פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
שתי החלטות גורליות
שלמה גזית (שבת, 29/09/2018 שעה 7:00)


שתי החלטות גורליות

אלוף (דימ.) שלמה גזית



בימים הקרובים נציין שלושים ושבע שנים לפטירתו של משה דיין. רבות נכתב על האיש, על אישיותו ועל פעלו, ואינני מתכוון לנצל טור זה להצטרף לרבים – כולל הוא עצמו – אשר סקרו את חייו ופועלו.

אני מבקש להעלות כאן שתי החלטות שקיבל, בראשית ימיו כשר הביטחון. שתי החלטות שאיש איננו מבקש מאז לחזור ולדון בהן, או אף לבטלן. מדובר בהחלטות אשר עיצבו את דפוס החיים שבין ישראל לבין האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, שתי החלטות אשר אלמלא התקבלו ואלמלא יושמו מאז בדקדקנות, היו משנות מן היסוד את מציאות הממשל הצבאי הישראלי בשטח הפלסטיני שבשליטתנו.
א. הר הבית – ב-‏7 ביוני 67', ביום השלישי למלחמת ששת הימים, השתלטו לוחמיו של מוטה גור על העיר העתיקה בירושלים ועל הר הבית. דיין, שר הביטחון הטרי, נחפז לבקר במקום ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מן הלחימה שהייתה. אחד הדברים הראשונים שראה וקומם אותו היה דגל ישראל אותו תלו והניפו לוחמי החטיבה על כיפת -הסלע שבהר הבית.
''להסיר מיד את הדגל'' הורה דיין. ''כיפת-הסלע היא אחד האתרים הקדושים ביותר לאסלאם, יהיה עלינו ללמוד לחיות עם מציאות חדשה זו, מבלי שניזום פרובוקציות שתגרומנה להתלקחות עם כל העולם המוסלמי''.

הדגל הוסר. חלפו מאז 70 שנים. שם ואז קבע דיין את מערכת היחסים הסבוכה והרגישה כל כך בין שני הלאומים ושתי הדתות.
ב. הגשרים הפתוחים – בימים הראשונים שלאחר שוך הקרבות, נעתר דיין לבקשת התושבים הערביים ביהודה ושומרון, ואפשר להם לחדש את הקשר הבלתי אמצעי עם הגדה המזרחית ועם העולם הערבי.
האישור ניתן, ואף הוקמו גשרים חדשים וחדישים שבטלו את הצורך לבוסס בבוץ של מעברות הירדן.

דומה כי זה המקרה היחיד בהיסטוריה הצבאית המודרנית בו ניתן אישור לתושבי שטח כבוש לקיים קשר אישי וכלכלי כמעט חופשי עם אחיהם הערבים שממזרח לירדן. מאז חלפו 70 שנים אשר אפשרו ל''גשרים הפתוחים'' להתבסס ולשמש לקשר אישי, לקשר כלכלי ואף להתיר ולאפשר לאורחים ערבים מן החוץ לקיים ביקורי גומלין בשטח הכבוש, ובעצם – בכל שטחה של ישראל.

המטרה הראשונית הייתה לאפשר קומוניקציה אנושית והחזרת נורמליזציה ודו-קיום בשטח הכבוש. איש איננו מציע לנתק קשר זה היום.

אינני יכול, כמובן, להוכיח זאת, אך בטוחני כי קשר זה בגשרים הוא התורם העיקרי לרגיעה בשטח, הוא שמאפשר נורמליזציה, כמעט מוחלטת, משני צדי הנהר. נורמליזציה שהמשיכה לתפקד גם בימים של עימותים קשים, בימי ''ספטמבר השחור'' או בימי מלחמת יום הכיפורים.

אני מעז לומר שאילו ניסינו לנתק את האוכלוסייה הפלשתינית מאחיהם הערבים, היו הדברים מגיעים מזמן לפיצוץ, והשלטון הצבאי הישראלי לא יכול היה לשרוד.

היו אלה שתי החלטות אישיות של משה דיין, שתי החלטות המטביעות חותמן על המציאות הפוליטית שלנו, מזה 70 שנים, ומבלי שנמצא מי שיערער עליהן ויבקש לבטלן או לשנותן.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אז זהו, שאין שום נורמליזציה עליה מתפאר מר גזית
בצלאל פאר (שבת, 29/09/2018 שעה 13:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רוצה לומר ששתי ההחלטות התקבלו ע''י משה דיין במצמוץ עין, וללא ניהול דיון מסודר במערכת הבטחון ובקבינט. אינני יודע מה היתה יכולה להיות ההחלטה שהיתה מתקבלת בממשלה אם העניין היה נבדק קודם בכובד ראש, אבל אני יכול בהחלט לציין את נזק ההחלטה הראשונה בעניין הר הבית.

ואינני מתכוון לעניין הדגל שהוא עניין ויזואלי-הפגנתי ובהחלט אפשר להסתדר בלי הנפתו על הר הבית, ובלבד שלא יניפו שם גם דגלי שחור, ירו, לבן, אדום. אני מתכוון למסירת המפתח של הר הבית לידי המופתי של ירושלים, ולמשמעות הפוליטית של המהלך הזה. בכך הכריע דיין שהר הבית נמצא בעצם בריבונית אסלאמית, ריבונות ירדנית. הדבר הנכון שהיה צריך לעשותו הוא להקים רשות הר הבית בה ישבו יהודים ומוסלמים ושם תתקבלנה ההחלטות ביחס להתנהלות היום יומית על ההר. זה היה נותן לגיטימציה לשילוב יהודים בניהול, מקשה על ניצול ההר להפגנות אנטישמיות של מוסלמים ומונע עבודות הרס ארכיאולוגיה מכוונות של הוקף.

פתיחת הגבול לירדן [הגשרים הפתוחים] היתה נכונה ובלבד שישראל היתה מונעת הגירת ערבים פנימה ליו''ש. מספר גבוה של ערבים ניצל זאת כדי להגר פנימה, דבר הנוגד את האינטרס הישראלי.

אני כמובן שולל את טענתו של מר גזית שכותב ש''אילו ניסינו לנתק את האוכלוסייה הפלשתינית מאחיהם הערבים, היו הדברים מגיעים מזמן לפיצוץ, והשלטון הצבאי הישראלי לא יכול היה לשרוד.'' - - - - שרדנו מאז עשרות פיצוצים, 2 אינתיפדות רישמיות ומספר אינתיפאדות מחוררות ויכולנו. הבעיה שישראל מגיבה כמו מדינת צמר גפן ולא כמו מדינה כובשת ובעלת כוח. אם על כל אלימות פלסטינית ישראל היתה מגיבה בכוח אלים הרבה יותר, ללא בג''צ וללא ''בצלם'', אז הרבה פלסטינים היו מעדיפים לנצל את ''זכות הבריחה'' שלהם מאשר את זכותם להתפוצץ. רבים היו מהגרים מיוזמתם ושמים פניהם למערב אירופה, חבל ארץ עצום ונחמד שמשווע לנוכחותם התורמת והמפרה.

דרך אגב, לדעתי מתן ''זכות הבריחה'' לערביי יו''ש צריך לעמוד על הפרק לפני הממשלה, כל ממשלה, כולל ממשלת מרכז-שמאל אם חלילה תקום. כמו שאומרים אצלנו, אם ממשלת ימין יודעת לעשות רק שלום, אז ממשלת שמאל יודעת לעשות רק מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, ערבים מתורגלים לברוח, בעיקר כשישראל תיתן להם את התנאים היותר טובים לבריחה – אבטחת חייהם של הבורחים עד חציית הגשרים מזרחה ומתן טורטית וטמפו לכל בורח כאות של רצון טוב.
_new_ הוספת תגובה



70 שנה?
יעקב ריגר (יום ראשון, 30/09/2018 שעה 3:22) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מ 1967 חלפו 51 שנים, לא 70.
_new_ הוספת תגובה



70 שנה? בודאי
בצלאל פאר (יום ראשון, 30/09/2018 שעה 7:41)
בתשובה ליעקב ריגר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זה מאוד מעניין וצפוי וזה נעלם אפילו ממני.

הסיבה היא שכבר מזמן ה''קיבוש'' [כיבוש 1967] הוא לא הבעיה אלא רק סימפטום שלה שמתדלק את הויכוחים הפוליטיים. אבל זה ברור שכמדברים על ''כיבוש'', הפלסטינים והשמאלנים האנטי ציוני מתכוונים לכיבושי 1948. מבחינתם כיבושי 1948 הם לא השטח העוף שיראל כבשה מעבר לגבולות החלוקה, שהרי הם לא קיבלו ולא מקבלים את בחלטת החלוקה 181 של האו''ם, אלא את עצם קיומה של ישראל.

הויכוח ביננו ובין הפלסטינים אינו על יכן יעבור הגבול, שהרי אפילו את גבולות הפסקת האש 1947 הם אינם מקלים. ''תוכנית השלבים'' שגובשה ב-‏1974 לא מתה.
_new_ הוספת תגובה



70 שנה?
דוד סיון (יום ראשון, 30/09/2018 שעה 19:43)
בתשובה ליעקב ריגר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

המחבר תיקן את הטעות אתמול בגירסה שעלתה מוקדם יותר
לרשת (https://www.facebook.com/search/top/?q=%D7%91%D7%99%D...).
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי