פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
משה ליבה – איש שכָּל חייו שליחוּת נצחית
הרצל חקק (יום שישי, 16/03/2018 שעה 11:00)


משה ליבה – איש שכָּל חייו שליחוּת נצחית

הרצל חקק



הצילומים בהמשך הם של תפארת חקק
משה ליבה הוא דמות מיוחדת במינה. איש אשכולות שכל כולו מסור למען טובת העם והמדינה. במשך שנים פעל למעננו בשירות המדינה – ובה בעת כתב ספרים, ספרי שירה, קטעי פרוזה.

כשגריר שתרם רבות, לא התפלאנו שבמשרד החוץ ערכו טקס הוקרה גדול לכבודו, ובמקביל הייתה זו חוויה לראות כיצד הספרייה הלאומית שלנו עורכת טקס מרשים בפתח הספרייה, ליד חלונות ארדון הידועים – טקס שבו השתתפו אישים רבים וכן שגרירי מדינות שונות.

משה ליבה פעל למען שירות החוץ של מדינת ישראל במשך כמה עשורים, ובמגוון תפקידיו כשגריר תרם רבות. אנסה במאמר זה לסכם את מכלול יצירתו, כדי להאיר במיוחד כמה ספרים שהוציא לאור בשנים האחרונות – ספר סיכום לכל פעילותו בשירות החוץ, ותרגומי מאמרים ושירים שלו שיצאו לאור בשפות אחרות.

אנסה להאיר במאמר זה שני ספרים שלו – את הספר ''אני תובע'' מצד אחד, ואת ספרו ''בשירות החוץ''. מצד אחד עדות על הטראומה של השואה, ומצד שני הפעילות למען המדינה, שנתנה פתרון לאסון הנורא, שקמה כדי להבטיח שלא תקום שואה נוספת.

ספר שיריו ''אני תובע'' – הוא ספר שירה מטלטל, שהצטרף לספרי שירה אחרים שלו. ספרו ''בשירות החוץ'' הוא ספר סנגוריה לעם ישראל, למדינת ישראל. בספרו מיטיב משה ליבה לספר בשפה קולחת ושובה לב פעילות רבת שנים לעמן מדינת ישראל. בימים אלה יצא לאור ספר האוטוביוגראפי מתורגם לספרדית.

משה ליבה יליד 1931, היה חבר קיבוץ, קצין צבא, מרצה, דיפלומט, ייצג את ישראל כשגריר במשך 31 שנים – וכן קונסול ב-‏15 מדינות שונות. היה מנכ''ל המכון ליחסי תרבות, יועץ לשר החוץ, דוקטור למשפט בינלאומי של אוניברסיטת פאריס.

שימש כמרצה וכפרופסור ליחסים בינלאומיים ולספרות אירופית בכמה אוניברסיטאות, חבר אגודת הסופרים העברים, חבר באגודות ציירים ופסלים בישראל ובהולנד, חבר הנהלת האקדמיה לאומנות של ניו זילנד.

שירים שהם עדות לנצח

נתחיל ביצירה השירית של משה ליבה, וניתן אלומת אור מיוחדת לספר השירים שלו על השואה - ''אני תובע''. חשוב לתת את הדעת על העדות הזו, זה יישאר לדורות.

ספר מרגש זה אינו ספר שירה רגיל, מדובר בשירים שהם עדוּת, עדות מתוך הלהבות, עדות של משורר שאינו יכול לשאת בקרבו את כל הזיכרונות הפורצים כל סכר. שירים על השואה, על התחושות שמלוות את הניצולים, הן קטגוריה נפרדת של יצירה. המשא כבד מנשוא.

את שיריו של משה ליבה קשה לשכוח. הם תובעים תשובה, תובעים את כבוד הנספים, את כבוד הניצולים. התמונות מתוארות בשורות תמציתיות, ועדיין קשה להכיל: השירה מנסה לבטא את הנורא מכול. שירתו של משה ליבה נוגעת באש, נוגעת בגחלים, מבטאת את האימה והסבל.

חשוב מאד לכתוב על האיש, על יצירתו, לפרוש את משנתו הפואטית על השואה, להטיל אלומת אור על השליחות שיש שמעבר ליצירות. חשוב לכולנו לדעת את קורות חייו של האיש, לנצור בלבנו את החזון והמעש שנתן לנו, להכיר לו טובה על פעילותו בשירות האומה לאורך כל שנותיו כשגריר וכקונסול. דבריי במאמר זה הם סוג של הכרת תודה על מסלול חיים של תרומה לכלל, ובטקס מיוחד שערכו לו בספרייה הלאומית השמעתי את דבריי, כקריאת אהבה והצדעה למשורר העדות והתעודה, מחווה של התפעלות מלב נרגש, מלבו של עם שלם.


משה ליבה נואם בטקס בספרייה הלאומית בהשקת ספרו ''אני תובע''. ''אני תובע'' הוא ספר, שמתחבר לספרים קודמים של משה ליבה בנושא השואה. מי שקורא בשיריו מרגיש, כי היצירה הרוטטת הזו מיטיבה להתחבר לתקופה הנוראה, לחוש את הדופק של העם היהודי. שירתו היא נייר לקמוס רגיש לנשמה היהודית, להיסטוריה המיוסרת, והקריאה סוחפת אותנו לנפש היוצר שיודע לתת כבוד לסבל, שידע להדליק נר נשמה נצחי לכל אלה שנספּוּ , אך רוּם נותרה עֵדה לספר את הסיפור שלא נגמר.

משה ליבה ניצב מול התופת – ואין לו מרגוע:

יָדיים אֵלה – מְצָא לָהֶן מְנוחָה''
ואין הוא חס על עצמו אלא על ילד קטן:
'יָדַיים קְטַנות
שֶלא הָייתה בָּהן אַשמָה' -
והוא ממשיך בבכי עצור:

'ידיים שאֵין עלֵיהן כַּפָּרָה
יָדיים לבָנוֹת'.

בתוך כל עמק הבכא הזה של הזיכרון שאינו מרפה, הוא לרגע כורע תחת הנטל, נרגש וחש, שהוטלה עליו משימה שמֵעבר לכוחות אנוש. בצמא גדול הוא מתפלל:

רִבּון הָאלוהִים
המַרבֶּה לסְלוח
אֶת מראֶה
היָדיים הלבָנות
אנא
עזוֹר לִי לשכּוח'.


המשורר הוא שליח ציבור בשם כולם

אתה קורא בשירים וחש שזה מעמד קדוש.

כחזן על תיבת התפילה, עומד המשורר לפנינו, שליח ציבור לנשמות אילמות: משה ליבה כותב באותו מתח נורא שבין זיכרון לשכחה, חושף בעטו השרוף קווים מתוך התוהו ובוהו, קווים שבירים מאותה תקופה, מבקש לאפיין בדמע ובכאב את אופייה של אותה חשיכה שחורה, אותה רעה חולה שהובילה את העולם, את אירופה - לשנים נוראות, למעשי טבח שקשה לתאר.
הנה שורותיו מתוך הספר החדש ''אני תובע''' – שורות שחותכות את המציאות, שמנסות לתאר שחיטה נוראה:

הקצב נשחט
בַּמִּשְׁחָטָה הָעִירוֹנִית
הָיָה מִנְיָן
בְּרָאשׁוּת הָרַב.
בָּאוּ לוֹמַר ''קַדִּישׁ''
עַל הַקַּצָּב הַיְהוּדִי
אֲשֶׁר נִשְׁחַט
נִתְלָה, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה
בֵּין הַבְּתָרִים
שֶׁל בְּהֵמוֹת שֶׁנִּשְׁחֲטוּ
וְכָךְ מְצָאוּהוּ.

שיר שכולו צעקה, משה ליבה יוצר תמונת אימים שבה מפרפרות המלים בין הבתרים, אבל הפעם אין ברית ואין השגחה אלוהית. ברגעי האימה יש רגעים של שברון אמונה. המראה מתאר גורל יהודי משווע לישועה: יהודים זוכים לגורל של בהמות - ובאוויר מהדהד המוסר של הנאצים – שיצרו דמוניזציה של העם היהודי, שנתנו לעולם רישיון להכות בנו כחסרי צלם אנוש, זו התמונה הקשה מנשוא – משחטה - - וקדיש ויהודי מבותר, כאילו היה בהמה.

השירים של משה ליבה ראו ושמעו הכול, השירים שלו היו שם – והוא יודע לומר לנו כִּשְׁליח הנספים מלים נוקבות (מתוך השיר 'לא היית שָם'):

אִם לֹא
ראיתָ
שמעתָ
הרחתָ
הרגשתָ
טעמתָ
כּי אז:
לא היית שָם

אתה קורא בשיריו של ליבה, אתה נרעד מול המחזה שלו 'הנגן מאושוויץ' – והלב היהודי קולט את שברי החיבורים – את הקשר להיסטוריה, לעם, לנספים, לניצולים – והמסר בוקע מתוך האופל: החיבור לזיכרונות האלה נרקם בלבבות שלנו פנימה, ריחות ומראות שמופנמות בנו, כמו חיכינו להם, כי הם חלק מחיינו, הם נחוצים לנו כדי שנבין את עצמנו, את עמנו, שנדע כיצד להמשיך לחיות, וכל זאת כשאנו חיים מה היה שם.

אנו נכנסים לחודש ניסן, ובתאריך כ''ז כולנו נחווה בטקסי יום השואה את האסון הנורא, אסון שלעד לא יישכח מלבנו. משה ליבה בא בשם הנספים, תובע את כבודם ואת זכרם, כך הוא שר:

אֲנִי תּוֹבֵעַ זֵכֶר
אַרְבַּע-מֵאוֹת אֶלֶף,
שְׁמוֹנֶה-מֵאוֹת אֶלֶף,
אִישׁ לֹא סָפַר
וּמִי יֵדַע,
שֶׁהֻשְׁמְדוּ שָׁם,
בַּמָּקוֹם הַהוּא
מֵעֵבֶר לַנָּהָר,
טְרַנְסְנִיסְטְרִיָּה שְׁמוֹ.


שגריר של עולם שנשכח

משה ליבה כיהן כשגריר רוב ימיו - וגם בשיריו הוא שגריר, שגריר של עולם נשכח, שגריר של עולם שאסור שיישכח. שגריר לחבריו שנשחטו, לחבריו שניצלו ונותרו כבויים ושבורים. מי שמהלך בין שבילי שיריו של ליבה, חש את הפצע השחור, את השכול, את זעקת הקורבנות – ומתוך הצעידה הכואבת נושבת הרוח מאותן שדות מוות, נשמע הקול הקדוש של השירים:

עם ישראל חי. עם ישראל חזר לארץ אבותיו, כי הבין שאין בגולה שום פתרון אמיתי. כשלחמו הפרטיזנים בנאצים הם שרו:

זה היום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה.

התמונות מחייבות אותנו לזכור כל שורה שכתב משה ליבה, וכיצד אפשר לעמוד מול שיר כה קשה שמכה בנו בפטישים – כך הוא כותב:

הָיִיתִי רוֹצֶה,
מְאֹד הָיִיתִי רוֹצֶה
לִשְׁכֹּחַ
אֶת הַיּוֹם הַמַּר, הַנִּמְהָר
מִכָּל הַיָּמִים עֲלֵי אֲדָמוֹת
כְּשֶׁבְּמִשְׁמַרְתִּי לְיַד מוֹצָא
תָּאֵי הַגַּז
נָפְלוּ, מֵעֲרֵמַת גּוּפוֹת הַמּוּמָתִים
אָבִי, אִמִּי, מְחֻבָּקִים,
רַעֲיָתִי, שְׁנֵי יְלָדֵינוּ
דְּבוּקִים
בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ

הקריאה בשורות שיריו מצמררת, ההד חוזר, אלה פסיעות הצללים האבודים במחנות המוות, וזה המשורר שהפנים את נשמותיהם של הנספים בקרבו, זה משה המשורר שנצר הכול בלב. חש כל רגע שהוא שם: חַי בַּבּוֹר הַהוּא / בקֶבֶר הָאַחִים

ובשורה אחרת:

כָּל לַיְלה בָּאִים. נִכנָסִים / יוֹרִים בּי. כֵּן תולִים אוֹתִי / קוֹבְרים אוֹתִי.

בשיר אחר שלו – ''ביני לבין עצמי'' הוא כותב:

חי בבור ההוא / בקבר האחרים. הגופה / מחניקה אותי. כמה קשה / למות כל לילה!

נשאתי דברים אלה בטקס שערכו לו בספרייה הלאומית, ויכולתי להיווכח כמה הקהל נרגש מן השורות הנוקבות.


הרצל חקק ומשה ליבה בטקס בספרייה הלאומיתהעדות האישית שלו, שהשואה חי איתו כל יום, חוזרת בחייו כל יום, מקבלת ביטוי קשה בשורות הנוקבות האלה. ובמלים כה שקטות הוא מעיד בתחילת השיר: השואה שלי' זה דבר מאוד אישי / רק ביני לבין עצמי.

בשיר קשה שלו הוא מתאר כיצד קוברים יהודים חיים, והוא מסיים את השיר במלים, שקשה לשכוח: הָאֲדָמָה זָזָה שָׁבוּעַ יָמִים!

זו הפלנטה הקשה, הרוטטת, הצועקת – פלנטה איומה שצפה כל הזמן. הסמלים של השואה מתחברים לזהות, לשורשים, להתחברות הקולקטיבית. הטלאי הצהוב כנובע מן המגן דוד, וכל הסמליות הלאומית שבה לסיפור האישי:

הטלאי הצהוב / כתם שחור. כוכב / מגן דוד. יהודי / זה אני.

השירה היא פתחון פה וכורח להעיד, אך בשיריו הוא נותן לכך ביטוי דו משמעי (השיר 'נעליים קרועות'):

הנעלים
פתחו את הפה
הן רעבות
יונקות בוץ

והנעלים מיטיבות לבטא את תחושת החיים במחנות, את הרעב הקשה.
השיר מסתיים בפתחון פה שמתאר גם רעב, גם דיבור בשם הרבים:

הו נעליים
אל תביטו אליי
פעורות פה,
מה כאן הפלא?
גם אני, גם אני
רעב תמיד
בעצמי.

כמי שקוראים כל שורה צורבת – אנו מצטרפים לשיירה, חשים כי נשבענו למענם, נשבענו לזכור, לבנות את ביתנו על חורבות עולמם, לזכור למען הגאולה.
שהרי כך אמר הבעל שם טוב:
השִכחָה היא גלות - הזיכרון הוא הגאולה. והשירים הקשים כמו צורבים בנו תחושה, שזו גאולה קשה, גאולה מתוך האֵפר.

כקוראים שחשים שהם חלק מן הכלל, יש לנו תחושה של הזדהות, מחויבות רגשית להיות חלק מכאבו של משה ליבה: נשבעים יחד עמו כי נמשיך לזכור, נמשיך לבנות חיים חדשים על חורבות השואה, על חורבות עולמם – ולרע לא לשכוח את דבריהם האחרונים. את שירת חייהם ומותם. דבריהם הם זיכרונם.


משנתו של משה ליבה – סיפור שירות החוץ


טיפה
עטיפת ספרו של משה ליבה
ספרו של משה ליבה יצא לאור גם באנגלית וגם ברומנית. המשנה שלו עוד תגיע למרחקים... כשקוראים בספרו של משה ליבה ''בשירות החוץ'' מרגישים, כמה הספר הזה היה נחוץ, וכמה חשוב להאיר זרקור על העבודה שנעשית מאחורי הקלעים בשירות החוץ הישראלי: אנו חשים שמדובר בדרמה אמיתית, במאבק שכולל מאבק על מקומה של ישראל בעולם, מאבק על הזהות היהודית בתפוצות.

ספר של פרופסור משה ליבה מזכיר לנו את כוחו של משרד החוץ בטיפוח שיתוף הפעולה עם ממשלות, עם קהילות יהודיות, בסיוע לישראלים בהיותם בחו''ל - כשהם במצוקה, כשקורה אסון טבע או פיגוע. משרד החוץ אכן נמצא בכל מקום, עם היד על הדופק. משה ליבה יודע להאיר את העבודה שנעשית מכל הלב, את הפעילות גם בפינות נשכחות של היקום.

בספרו של משה ליבה אנו מוצאים יומן דרכים - ומצד שני זה ספר שבו מגבש השגריר ליבה את האתוס של משרד החוץ. כך לדוגמה, באחד מנאומיו הוא פונה לקהל ואומר: ''להיות דיפלומט זה קשה, להיות דיפלומט יהודי זה קשה פי 10. זה לחיות עם אנטישמיות, עם אנטי ציונות, זה לראות את האיבה ברקע שונה. זה לפגוש את האויבים עם כוס משקה ביד, זה להיות ייחודי, שונה''.

לדברי ליבה, דיפלומט ישראלי הינו שליח ''התר אחד יהודים, ולפחות אחר עקבות היהודים בעבר, ומי שמסייע בשמירת הזהות היהודית''. הרקורד המגוון של משה ליבה מאפשר לחשוף היבטים שונים של שירות החוץ: משה ליבה משלב בספרו קטעים מראיונות שלו עם כלי תקשורת זרים, הרצאות שלו כפרופסור ללימודי יחסים בינלאומיים, סיקור פרשיות מיוחדות - ואפשר לראות בספרו סוג של ספר יסוד בהבנת שירות החוץ הישראלי.

אסופת המאמרים והראיונות והסיקורים יכולה להאיר את עיניהם של צוערי משרד החוץ, של דיפלומטים בשירות החוץ הישראלי. היותו של משה ליבה משורר וסופר מצד אחד, וכן מי שכיהן כראש ועד העובדים במשרד החוץ - צדדים אלה מאפשרים לנו הצצה למורכבות משרד החוץ הישראלי - וכן לחשיפת קשרי תרבות, טיפוח התרבות העברית בגולה.

משה ליבה מתאר בספרו הצלחות ואבני דרך, אך אינו חושש גם לגעת בבעיות - כך לדוגמה, בניתוק הקשרים עם מדינות אפריקה. ליבה מתאר את האכזבה מדרכן של מדינות אפריקניות, מן הדרך שבה ניסינו להתקרב, לתרום. וכמובן: ליבה אינו מתעלם מן הנזק שפגע בנו הניתוק ממדינות אפריקה בעת הצבעות בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי ערבי.

בשום שלב אין משה ליבה מרים ידיים, והוא מנסה להתוות דרכים לחידוש הקשרים בעתיד, מתוך אמונה ש''תיתכן ידידות חדשה'' עם היבשת השחורה. ההישגים בשנים האחרונות בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה ושר חוץ הם אכן עדות לכך.

משה ליבה רואה דברים לעומק, רואה דברים למרחוק- ורק טובת עם ישראל לנגד עיניו. ליבה הוא שליח אמיתי, וספרו מציג את החזית של ההסברה הישראלית, שגריר שהוא שליח של מדינה, שליח של עם: ליבה יודע לתת מקום למאבק ההסברתי, לתשובה הישראלית ההולמת לכל אותה מתקפה על הלגיטימיות של ישראל. אנו למדים ששגרירי ישראל ברחבי העולם הם קרן אור, הם אלה הלוחמים בתעמולה האנט ישראלית ובדה-גיטימציה כנגד זכותה להתקיים.

בימים אלה יצאו לאור שני ספרים שלו – שבהם תרגומים של שיריו ושל משנתו המדינית.


שירת הצדעה למשה ליבה



במשרד החוץ יש כבוד לעשייה אמיתית. מה פלא, שערכו טקס הצדעה לפעילותו רבת השנים. במהלך הטקס קראתי שיר שכתבתי לכבודו, שיר סיכום לשליחותו רבת השנים:

משה ליבה הוא מעיין של יצירה, מעיין של תרומה למען הכלל,

כשהוא כותב, כשהוא יוצר, כשהוא שגריר,
תמיד הוא נישא אל על...

איש שכל מעשה שלו ראוי למדליה של זהב,
השליחות והייעוד הם נר לרגליו.

הם הציר המרכזי בחייו.

כשאתה קורא את שיריו,
אתה רואה בו שליח של עברית ושל מקורות,
שיריו מתכתבים עם הספרות לאורך הדורות.

כשאתה נפעם ממעשיו בשירות החוץ,
אתה חש שהאור הקדום לפניו ירוץ...
אתה שומע בסתר את התפילה 'שפתיי תפתח ופי יגיד'
שכן הדיפלומטיה שלו היא סיפור של היסטוריה יהודית.

משה ליבה הוא משורר, סופר, דיפלומט, מורה -
הוא שגריר אמת שיודע לענות על כל השאלות.

אם תתנו רשות דיבור לאחרים – יאמרו עליו:
''הוא איש אשכולות!''

משה ליבה הוא רץ אמיתי למרחקים ארוכים,
תמיד מעשיר, תמיד מַחכּים,
היה ונמצא בכל מקום,
למען כולנו, למען החלום...

אסופות הספרים שלו הם גן עדן מרתק,
מקום וזמן, ששעון ההיסטוריה בהם לָנצח מתקתֵק...
ציוריו הם נשמה מלב התנ''ך,
והאיש משה לא שוקט ולא נח.

משה עשה הרבה למען עם ישראל, והנה לפנינו החוֹף...
וחשוב לשיר לו שירת ברכה מתוך הכָּרת הטוֹב.
היום באנו לומר לו ולהגיד:
למדנו ממך מהי ציונות, מהי נשמה, מהי זהות יהודית.

המשֵׁך בעמלך, המשֵׁך ליצור כשליח אמיתי ובטוח,

דבר מכל מה שעשית, לא יחלוף עם הרוח...




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי