זה סיפורו של ילד אחד, זה סיפורם של ילדים שנספו יחד עמו.
צחי חבשה בן משפחתנו, אביו שמעון בן דוד לאמנו. אותו יום נורא לקראת חגיגת המצוות של ילדי הכיתה נותר כזיכרון אימים.
צחי וחבריו יצאו לטיול של בני מצווה, יציאה לטיול שמח לקראת החג הגדול מכולם. בדפי דברי הימים ובאותיות השחורות-לבנות של העיתונים היה זה 'אסון צומת הבונים'. ההרס הגדול שחוו המשפחות נותר מחובר לשם הזה, לצומת שמבשרת בנייה. ההרס נותר, וקשה לגעת בחורבות.
זה זיכרון שאינו מרפה – וכבר חלפו 33 שנים מאז אותו יום שחור. אוטובוס ובו 38 נוסעים, רובם ילדי בית ספר, עצר לפני מפגש של מסילת ברזל, מפגש עם דרך עפר, וכאן קרה הנורא מכול.
נהגת האוטובוס, שלקחה עמה ילדי בית ספר בטיול בר מצווה, ילדי בית הספר ''ברנר''. הנהג התקדמה לפתע אל המסילה, וכל הילדים קפאו על מקומם. האוטובוס נראה עושה דרכו, מבקש להספיק, לחצות את מסילת הברזל. וכל זאת, כאשר צפירות רכבת מתקרבת נשמעו באוויר.
הילדים ניתרו ממקומם, הורים מלווים, המורים... בראשיהם של הילדים הרכים כבר הדהדו כל התפילות שלמדו לקראת העלייה לתורה. ''למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע...''. אבל מעשה שטן, משהו קפא, האוטובוס שרצה להספיק לחצות בטרם תבוא הרכבת, קפא פתאום על מקומו.
התפילות שלמדו, הטעמים ששיננו, כל אלה הציפו לבבות. תיכף תישמע צעקת ''שמע ישראל''...
ייתכן שהמולת הילדים ואולי קול הרדיו, שניסר באוויר, בלבלו את הנהגת, הסיחו את דעתה. אותם רגעים יישארו לנצח תעלומה, חידה לא פתורה.
למרבה התדהמה האוטובוס התקדם אל המסילה באיטיות, נעצר משום מה על המסילה, קפא ועמד כמשותק. הילדים שמעו את הצפירות הקרבות, שריקות אימים מחרישות אוזניים... הצרחות לא הועילו. הנהגת קפאה, האוטובוס ניצב בוהה בחלל... הרכבת פגעה באוטובוס בעוצמה, הצווחות הנוראות הרקיעו לשחקים, שֶׁלד המתכת, שנשא את הילדים הוּעף ונחבט בעוצמה אדירה למרחקים. שלד מרוסק ומפויח. מראה מצמרר. קשה לדמיֵן את צעקות הילדים ברגעים הקשים ההם...
צחי חבשה, בנו של שמעון חבשה ייבדל לחיים ארוכים, היה בן 13 במותו באסון הנורא. הוא וחבריו לא עלו לתורה. שמעון חבשה הוא בן דוד לאמי סעידה חבשה, שהלכה לעולמה לפני שנה וחצי. קראו לילד הרך צחי-יצחק על שם אביה של אמי, יצחק חבשה זכרונו לברכה. יהודה אביו של שמעון היה אחיו של יצחק חבשה.
כשהגענו ל'שבעה' ראינו על מדף בסלון ביתם של ההורים בפתח תקווה, את נרתיק הטלית והתפילין שקנו לצחי בן השלוש עשרה, והלב בכה על ילד יקר שנספה בטרם עת, יקיר נפש שלא הגיע למצוות. כתבתי אז שני שירים, והם פורסמו בספרי ''
תעודה נשכחת''.
השיר הראשון ''בטרם קיץ, בטרם מצוות'' נוקב, כואב, יש בו התרסה דומעת כלפי שמיא. כיצד זה לא נמנע האסון, כיצד ילדי בר מצווה לא זוכים להגיע לבית הכנסת לקיים מצוות עלייה לתורה. יש בפנייה הבוכייה הזו מעין פנייה נבואית בנוסח 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט', ניסיון להבין את הצדק האלוהי, מעין תפילה-מחאה שמבקשת להגיע לצידוק הדין.
כתבתי על כך בשעתו מאמר בעיתון ''במערכה'' – ואפרסם אותו שוב ביום מן הימים.
השיר הראשון הכיל שורות קשות כואבות, ואביא כמה מהן:
אדוֹן הרחמים בּוחן הלבבוֹת סְלח לכאבָם כי היה שלָהם וְעתה הוא שלךָ.
ואתה ראיתָ אותם אדון הרחֲמים בּוחֵן הלבבוֹת והיֶלד הזה לֹא הִגיע לַמצוות.
|
ובהמשך בסוף בית שני: