פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הנְס, כריסטינה אנדרסן
יוסף חרמוני (יום שני, 27/08/2018 שעה 11:00)


הנְס, כריסטינה אנדרסן

יוסף חרמוני



רודולף היה המתנדב הראשון באיילת. הוא היה שווייצרי, סוציאליסט, סטודנט בסמינר למורים, שביקש לראות את החזון השיתופי בהתגשמותו. רודולף התפעם עד למאוד ואמר כי ''זה באמת אפשרי''. הוא עבד בכל עבודה קשה, בחומר ובלבנים, ונקישותיו על דלת דירתם הקטנה של נינה וחנן ויטנברג היו, כל יום, המשך מתוזמן להפליא של ששת הפיפסים של השעה חמש אחה''צ, ב''קול ישראל''.

שש שנים אחר כך בילה רודולף את ששת ירחי הדבש עם אלסי שלו, באיילת. הוא עבד במטע והיא סבלה נוראות בקטיף אשכוליות.

שֵמע נלהבותו של רוּדי, הסטודנט החרוץ, הגיע מן הסתם לרחבי אירופה. אין אפשרות אחרת להבין את זרם הסטודנטים שהחל מפכה מאירופה לאיילת. רבים מהם היו גרמנים, דוברי שפתם של היינה והיטלר, ואסיפת החברים נדרשה ללאומיותם של הסטודנטים הבאים לשהות ולעבוד בקיבוץ. לאחר דיון קשה, רווי בכי ונדרי ''לעולם לא'', הוחלט שלא למנוע מקבוצות של סטודנטים גרמנים את החווייה האיילתית.

באיילת השחר נקראו המתנדבים של טרום מלחמת הניצחון הניסי, ''סטודנטים''. גם סטודנטיות, כמובן. ומרביתם היתה אכן כזו: סטודנטים וסטודנטיות. אינטלקטואלים ואינטלקטואליות. בבגדי-ים.
עובדים קצת, בריכה קצת, בירה קצת, דיסקו קצת, וכיוצא באלה.

רק ביוני 67' שודרג הכינוי נעדר הדראמה, ''סטודנטים''.
הציבור הצעיר הזה הפך ל''מתנדבים''. זאת, כיון שאז עטו על הקיבוצים צעירים מארצות המערב, החרדים מאפשרות היכחדות נוספת של מיליוני יהודים, עשרים ושתיים שנה לאחר שהודממה מכונת הרצח הנאצית.

הצעירים הטובים האלה, יהודים ואחרים, היו נחושים בשאיפתם לחסום איך שהוא את הזוממים לפגוע בישראל ובישראלים היהודים, או לפחות למנוע את נשירת השזיפים מחמת העדר ידיים עובדות לאחר גיוס הגברים כולם למילואים. אלא שעדיין - ואיננו מחדשים דבר - עיקרה של ההתנדבות היה ''קצת עובדים, הרבה שותים, מעט מטיילים והרבה אהבה'', כפי שאמרה דנית אחת שהכרתיה מקרוב. קראו לה כריסטינה אנדרסן. כריסטינה, כרבות ורבים מחבריה וחברותיה, ענתה על התיאור השחוק והמדוייק למדי של המתנדב והמתנדבת: מבקש/ת שינוי אווירה, מתעניינ/ת באורח החיים האקזוטי, ובשוכניהם הצעירים של הצריפים הזקנים.

הכינוי ''מתנדבים'', דבק בצעירים הללו בתקופת ההמתנה מורטת-העצבים שלפני מלחמת ששת הימים, ובמהלך המלחמה.



בחודשי הקיץ, לאחר שסיימו המתנדבים להתנדב בעבודה אצל עקיבא-קילופים ובבית האריזה ובגינות הנוי, הם היו עובדים את הֶליוס אל השמש, בבריכה. שָם - לא נאריך, הדברים סופרו ותוארו והושרו - המתינו להן צעירי איילת והמתינו להם צעירות איילת.
גם רועי המתין שם. ואחר כך הצפין לאירופה.
רועי רימון, כדרכם של רועים, הגיע לשוודיה. רועי הסיע ומסיע תיירים בג'יפ שלו, בהם גם אנשי שם עולמי, והוא היה ונשאר איש נעים הליכות, גלוי לב.

כרועה-תיירים, מראות טבע מרגשים אותו עד מאוד. אי-אז במילניום הקודם, כאשר נחת מטוסו של רועי בנתב''ג שטוקהולם, הוא ירד ממנו. לאחר מכן הסתכל סביבו, ופיו נפער בהתפעלות. ואחר כך נפער עוד יותר, למראה חמדת הטבע השוודי שבטרמינאל של שטוקהולם. ואז קרא: ''יוּוּוּוּ!! כמה מתנדבוֹת!!!''



לא כל המתנדבים היו יפי תואר, ואף לא כל המתנדבות. אחת מהן, נלי מנורווגיה, זכורה לזוכריה כצעירה טובת לב, חייכנית ושקטה. היא היתה גם בלתי-יפה בעליל. היא נחנה בכיעור בוטה, שדחק אותה מרשימת המחוזרות. אין יודע אם למגינת ליבה היתה הדחיקה הזו, או שמא העדיפה את קריאת ה''טיים מגזין'' לחופי הבריכה ולמרגלות מכונת האספרסו של המועדון, על פני מאבקיהם הגולמניים של הקיבוצאים הצעירים עם נפתולי הדקדוק האנגלי.
לא לשכמותה נשאו צעירי המשק וזקניו את עיניהם בבריכה ובחדר האוכל. אף כי נלי היתה עדינה, מתחשבת, חרוצה.
נלי עבדה חודשים אחדים בחדרוכל.

משמרת הבוקר, כחמישה-עשר עובדי מטבח וחדר אוכל, היתה מתיישבת לשלושה שולחנות שהוצמדו זה לזה, לאחר שנתרוקן האולם הענק ממאות השפתיים השואבות דייסה רותחת, מאלפי השיניים הבולסות ביצים וסלט, ומהלסתות הטוחנות לחם בגבינה. כעת, רק עובדי הכותנה היו אמורים להגיע, לנחות בהמולה רבה אל שני השולחנות הממתינים להם בפאתו הצפונית של חדר האוכל.

גם באותו בוקר ישבה החבורה הגדולה של עובדי קונגלומראט ההאכלה האיילתי, והתכוננה לארוחת הבוקר שלה, כלומר לסלים חייט.

סלים, כמסופר לעיל, היה ''בבלי'', בגדאדי. בבגדאד המעטירה עשו ידיו בחוט ומחט ובדים, כמתחייב משם משפחתו. באיילת, כבר סיפרנו, נעשה אופה. את משמרת הבוקר של חדר האוכל היה סלים מזכה, בוקר בבוקרו, בלחם ענקי, שָטוח אך נפוח. הלחם היה מפיץ להט לבני-תנור-אפייה וניחוח מפתה, ועל קרומו החוּם היו בזוקים יהלומים של מלח גס. ''פיתה'', כך כינה סלים את ענק הפחמימות הזה, שאחרים כינוהו ''רבע דונאם לחם''.

הגברים שבחבורה - בעודם ממתינים לַרבע דונאם לחם של סלים - החלו משליכים אמירות טוחנות לכתובתה של נלי הנורווגית. הם לא הזכירו את שמה, כדי שלא תבין כי היא-היא הנטחנת.
''זאת, היופי שלה מושך חרדונים''.
''זאת, מכוערת כמו ערפאת בוכה''.
''זאת, דרס אותה מכבש דרכים בלילה''.

כל דבר תהילה שכזה משך פרצי צחוק, והמהדרים הוסיפו להם תרועות וחבטות כפות-ידיים בשולחן. ואז אמר יודקה: ''כשיבוא סלים עם הפיתה הגדולה שלו, נציע לו את הזאתי. תראו, שאפילו הוא יברח!''

או-אז עלו שאגות הצחוק ופערו קרעים של ממש בגג חדר האוכל.
הן נקטעו באחת, כאשר נלי הליטה לפתע את פניה בכפות ידיה, כתפיה רטטו ויפחות אחדות נמלטו מבין אצבעותיה הסוככות על פניה. משך נצח של שניות אחדות לא נשמע בחלל הענק של חדר האוכל דבר מלבד צוויחותיה של נלי, חלושות, נשנקות, מפלסות דרכן בינות לציוץ אנקורים מבועתים שחיפשו לשווא דרך להימלט מזירת החיזיון. בַּדממה העצובה משלוּ ביעבוע המרק הרותח בסיר הענק שבמטבח ונהמת מנועי המזגנים האדירים הסמוכים. הם לא משלו כך מעולם בממלכת הצלילים של חדר האוכל.

נלי קמה, התירה בתנועות חפוזות את קישורי הסינר, הניחה את פיסת הבד המוכתמת על משענת הכיסא. היא ניסתה לכבות את בכיה. ואז פנתה והלכה. היא פסעה צעדים אחדים ונעצרה ליד דלת-הכנף של חדר האוכל. בעודה אוחזת בה, דוחפת אותה מעט, הפנתה את פניה לשולחן הדומם ואמרה בשקט: ''תודה. באמת תודה רבה. אני מדברת עברית''.

באותה שנייה הגיח סלים, האופה העיראקי, כשמגש אפייה ענק נתמך בשתי ידיו, ובתוכו, מעלה אדים וניחוח מושך-ריר, משטח גבעי של לחם ענקי, זה שסלים כינהו ''פיתה''. סינר בעל עבר לבן והווה אפרורי חבק את הכרס המהלכת לפני בעליה.

האופה טוב-המזג עצר, כתמיד, מעט לפני שהגיע לשולחן.
שלא כתמיד, הוא בלם את קריאת הרוכל שסימנה בוקר-בבוקרו את השעה תשע ורבע. הוא שיגר מבטים משתאים אל נלי האוחזת בדלת מבלי לדחוף אותה, ואל חבורת הסועדים הדוממת. לאחר שיצאה נלי, בכי מרעיד את גופה, פניה בין ידיה, שאל: ''וואלק, חברֶ'ה, מה קרה?''

איש לא ענה, והאופה טוב-הלב אשר היה בלתי-עמיד ללהבות של כעס ומריבה ועלבון, ניסה לכבות אותן: ''פיתה עלא כיף-כיפכ! ישר מהתנור! דלישס מוזה----ב!''. הקריאה הרוכלית הרוננת הזו היתה הכרזה נוסח הביג-בן כי השעה היא תשע ורבע, שעת הדונאם וחצי פיתה-לחם. בוקר-בבוקרו היתה התרועה נענית בצהלות. כעת היא נבלעה, מובסת, בדממה האיטית.
אחר כך נענתה רינת האופה ברב-שיח של ניקור מזלגות בצלחות.

קריאתו של סלים שהכל חיכו לה תמיד, וחיוכו, והילוכו הברווזי משהו, וכרסו האדירה, כל אלה לא היה בהם כדי לפורר את הדממה שרבצה על השולחן.

רק האנקורים שבו למעופם השובב, היעיל, ונחתו למחטפי-פירורים מהשולחנות ומאריחי הריצפה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי