פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
עורו האשכנזים! א
יוסף חרמוני (יום ראשון, 01/07/2018 שעה 8:00)


עורו האשכנזים! א

או: תסמונת הוּלַכנו שלא''ל

יוסף חרמוני



פוסט של מחאה. פוסט-טראומטי. ראשון. נוספים יבואו
בשבת, 22.6.18, מלאו לי בדיוק 76 שנים ועוד תשעה ימים. ואללה, ואבוהא!

כמקובל עלי במועדים חגיגיים במיוחד, אחזתי במוסף האחרון של '7 ימים'/ידיעות אחרונות והחילותי מעלעל בו.

והנה, אופס... שוזפות עיני תמונה ובה אשה-נערה המעמידה פנים כי היא דוחפת קרונית על מסילונת ברזל של מחצבה, והקרונית עמוסת מטען אבנים כבד. השנה היא 1941, והאישה הצעירה, ארוכת הרגליים וחטובת הגוף, ועימה שתי עמיתותיה, הן חיזיון נחמד בתמונה אשר מאיירת רשימה נחמדה של דניאלה לונדון-דקל. לונדון-דקל הוסיפה בָּלון קומיקס לַתמונה בת שבעים ושבע השנים. הבלון קורץ-נוזף בצעירות, שמרבית ירכיהן חשופות ועל שאריתן העליונה מכסים מכנסיים קצרים בני התקופה ההיא: ''בנות, שימו עליכן משהו''. התמונה היא איור למאמרה של המאיירת, שתכנו אינו מענייננו כעת. צחקתי קלות, בשל הנזיפה שאיננה נוזפת, ואז אמרתי לעצמי ''רגע, אני מכיר את הצעירה בקידמת התמונה. זוהי אביבה אָלֶף''.

אביבה אלף, הצעירה הנחמדה הזו, היתה אז עולה זה מקרוב באה מצ'כיה, פליטה, ניצולה טרם-שואה. אז היתה היא קרויה אביבה אברהמי, אמו של ידידי ובן כיתתי, אלי אברהמי. אביבה התחתנה אז עם יצחק אברהמי, חבר קיבוץ בית השיטה. אלי בנם נולד - כמוני - בבית השיטה, כשנה לאחר שצולמה התמונה.

חביב.
הלא כן?
הכן כן?
כן ולא.
מדוע?

הנה מדוע:
לונדון-דקל ועורכיו הגראפיים של מוסף 'ידיעות אחרונות' לא ידעו את שלמדתי אני כשעתיים לאחר שציחקקתי למראה ההתמונה הזו. מלמטה לתמונה ישנו כיתוב: ''חברות קיבוץ עין חרוד עובדות במחצבת הקיבוץ - 1941''

איני יודע אם המחצבה היתה שייכת אז לקיבוץ עין-חרוד, אך הצעירות שבתמונה לא היו חברות עין חרוד. שלושתן היו בנות קבוצת עליית-הנוער מבית השיטה, שכמה מאות כמותן חולצו מצ'כיה לאחר סיפוחה לגרמניה המנואצת, מעט לפני פרוץ המלחמה. רבות מהן, ואולי כולן, הגיעו אז (1939) לקיבוצים, כקבוצות של עליית הנוער.

אתם שואלים 'טוב, אז מה?'

אז הנה זה בא: צילצלתי לאלי, בנה של אביבה אברהמי, לימים אביבה אלף, לאחר שהתחתנה עם חיים אלף באיילת השחר. שאלתי את אלי אם אמו אכן עבדה במחצבת הגלבוע שליד מעיין חרוד. תשובתו היתה חיובית. אמרתי לו שראיתי תמונה שלה, בעיתון, והיא נראית בה עובדת במחצבה. ''אמא שלך היתה, אכן, כמו שסיפרת לי, צעירה נאה וחטובה'', אמרתי לאלי והוספתי: ''מה זה, היא השתגעה לעבוד במחצבה?''

אלי צחק וסיפר כי היא לא השתגעה. כלל וכלל לא.

אז מה? אז הנה. הסיפור הבא הוא אמיתי, ככל שיישמע לא כזה:
אביבה ושתי חברותיה נענשו על שנתפסו על חם. חטאן היה שנתגלה כי הן משוחחות ביניהן בצ'כית ובגרמנית, שפות אמותיהן ואבותיהן, שפות ילדותן ותרבותן ומכורתן שהפכה אז לקבר משפחותיהן. זאת, בניגוד לאיסור מפורש לעשות כן בפרהסיה ואף בשיחות פרטיות. את האיסור הזה הנחיתו עליהם המדריכים, שניהם שמות ידועים למדי בבית השיטה ומחוץ לה.

האחת היתה תקוה שריג, אשה חכמה להפליא, גננת, סופרת ילדים, רעייתו של נחום שריג, מי שיהיה לימים מח''ט חטיבת הנגב של הפלמ''ח, ואימו של יוסי שריג, משורר ומלחין מחונן שנהרג במלחמת יום כיפור.

השני היה אריה בן גוריון, איש חכם, כריזמטי, דעתן, תקיף, אשר דודו עמד להכריז משהו חשוב במוזיאון תל אביב, שבע שנים מאוחר יותר.

אז מה? אז הנה: השניים (ייתכן שהיו שותפים נוספים להחלטה הזו) גזרו על הבנות עונש: עבודה במחצבת הגלבוע. זה היה עונשן של מי שההינו לדבר בשפות אימן, צ'כית וגרמנית. לא ערבית, לא ערבית מרוקאית, לא לאדינו. ניהול שיחה בצ'כית או בגרמנית היה עילה לעונש של עבודת כפייה במחצבה. הנה בסיס מוצק לסידרה תיעודית על התעללות הממסד המזרח אירופי ביהודי מרכז אירופה.
גיחי-גיחי?

כן.

אבל, אכן, היו דובים והיה יער. אך לא היתה סיבה כלשהי ליצירת פיברוק של מזימת קיפוח ונישול ודריסת זכויות ורמיסת תרבות.

כמה זמן נמשכה ההגלייה למחצבת הגלבוע? אלי, ואני בעקבותיו, איננו יודעים. נראה שלא היתה זו עבודת פרך: אביבה סיפרה לאלי בנה, כי ''היה דווקא די נחמד''. היא בישלה ודאגה ללוגיסטיקות למיניהן. גם הצילום מגלה לנו שכפות רגליה נתונות בסנדלים. וכך גם הצעירה שלידה. נעליים חובקות רק את כפות רגלי הצעירה השלישית. נראה שלפחות שתיים מבין שלוש הצעירות לא העמיסו אבנים כבדות אל בטן הקרוניות ולא דחפו את קרוניות-הפרך אל יעדן. אבל את הסיטואציה הבסיסית אין למחוק: שלוש צעירות שברחו מצ'כיה ברגע האחרון לפני טרזינשטאט/אושוויץ, נענשו קשות בארץ ישראל העובדת, על שההינו לדבר את השפות שליוו את ילדותן ונעוריהן. הבה נזכור כי גם אם לא היו ידועים אז (1941) כל מוראות ההשמדה, ברור היה כי חרב מונחת על גרון משפחותיהן שנשארו בצ'כיה.

אם הייתי יוצר דוקומנטרי חדור תחושת קיפוחם הנורא של יוצאי מרכז אירופה, הרי הסיפור הזה היה לי איור אידיאלי לטענה אפשרית: החלוצים הפולנו-רוסים התעללו ביהודי מרכז אירופה ובתרבות שהביאו עימם.

קישקוש? כן, קישקוש. אף כי, כאמור, היו דובים והיה יער.

הרי לכם איור סיפורי נוסף: נינה ויטנברג, לימים חרמוני, היתה אמי. כאשר הגיעה לבית השיטה, היא הביאה עימה מגרמניה יופי נדיר, קומה מעוטת-סנטימטרים, כישרון משחק ורצון עז לתת לו ביטוי.

כאשר רצתה אמי להצטרף לחוג הדרמטי של בית השיטה, היא סורבה: ''נינה, הכל בסדר, אבל בגלל המבטא היֶקי שלך, נו... זה אי אפשר''. אמי הסבה את תשוקת התרבות שלה לזמרה, והצטרפה למקהלה הנהדרת של בית השיטה, שעליה ניצח ארנסט הורביץ. שמו של המנצח העיד עליו כי לא עלה ארצה מתימן ולא מוארשה. ארנסטים באים רק מגרמניה. ''זה היה פִּשפילי פיצוי יפה מוֹאוֹט על החוּק הטְרָמאטי שלא נתנו לי ליכָּנֵס אֶלָף פִּיקְלָל המיפְטא שלי'', אמרה אמי.

האם היו בית השיטה וקיבוצים אחרים מַגְרסות יֶקים? כלל וכלל לא.
האם לקחו היֶקים את קשיי קליטתם ועשאום דגל לנפנף בו וקרדום לחפור בו?

הם לא עשו כן. לא הם ולא הצ'כיות 'המגורשות לעבודות כפייה' במחצבה בשל כך שדיברו ביניהן בשפות ביתן הנחרב. הנשמות נשרטו, הזכרונות נשארו, אך העגלה המשיכה במסעה, כאשר התושייה, ההשכלה וההשלמה עם הקשיים, היו מנוֹעים של שישים כוחות סוס המושכים אותה.

לא בבית השיטה ולא בקיבוצים אחרים ולא ברחבי הארץ כולה הונפו אז דגלי הוּלכנו שולל, ודגלי שלא''ל, שָתו לנו אכלו לנו. הנחישות, ההשכלה, ההכרוּת עם הכישורים שהעניקה המאה העשרים למי שבאו בשעריה כאשר באה היא בשערי הזמן, כל אלה היו כלים שעמדו לרשותם של היֶקים ושל קודמיהם ממזרח אירופה, אותם שהספרדים של א''י בזו להם בשלביה הראשונים של הציונות המוגשמת.

אבי ואמי למדו משפטים בברלין. בקיבוץ עבד אבי בהנהלת החשבונות, ואמי היתה 'חובשת', אחות מעשית. ולא שתו להם ולא אכלו להם. והם גרו כעשר שנים - כַּנערות הצ'כיות שבתמונה, וכְתקוה שריג וכאריה בן גוריון - במעברות הקיבוצים, אוהלים וצריפים ששיכוני הבטון של ראשית המדינה היו כארמונות לידם. ולא אכלו להם ולא שתו להם. הם לא הולכו שלא''ל. רק לאחר תשע-עשרה שנים בארץ, זכו הורי לדירה שהיא יותר מחדר אחד, והיא בטון ובלוקים אמיתיים, ובה פלאים מרהיבים: כיור, ברז, אסלה, טוש. והם לא חשו כי הם הולכו שלא''ל.

ובני הדור השני והשלישי והרביעי של הורי ושל הצ'כיות המגורשות לעבודת כפייה במחצבת הגלבוע, ושל אריה בן גוריון ותקוה שריג, אף הם אינם ניזונים מסיפורי קיפוח והולכת שלא''ל.

עבודה קשה, למידה, רכישת השכלה, היותם חלק מקבוצת החוד של המאה העשרים, אלה עמדו לימין האשכנזים לגווניהם.
ומכאן נסיק כי ניסיון כן, ניסיון מפוכח ועקבי להשתלב במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת, הוא החשוב שבמרכיבי המפתח להיחלצות מבוֹרוֹת הבוּרוּת והנחשלות והש''סיזם והבאבא סאליזם וכל ה... (אוּפּס... נשמור על מקלדתנו) הזה.

ניפנוף שונא בתרבות הולָכָת השלא''ל, לא יביא את המנפנפים אלא להעמקת השקיעה בערוגות הבושם של עילגות ושל הֵחַסמוּת תרבותית ושל נחשלות המתגאָה בהיותה כזו, גאווה נוסח מרי רג'וב-צ'כוב.

נישוק ידיהם של גנבים מורשעים - בין ששמם דרעי ובין שלא - גנבים הבזים למנשקיהם, התמימים והאחרים, לא תביא אלא לשחיקת יכולתם של מושיטי השפתיים לעלות על רכבת המאה העשרים ואחת.
האזינו לי היטב, אנשים שמוליכיהם-שלא''ל משַקעים אותם בְּמיזמים של המאה העשרים ואחת לפני הספירה: טלו את גורלכם בידיכם. עִזבו את שוללי התקדמותכם; הַפנו גבכם לסוכני הדמעות שחיתוך בצל הולידן; בוזו לדמעות משקרות ומשכרות ומסַממות שינאה.

נתקו מוסרות שהשליכו עליכם גנבים ומאחזי עיניים ושוללי שלא''ל. בואו אל המאה העשרים ואחת. נותרו לכם רק שמונים ושתיים שנים להצטרף אליה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי