', ככה, יפה מאוד, טוב מאוד - אמר יוסקה וטפח לוַלטר על כתפו: ''נו, אתה מסודר''.
אז השתהה יוסקה מעט. הוא לא אמר דבר. לפתע נראתה עננה על פניו ואז זרק את המברשת לתעלה בכעס, והוסיף: ''גֶניג. מספיק. חולירה''. הפרוייקט הסתיים.

השלושה קמו ושיחררו את קורבנם.

מקס ומוריץ דממו ושאריות הצחוק גוועו על שפתיהם כאשר ראו את ולטר רועד, בוכה בלא קול, קם, מושך את מכנסיו ותחתוניו למקומם ועולה למשק בצעדים רפים, איטיים. השלושה שתקו רגעים אחדים.

יוסקה נחר ומשך ממעלה גרונו גוש כלשהו. הוא טיוֵחַ את פיסת הכיח הענקית, הצהובה, אל קופסת המיניום, והחטיא. כיון שהחטיא, לחש: ''טפו! יופֹּטפוֹיוֹמאט!!'' ואז לחש:''חולירה''.

ואז האדימו פניו ושתי דמעות ניגרו מעינו הימנית. הוא ניגב אותן בידו שהיתה מוכתמת במיניום. המיניום הכתים את מעלה הלחי.
מקס ומוריץ שתקו כל העת ואז נזף בהם יוסקה: ''נו, אַרבֶּט, חברה, אַרבֶּט'', עבודה, חברה, עבודה. ''אין זמן לשטויות''.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי