פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מהן המילים, מהו האדם
הרצל חקק (יום שלישי, 09/01/2018 שעה 8:00)


מהן המילים, מהו האדם

הרצל חקק



עטיפה
סקירה על ספר שיריו של אשר כנפו, ''מהן אותן מילים'', הוצאת 'אות ברית קודש', 233 עמודים, 2017.
אשר כנפו שואל בפתח ספרו: מהן אותן מילים / הנורוֹת מלוֹע ממֻתָּק / חודרות כל שריון / משאירות צלְקות עַד? כך בספרו בעמוד 4.

רבים תהו, מה סוד הכוח של המילים, שהופכות לשיר רב עוצמה, מה עומד ביסוד הקסם המהפנט בשיר, ששובה בנפלאותיו לבבות של קוראים. כולנו קראנו, מה כתב החכם מכל אדם בספר משלי : שלושה המה נפלאו ממני: דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור דרך אוניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. ואפשר להוסיף גם שורה נוספת - דרך השיר לנשמה.

יהודה אלחריזי ידע להוסיף זאת במשפט יפה שכתב : דעו כי יש לשירים דרכים, ולחרוזים נתיבות ומהלכים.
אשר כנפו יודע, כי למילים יש כּוח להקסים, אך גם להוֹתיר מכווה וחותם. יש במילים גם כוח להותיר צלקות נצחיות.לא פעם אנו שואלים את עצמנו, מה ייעודה של השירה, מה הייחוד שלה, האם חזקה היא מן הקוסמוס, האם היא חזקה מאֳנייה המפליגה על גלים זועפים, מדוע מנסָה השירה להקיף עולם וְאדם?

המשורר רואה את הים ואת כל תעצומותיו, ומנחיל לנו הגיגים על עוצמת המבע, על הענווה של המשורר הנפעם. וכך כותב לנו אשר כנפו בשירו 'גדול הוא הים' (עמוד 5):

גדול הוא הים
רחב כִּשְׁמי שמַים
גדול הוא ואין סוף לו.
מי אני ומה אני?
גרגר
שאפסיותו
רק היא גדולה...

האדם אכן אפסי לנוכח כל הבריאה, ועדיין נשמת האדם מחפשת את עוצמתה וייחודה במילים, במבּע, בשירה. כך בשירו בעמוד 7: האדם אכן אפסי לנוכח כל הבריאה, ועדיין נשמת האדם מחפשת את עוצמתה וייחודה במילים, במבּע, בשירה. כך בשירו בעמוד 7: עת זמיר / ישמיע שיר...
ואתה מנסה להבין מה צופנת שירת הזמיר על פי שירת כנפו, מה כוחו של שיר זה על נפש המשורר. אשר כנפו, כמוהו כמשורר ספר משלי, גם נפשו רוצָה להבין פֵּשר השירה בלב ימים, וכך הוא כותב בהמשך השיר (עמוד 7):
עת אנייה / תפלַח גלים של תהִייה / ותתעֶה בים של טעִייה / עת אגלוש על גלֵי אהבה / ואצנח ממרומי שִׁכחה / אזי תבוא לי עֶדנה / ומנוחה ושלווה.

שירה באשר היא - יש בה תושייה ואֳמנות לחבּר שָׂדות של משמעוּת, והרי לנו אנייה מחפשת נתיבותיה על גלים, ומצד שני נפש האדם הגולשת ונשברת על גלי אהבה. הסערה הפנימית היא זו המעניקה למשורר שלווה, כפי שאֳנייה משיגה את היעד שלה בהפליגה על גלים. גם לנפש האדם כוחות לנצֵח סערות. מפגש השדוֹת הסמנטיים לוקח אותנו לחיבּור בין גלי ים, עליהם מפליגה האנייה, לבין גלים של תהִייה וים של טעִייה. טבע ועולם ונפש האדם, כולם מתנודדים בין שלווה לגעש, הכול נמהל בשירה כה נשגבת וחובקת עולם, כל הזרמים הגועשים והאדוות מתמזגים זה בזה.

כך תוהָה נפש המשורר על מקומו בעולם, על מקום שירתו וכוחה להעניק לו קסם ועֶדנה. אני מניח, שביאליק היה אומר: אם יש את נפשך לדעת את נפש השיר ואת דרך השיר, לֵך אֶל השיר, צלול במעמקי זרמיו, הפלֵג על גליו.
אשר כנפו מפליג על גלֵי הפואֶטיקה, הולך בנתיבי השִירה, מנסה להבין את נפשו, לספוג את נפלאות המילים, לתמצת את הקסם המיוחד של הכתיבה הרוחשת על נפש האדם.

כבר בתנ''ך התוודענו לשירות יפות כמו שירת דבורה או שירת דוד ליהונתן, שירת חנה מלאת החוכמה וכמובן שירי תהלים המחכימים ומלאי הרגש. בשירת אשר כנפו, נמצא מוטיבים של שירה נבואית, רצון לשאוב מאותם מעיינות.
כך בשירו של אשר כנפו 'הו כמיהותיי': בשירו זה הוא שר ודולֶה פסוקים, שנשאבים מאותה אש נבואה, ושורותיו משמיעות ורוחשות הדים על כוחם של גדולי תורה כרבי שמעון בר יוחאי, כוחם העצום לכלות במילים עולמות.
כותב אשר כנפו (עמוד 10):
הו כמיהותיי / הו שאיפותיי / עיני תתור בלי סוף / אחר הרצונות / הבלתי מושגים / והרשף בהם / אש מכלה כל שתפגוש / כרבי שמעון בר יוחאי. כולנו זוכרים את האגדה על רבי שמעון בר יוחאי היוצא מן המערה וכולו גיצים ורשפים... וכאן מתרגם זאת המשורר להתלהבות פואטית רוחנית.

במשך הדורות נכתבו שירים לרוב, וכמובן נכתבו אלפי תיאוריות על השירה, אבל השירה חיפשה נתיבים שונים, ומצאנו אותה הופכת לשתיקה או לצעקה. כך מפכה גם שירתו של אשר כנפו בניסיונה לחפש לה משעולים שונים לבטא את עצמה. בשירו 'אסגור על שירי' הוא אכן פותח בתיאור ניסיונו לחפש מפלט לשיר הלוחץ עליו, המבקש מקלט – וכך פותח השיר (עמוד 14): אסגור על שירי / ואורידהו אל תוך גרוני...

השיר עובר מסלול מפותל - ובסוף דרכו אנו מוצאים אותו עובר מטמורפוזה:
יפרוץ אל פי / באנחה / לא של רווחה / אלא של שתיקה / שתיקת הצווחה.אנו קוראים את שיריו של אשר כנפו, והוא אכן מפליא לשורר על מאורעות בחייו, על גיבורים שמילאו את נשמתו, על לַלָא סוּליקא הגיבורה האגדית בעמוד 41, ויפים שיריו על חגיו ומועדיו וקרוביו... ואנו חשים: דרך האנשים הסובבים אותו, דרך גיבורי רוחו נגלֶה ונשקף עולמו.

כשאשר כנפו קרֵב אל היכל השירה יש לו תחושה של ''של נעליך מעל רגליך''. הוא יודע לשורר בענווה, מתוך רצון לתאר את ההרמוניה בעולם, את יופיין של הנשמות הסובבות אותו, את עוצמת הגלים הרוגשים בנו.
מי שקורא בשיריו, לומד להכיר את כוחה של השירה לחשיפת עולם הנפש של הכותב, עולמם של הסובבים אותו. אכן זו דרכו של המשורר, הוא מיטיב להנחיל לנו את האמת, ששירה היא עולם היחיד, ובה בעת יש בה לשקף את נפש העולם סביבנו, נפש התרבות.

המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון ניסתה להסביר את כוח השירה בצורה מאד ציורית:
אם אני קוראת ספר וְחשה כפור בכל גופי, עד ששום אֵש לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת: זו שירה. אם אני חשה, כאילו הֵסירו ממני את ראשי, אני יודעת: זו שירה. אלו הן הדרכים היחידות לדעת זאת, וכי יש דֶרך אחרת?
אמילי דיקינסון ידעה לתאר את חשיבות הרֶגש והאינטואיציה בשירה, ואשר כנפו, יודע לבטֵא זאת בשפתו שלו, בדרכו שלו לשאוב מן התנ''ך וממקורות יהודיים.

אשר כנפו בשפתו יודע עד מעמקים את שפת הצעקה, שפת השתיקה, שפת ההרמוניה, וככל שאתה קורא בספרו אתה מבין: השירה היא דרכו להנחיל לנו מורֶשת חיים, מורשת של גיבורי רוח שמלווים אותו כל חייו: השירה היא חלק פנימי ממהותו, מחייו. כשהוא שואל 'מהן אותן מילים' יודע הוא: ''גדול הוא הים!''




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי