אמנת ג'נבה משנת 1949נועדה לסכם את נוהלי המלחמה שמבטאים את הצורך בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה. אמנה זו גובשה במטרה להיות ערוכים לזוועות מלחמה מן הסוג שידע העולם במלחמת העולם השנייה.

איננו יודעים אם סוג מלחמה זה יחזור ויפקוד את עולמנו בעתיד הנראה לעין, מכל מקום – זה איננו האתגר הביטחוני עמו אנו בישראל נדרשים להתמודד היום, אתגר שאיננו ערוכים משפטית להתמודדות עמו – המותר והאסור בלחימה בארגוני הטרור.

הכרעת הדין בשתי הערכאות של בתי הדין הצבאיים – הניתוח והקביעות החד-משמעיות במשפט אלאור אזריה, ראוי שיילמדו במערכת המשפטית הבינלאומית וישמשו בסיס לאמנה בינלאומית חדשה.

אלאור אזריה היה חייל, חובש קרבי, אשר נקרא לטפל בנפגעי תקרית-פיגוע עם מחבל בחברון. אלאור הגיע לזירה כ-‏11 דקות לאחר האירוע. הוא טיפל בחייל צה''ל שנפגע ונמצא כבר בתהליך פינויו לבית-החולים. הוא היה אמור לבדוק גם את המחבל הפצוע ולנסות להושיט לו עזרה רפואית. אלאור נמנע מביצוע בדיקה זו. במקום זאת – ירה במחבל והרגו.

בית הדין הצבאי – בשתי ערכאותיו – קבע את הנורמה המחייבת – מחבל שנפגע ונוטרל, חדל להוות איום ואין אישור בשום פנים להוציאו להורג. זו הנורמה המחייבת, ומטרתה – לשמור על צלם האדם. גם, ואולי במיוחד, כאשר אדם זה הוא אויב.

פסקי דין אלה חשובים במיוחד כיוון שזהו סוג העימות הרווח עמו נדרשים היום חיילינו להתמודד. זהו מעשה של יום יום - לכלל חיילי צה''ל, לוחמי מג''ב, ובעצם גם לכל אזרח ישראלי משיקלע לסיטואציה דומה.

זו תשובתה הרשמית של ישראל אל מול הקריאות הפופוליסטיות – ''כל מחבל אחת דינו למות!''

המאבק האלים בו מצויה ישראל לא ייעלם ויחלוף בימים הקרובים. בצורה זו או אחרת – אנו מנהלים מלחמה זו כבר כמאה שנים, ואנו מודעים לכך כי במוקדם או במאוחר נצטרך, עם אויב זה, להגיע ולקיים אורח חיים תקין.

אנו חוזרים ומתגאים בכך שצה''ל הוא ''הצבא המוסרי בעולם''. הנורמות של הכרעות-דין אלה חזרו ובססו זאת.

העימות האלים עמו מתמודדת היום ישראל איננו חריג וייחודי לנו. זהו היום האתגר הצבאי-ביטחוני עימו מתמודדות כמעט כל מדינות העולם החופשי, ובכל אחת ואחת מהן נדרשות הנחיות ברורות ומחייבות כיצד נוהגים בסיטואציה דומה.

המלצתי למערכת הביטחון לתרגם לאלתר את שני פסקי הדין ולדאוג להפיצם לכלל המדינות החתומות על אמנת ג'נבה.

אדרבא – ילמדו את פסקי הדין, ילמדו מניסיוננו העשיר ויאמצוהו.

---