פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
דת ומדינה
יוסף אליעז (שבת, 15/07/2017 שעה 10:00)


דת ומדינה

אדם, מדינה ודת

יוסף אליעז



ההחלטות החדשות על ביטול ''מתווה הכותל'' וייחוד הגיור לרבנות הראשית בישראל ''הקפיצו'' אותי וטרדו מאד את מנוחתי, כניצול שואה וכאזרח המדינה.

נראה היה שחרב הטיפשות הונפה על עמנו, מתוכנו, בחינת ''מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו''.

החלטתי לבחון מספר בחינות בנושאי דת, עם ומדינה. הקדשתי לנושא תועפות זמן.
למרות שהמאמר אינו עבודה מדעית, ואפילו לא עבודה סמינריונית כתבתיו בעיקר מידיעותי הכלליות, ממחשבותי ןמנהמת לבי. רק פה ושם בדקתי פסוקים ותאריכים.

אהיה אסיר תודה לכל מי שיקרא את כל המאמר, ועוד אודה למי שיגיב עליו. מי שזמנו קצר - אנא יקרא לפחות את הדף האחרון.

אם טרדתי את מחשבתכם או הטרדתי את מנוחתכם - שאו נא לי על שאהיה מרוצה מכך. אי אפשר להשאיר את עתיד עמנו בידי ליצמן, דרעי וביבי. אסוני מדי.

התרגלנו כבר לשחיתות שפשתה פה בכל פינה. לשחיתות הבנקים והטייקונים, נבחרי ציבור וקצינים בכירים במשטרה ובצבא. פה ושם פגשנו טעויות וחוסר מחשבה, אך לטיפשות נוראה כמו בביטול מתווה הכותל, העולה גם על הטמטום שבמתווה הגז, טרם הורגלנו.

ראינו את אִוָולְּתּוֹ של ראש ממשלתנו במלחמתו באובאמה, נשיא מכהן של מעצמה שהיא כמעט ידידתו היחידה; ראינוהו מתערב מאוחר ושלא לצורך בעניין מיכל האמוניה במפרץ חיפה, תוך סיכון חיי מאות אלפי אזרחים; ראינו את פרשת החלפת שר הביטחון, שנזרק לים כצוללת... קראנו על צייקנות וחיים על מתנות מחברים; על מינוי שר שסרח וישב בכלא לאותו תפקיד בממשלה בו שִׁיחֵת, על ביטול כל הישגי ממשלתו הקודמת כדי לרצות את שותפיו החרדים, אך לפצל שוב את עם? להתנכר לרוב עמנו שבגולה כדי לְרַצּוֹת מספר חרדים כאן? ובכן רבותי, המאמר כולו בפניכם.
הַמְּדִינָה וְהַדָּת הֵן כַּנִּרְאֶה הַהַמְצָאוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁל הָאָדָם, אוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם – לְחוֹשְׁבִים כָּךְ. הָאָדָם נוֹצַר, אוֹ הִתְפַּתֵּחַ, לְתוֹךְ עוֹלָם מְנוּכָּר וְאַכְזָר, כְּשֶׁהוּא עֵירוֹם וְעֶרְיָה וְחָסֵר כָּל הֲגַנָּה.
הָעוֹלָם סְבִיבוֹ אוֹ חַם וְלוֹהֵט, אוֹ עוֹטֶה קֶרַח וְשֶׁלֶג, כַּאֲשֶׁר לְגוּף הַתִּינוֹק אֵין פַּרְוָוה אוֹ שִׁרְיוֹן, וּסְבִיבוֹ חַיּוֹת טֶרֶף בַּעֲלוּת נִיבִים חַדִּים וטופרים מעוקלי צִיפָּורְנַיִים וְחֶלְקָם מְצוּיָּידִים אַף בְּאֶרֶס עַז אוֹ בִּכְנָפַיִים וּתְנוּעָתָן מְהִירָה מִשֶּׁלּוֹ כַּמָּה וְכַמָּה מוֹנִים. מגיניו הַיְּחִידִים בְּקַטְנוּתוֹ הָיוּ הוֹרָיו, ומשבגר – הִתְגּוֹנֵן בְּשִׁימּוּשׁ בִּתְבוּנָתוֹ, וּבְיָדָיו שֶׁבָּהֶן אִימֵּץ וּבְנָהּ כֵּלִים לְהַשָּׂגַת מָזוֹן : אִם פַּטִּישׁ-אֶבֶן וְסַכִּין-צוּר וָאֵם כִּידוֹן, פִּגְיוֹן וְחֵץ וְקֶשֶׁת לְצַיִד וְלַהֲגַנָּה. כְּאוֹתוֹ מָשָׁל שֶׁל אִיזוֹפּוֹס הַיְּוָונִי (600 לפנה''ס, מִתּוֹךְ הספר ''מַחֲרוֹזֶת מִשְׁלֵי אִיזוֹפּוֹס'', הוצאת סגול, ר''ג):

בְּרִיאַת הָאָדָם
עֵת נוֹצְרוּ הַיְּצוּרִים הֶעֱנִיק הָאֵל בְּחַסְדוֹ
לְכָל יְצוּר אֶתְּ תְּכוּנוֹתָיו וְאֶתְּ מִידַתּוֹ
לָאֶחָד גְּבוּרָה, לָאַחֵר זְרִיזוּת, לַשְּׁלִישִׁי כְּנָפַיִם
לַזֶּה נִיבִים, לָאַחֵר מְהִירוֹת רַגְלַיִם
נוֹתָר הָאָדָם נִיצָּב בְּמָעֳרוּמָיו
לֹא פַּרְוָוה לִבְשָׂרוֹ, לֹא מַלְּתָּעוֹת לְשִׁינָּיו
פִּיו בְּלִי נִיבִים, כְּתֵפָיו בְּלִי נוֹצוֹת
פָּנָה אֶל הָאֵל, נַשָּׂא עֵינַיִים נוֹצְצוֹת
וְהִתְלוֹנֵן: ''רַק לִי, אֵלִי, לֹא נָתַתָּ דָּבָר
הִנְנִי חָסַר הֲגַנָּה, עֵירוֹם וְלִי קַר''
הֵשִׁיב לוֹ הָאֵל: ''בְּנִי הֱיֵה מְאוּשָּׁר
רַק אַתָּה זָכִיתָ לִתְבוּנָה, וּלְשֵׂכֶל יָשָׁר
זוֹ הַגְּדוֹלָה בַּמַּתָּנוֹת, כִּי עָדִיף הַמּוֹחַ
עַל זְרִיזוֹת וּפַרְוָוה, עַל גְּבוּרָה וְעַל כּוֹחַ!''
חָשַׁב הָאִישׁ רֶגַע, לְרַעֲיוֹן הִסְתַּגֵּל
וְהַלֵּךְ לְדַרְכּוֹ לְאַחַר שֶׁבֵּרֵךְ אֶתְּ ה
.
גּוֹרֵם מֶרְכָּזִי שֶׁאִפְשֵׁר אֶתְּ קִיּוּם הָאָדָם הָיְיתָה הִשְׁתַּיְיכוּתוֹ הַחֶבְרָתִית. בְּנִי הָאָדָם חָיוּ בְּחֶבְרֶה, שֶׁלֹּא לוֹמַר לַהֲקָה, שֶׁתְּחִילָּה הָיְיתָה מורכבת מהמשפחה הבסיסית ולאחר מכן מן ''החמולה'', המשפחה המורחבת, ולאחר מכן מן השבט, שהוא מקבץ של מספר משפחות שקיים קשר-דם ביניהן. החיים בחברה הקנו לאדם הגנה מחיות טרף, אפשרו לו לצוד חיות גדולות, לגור במקום מוגן ואף לבנות מִבְנִים מחומרים שונים שהקנו לו נוחות והגנה גם מפגעי מזג האויר. משנוצרה התמחות של יחידים בתחומים רבים – זה בציד, חברו בדיג ושלישי ביצירת כלי-נשק, ביגוד או תכשיטים או ברפואה או מיילדות. כך התאפשרה התקדמות של כלל השבט בכך שכל ''מומחה'' עסק ביעילות יֶתֶר בתְחוּמוֹ וְתָרַם יוֹתֵר לַשִּׂגְשׂוּג הַכְּלָלִי.

עִם הַהִתְפַּתְּחוּת הַחֶבְרָתִית נוֹצַר צוֹרֶךְ לְאַחֵד אֲנָשִׁים רַבִּים לְהַשָּׂגַת מַטָּרוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר – אִם לַהֲגַנָּה מִפְּנֵי שְׁבָטִים אַחְרִים, אִם לִבְנִיַּת מִבָּנִים טוֹבִים יוֹתֵר, וְעִם תְּחִילַּת הַחַקְלָאוּת – לְעִיבּוּד שְׁטַחִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר, לְהַשְׁקוֹתָם וּלְהָגֵן עַל הַיְּבוּל. עַתָּה נוֹצְרָה מנהיגות שהנהיגה מספר שבטים ואחר-כך מדינה שלמה, בְּדֶרֶךְ שֶׁל הִתְמוֹדְדוּת אוֹ בְּחִירָה, כָּךְ שֶׁאָדַם אֶחָד הִנְהִיג אוּכְלוּסִיּוֹת הוֹלְכוֹת וּגְדֵלוֹת שֶׁפָּעֲלוּ יַחְדָּיו.

הַצּוֹרֶךְ בְּשִׁימּוּשׁ בַּמַּיִם לְהַשְׁקָיָה חִיֵּיב סֵדֶר ומשטר בְּאַסְפָּקַת הַמַּיִם בִּכְדִי לְהַשִּׂיג אֶתְּ הַמֻּיטָּב, את האופטימום, מעבודת האדמה, וכך נוצרו חברות של עובדי אדמה שגדלו והתרחבו ככל שגדל היבול וסיפק מזון לקהילות ענק, המונהגות או נשלטות בידי אדם אחד, והביאו אט אט להתפתחות האימפריות האדירות במצרים ובארם-נהריים, בשתיהן אדמה פוריה לצד מקור מים עשיר.


השליט, השלטון והדת

נראה שהשלטון הראשוני התבסס על כוח הזרוע בחינת ''כָּל דְּאַלִּים גְּבָר''. אולם ברור שלאחר זמן לא רב לא די היה בכוח הזרוע לבסס שליטה. ככל שגדל הציבור הנשלט וככל שהתפתחו כלי-הנשק נטה מאזן הכוח אל מי שנשקו היה יעיל יותר או שהקבוצה שהנהיג הייתה חזקה יותר. גם התבונה ויכולת החשיבה בתכנון קרב היו יעילים יותר מאלימות פשוטה. אולם כְּכָל שֶׁהַצִּיבּוּר הַנִּשְׁלָט גדל הָיָה צוֹרֶךְ לִמְצוֹא דְּרָכִים יְעִילוֹת יותר לִשְׁלּוֹט בּוֹ וּלְכַוונוֹ לְמַטָּרוֹת בָּהֶן חָפַץ הַשַּׁלִּיט.

הָאֶמְצָעִי הָרִאשׁוֹן הָיָה יְצִירַת מַנְגְּנוֹן שִׁלְטוֹנִי. לשליט הָיָה צוֹרֶךְ לְמַנּוֹת אָדַם שֶׁיְּרַכֵּז אֶתְּ כֹּחַ הָעֲבוֹדָה וְיוֹרֶה את שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹת – כְּמוֹ חֲפִירַת תְּעָלוֹת השקאה בְּעוֹנַת הַיּוֹבֶשׁ, תְּעָלוֹת נִיקּוּז בְּעֵת הַגְּשָׁמִים, סִיקּוּל שְׂדוֹת, חָרִישׁ, זְרִיעָה וּשְׁתִילָה, שֶׁמִּירָה, וְקָצִיר וּבָצִיר. איחסון וַחֲלוּקַּת הַמָּזוֹן אוֹ מְכִירָתוֹ.

הוּא הַדִּין בַּהֲקָמַת צָבָא. נוצר צורך לְהָקִים מַעֲרֶכֶת פִּיקּוּד וּשְׁלִיטָה שֶׁתַּבְטִיחַ שֶׁצָּבָא גְּדוֹל יִפְעַל בְּתֵיאוּם בֵּין הַכּוֹחוֹת. כּוֹחוֹ של צבא מאורגן הפועל במשמעת קפדנית תחת פיקוד אחד גדול לְאֵין ערוך מיעילותו של אותו מספר אנשים הלוחמים כל איש לנפשו, באופן ובזמן הנראים לכל לוחם.

מסגרת צבאית גם מאפשרת האחדה של הנשק- דבר המקל על יצורו, ועל אימונו של כל לוחם בנפרד ואימונם של כלל הלוחמים לפעול במתואם. לאגרוף הקמוץ יכולת מהלומה גדולה בהרבה ממכתן של 5 אצבעות פרושות.

אולם השליטים, בין שבעצמם היו נתונים לחרדות ולחשש לשלטונם ובין שהבחינו שלא די במסגרת מינהלית גרידא ונחוץ משהו נוסף שיאחד את קהל הנתינים ויעניק לו מכנה משותף ויקל על השליטה בו. הפתרון נמצא ביצירת דת, ואין אנו אומרים שבהכרח קָדַם המינהל הציבורי לדת ולאמונה ובהחלט יתכן שהשליט השתלט על הדת או האמונה הקיימת ורתם אותה לצרכיו.

האדם נולד לתוך עולם הָרֶה-סכנות. נבצר אז ממנו להבין את פשר זריחת השמש ושקיעתה, התמלאות הירח וְהִצְטַמְּצְמוּתוֹ, לילות הסערה והברק והרעם הפחידוהו; כך גם ליקויי השמש והירח, אימת החשיכה, חיות-הטרף, וכל נפלאות הבריאה. האדם קפץ בנפש חפצה על התורות שהסבירו לו חלק גדול מההתרחשויות. הדת המציאה אלים ואלילים, בנתה פסלים, ייחסה להם כוחות עילאיים, כמו שגם הציגה את השמש והירח כאלים המנהלים את העולם. היא פיתחה פולחנים כדי ''לרכוש'' את חיבת האלים וּלְרַצּוֹתָּם על מנת שיועילו למאמיניהם. הכוהנים שמינו עצמם כנציגי האלוהות צברו כוח ונכסים.

בהמשך הדת ניצלה את פחדיהם של המאמינים מפני אירועי העולם שסביבם ואף הפחידה אותם עוד במוראים ובנוראות שהיא המציאה: כמו האמונה ב''עולם הבא'', חלוקתו לגן-עדן ולגיהינום נורא, וכן לאירועי ''יום הדין'' שיגיע.

תחילה לא היה ניגוד מובהק בין המדינה לדת, ובין השליט המדיני לזה הדתי. מה גם שבתחילה תכופות , כמו במצרים, השליט ראה והציג עצמו כְּאֵל, או לְמִצְעַר בנו של האל או כוהנו הגדול. הנוצרים לא הם שהמציאו את הרעיון שאדם עשוי להיות בן-האלוהים. פסוק לא לגמרי ברור מופיע גם בתנ''ך על ''בְנֵי-הָאֱלֹהִים'', כמו וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם... (בראשית ו', 2), ... יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי (הושע ב', 1).

כמעט עד ימינו - עד מלחמת העולם השניה ראו היפנים בקיסרם אֵל וסגדו לו.

יֵשׁוּעַ, ''בנם של האל, האם ורוח הקודש'', ספק אדם ספק אל, הופיע בין בני אדם , נצלב ומת. מיליארד קתולים ממתינים אלפי שנים לשובו ובינתיים האפיפיור, ממלא מקומו, מחלק צווים בשם האלוהים.

אגב- גם האמונה הנוצרית על תחייתו ושובו של האל המת אינה חידוש שלהם. כבר הבבלים ערכו טקסים מדי שנה לְמוֹת התמוז מדי קיץ ולשובו לתחיה עם גשמי הסתיו. על זה מבוססת אגדת עוף החול, הוא ''הפניקס'' האירופי. משהו מזה מתקשר לאמונה העברית על בוא המשיח לקץ הימים וּתְחִיַּית המתים. הכל כאילו לאושש את אימרת קהלת ''אין חדש תחת השמש''.

כך גם היה באסלאם: מוחמד הופיע כשליחו של האל היחיד, אללה. אחרי מותו החליפוהו ה''חליפים'' וכיהנו בתפקידו. המחלוקת על ירושת התפקיד פיצלה את המוסלמים לסונים ולשיעים. באיסלאם הדת קדמה למדינה והחליף , הנושא בכהונה הדתית, היה גם השליט האזרחי והצבאי.

המלכים ראו עצמם כשליחי האל. גם בישראל נמשח המלך ב''שמן המשחה'' ובכך הואצלה לו מעין סמכות מִמָּעַל. אולם עצם ''הַמְּשִׂיחָה'' הצביעה על כוחו של הנביא או הכהן להמליך מלכים בשם האל.

האמונה היהודית-נוצרית-מוסלמית בְּקִיּוּמוֹ שֶׁל ''הָעוֹלָם הַבָּא'' שִׁימְּשָׁה מָנוֹף עֲנָק לַבִּיסּוּס ויציבות הַשִּׁלְטוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה. אִם שׁוּעֲבַּדְתָּ וְנוּצַּלְתָּ באופן מחפיר ואכזר בעולם הזה בידי שלטון חילוני או דתי עריץ, כמו הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, נוּחַמְתָּ בכך שבעולם הבא תפוצה על כל העוול שנגרמו לך בעולם הזה ותזכה לחיי נצח בגן-העדן, וכל הרשעים שהתעמרו בך כאן ייענשו שם, כך שאין טעם להתמרד כנגד השלטונות כאן, על פני האדמה.

לא נכנס כאן לדיון בחיי גן העדן המצפים לו, ל''שהיד'' המוסלמי, לפי אמונתו. אך למען המצפה לו שם הוא נכון להקריב את חייו כאן.

היו דרכים נוספות ללכד עמים, כמו ע''י ליבוי פחד מגורם זר או טיפוח שנאה כלפיו. על שנאת יהודים וקומוניסטים ופחד מפניהם נבנה הנאציזם בגרמניה ועל שנאת האצילים והבורגנים הנצלנים ובעלי-האדמות נבנה במידה רבה הקומוניזם.

ברבות הימים הופרדו לרוב המלוכה והכהונה הגדולה. גם בדת העברית הופרדו סמכויות המנהיג [משה] והכהן הגדול [אהרון], אך ראינו שמאוחר יותר היו ניסיונות של מלכים ליטול לעצמם גם את סמכויות הכהונה או שהכהן הגדול חשק במנהיגות, כמו בימי הורקנוס ואריסטולוס ערב הזמנת הרומאים לא''י. למען יסייעו לטוען לכהונת הכוהן הגדול.

בשלבים מסוימים אף נוצרו חיכוכים בין השלטון החילוני לדתי. באנגליה, כשהנרי השמיני אוכזב ע''י האפיפיור בענין התרת נישואיו לא היסס להקים כנסיה נפרדת, האנגליקנית, באנגליה. עד היום פורמלית המלכה היא רֹאשַׁת הכנסיה.

באירופה הצליחה הכנסיה הקתולית לצבור רכוש ועוצמה כבירים עד שהתמודדה לעתים מול מלכים ויכלה להם ושיעבדה אותם, דתית ולעתים גם מדינית, לאפיפיור.

בעולמנו המודרני תכופות יש ניגוד בין השליטה האזרחית לזו הדתית, למרות שבדרך כלל הן חיות בשלום זו לצד זו.


מיסיון והמרת דת

דומה שבתחילה היתה סובלנות רבה בין הדתות. העולם האלילי היה עשיר באלילים וכל אדם אימץ לו את מי לעבוד מתוך המבחר. במצרים הקדומה, ביוון ואחריה ברומא האלילית היו עשרות אלים, אם גם במדרג , והתקיימו פולחנים מקבילים במקדשים השונים.

אמנם, במלחמות, היו מקרים רבים שמקדשי הצד המנוצח נופצו, או שהונהג בהם פולחן דתו של הכובש, והמקדשים שנכבשו היו חלק משללו של המנצח. מאידך גיסא . היו גם מקרים שהכובש אימץ את הפולחן המקומי,

עם ישראל נדרש להיות נאמן לאלוהיו, אך לא נדרש להעביר עמים שנכבשו על ידו לדתו. המקרא דרש שהגויים ימלאו אחרי ''שבע מצוות בני נח'', אך לא יותר מזה. ראינו אפילו מעין ''תחרות'' בין אלוהי ישראל לאלילים שֶׁעַמֵּי הסביבה עֲבָדוּם, כמו פרשת דָגוֹן הפלישתי (שמואל א', פרק ה'). נהפוך הוא: דת ישראל מתקשה וּמַקְשָׁה בקבלת גרים לשורותיה, ראינו זאת אצל עזרא בשיבת ציון וכך זה עד ימינו אלה ממש. עם זה רות המואביה התקבלה לחיק היהדות ללא גיור מיוחד. גם התורה קבעה דיני אִשָּׁה שבויה ללא דרישת גיור. חריג לכלל זה הוא עניינם של ''גֵּרֵי האריות'' שיוהדו בצו ינאי המלך, בנסיבות המיוחדות של תקופתו. ממש בימים אלה הוחלט בממשלתנו לְיָחֵד את הגיור לרבנות הראשית תוך פסילת כל סמכות ניור אחרת ולגרום לנזקים בָּל ישוערו.

במסכת עבדותם של בני ישראל במצרים אנו ערים לשיעבוד נורא, עד כדי רצח תינוקות, אך אין כל רמז לניסיון לאכוף את אלילי מצרים על העברים, אשר חיו שם מאות שנים.

דומה כי גישה סובלנית זו באה לשיא ביטויה בהצהרת כורש מלך פרס. אשר קרא לכל העמים שהוגלו מאדמתם לשוב אל מולדתם ואל פולחניהם, וליהודים החזיר אפילו את כלי הקודש שבזז מן המקדש נבוכדנצר (עזרא פרקים א',ה'; ישעיה מ''ה,1; דברי הימים ב' ל''ו, 22 ).

הדברים השתנו לאחר כיבושיו האדירים של אלכסנדר הגדול. היוונים והמוקדונים רצו להפיץ את תרבות יוון בכל ארצות כיבושיהם. בעיקר חווינו זאת כאן בארץ ישראל אצל אנטיוכוס אפיפנס אחד הדיאדוכים יורשי אלכסנדר, שישב באנטיוכיה שבסוריה. ניסיונו להמיר כאן את הדת הביא להתקוממות ומרד החשמונאים.

מקרה חריג אף במושגי האכזריות הרומית היו ''גזירות אדריאנוס'', בעקבות מרד בר-כוכבא (132 לספה''נ), שהיה יוצא דופן באימפריה שהיתה שלווה באותה תקופה. אדריאנוס היה בא''י ונראה שהיו לו תחילה כוונות טובות כלפי היהודים, שסבלו קשות תחת קודמו טריאנוס, אדריאנוס היה חסיד של התרבות ההלניסטית. ויש אומרים שראה עצמו כאלכסנדר הגדול. בשלב מסוים הוכרז כאל עוד בחייו. היו שהאמינו שהוא ישיב ליהודים את זכויותיהם ואף יתיר לבנות מחדש את בית-המקדש, והיהודים נערכו לכך, אך השומרונים והנוצרים הזהירו את אדריאנוס ממרד נוסף והוא שינה טעמו וגרם לאכזבה עצומה בעם.

מכל מקום משפרץ מרד בר-כוכבא, ובמהלכו, בין היתר, הוכחד ליגיון רומי שלם. דיכא אדריאנוס את המרד באכזריות וביד קשה. הוא החריב את ירושלים עד היסוד ובנה במקומה עיר רומית: ''איליה קפיטולינה'' ובה מקדש ליופיטר. היהודים שלא נרצחו הוגלו מהעיר ונאסרו כל מִנְהָגֵי הדת, לרבות ברית-המילה ולימוד תורה וכל טכס יהודי בא''י, אלו הגזירות המכונות ''גזירות אדריאנוס''. הישוב היהודי בא''י כמעט והושמד כולו.

הרומאים, כנראה בעקבות היוונים, החליטו בשלב מסוים לנסות ולהאחיד את הדת בכל קיסרותם האדירה. קונסטנטין הראשון (312 לספה''נ), שאמו היתה נוצריה, החליט לאמץ את הדת הנוצרית, שעד לא מכבר נרדפה בחרי-אף ומאמיניה אף הוצאו להורג באיצטדיונים מול המון משועשע וּצְמֵא דם. נראה שמטרתו היתה לאחד שוב את הקיסרות שבשלטון עליה כבר ניבעו סדקים עד שפוצלה לכנסיה הרומית המזרחית, הביזנטית, שמרכזה בעיר קוסטנטינופול שבנה ונקראה על שמו (היא איסטנבול של ימינו), ולכנסיה הרומית הקדושה שמרכזה נותר ברומא. הדת הנוצרית הוכרזה כדת המדינה ובעקבות הקיסר המירה מרבית האוכלוסיה את דתה לנצרות.

הַמָּרוֹת כלליות כאלו מוכרות לנו. כך נטען שבעקבות מלך כוזר התייהדו כל הכוזרים.

באנגליה, משהקים הנרי השמיני את הכנסיה האנגליקנית מרבית האוכלוסיה נטשה את הקתוליות. הספרדים בכיבושיהם המירו את דתות הילידים במדינות שנכבשו לדת הקתולית.

כך גם נהג בד''כ האיסלאם בארצות שכבש. אחת הדרכים לעודד את האוכלוסיה להמיר דתה לדת הכובש היתה בהקניית זכויות-יתר למאמינים והטלת מס כבד במיוחד על הכופרים, כמו ''מס הגולגולת''.

השלטון במזרח, היה שלטון דתי. הקיסר היה גם ראש הכנסיה, כנהוג גם באיסלאם שהחל להתגבר סביב. במערב - האפיפיור שצבר כספים , אדמות וכוח רב התמודד מול המלכים והקיסרים , לעתים בברית עמם ולעיתים כיריבם.

תחילה גילתה הנצרות סובלנות כלפי היהודים אך כבר מתחילתה כדת המדינה החלה להצר את צעדיהם.
אחר התפוררות הקיסרות המערבית (שמרכזה ברומא) החלה באירופה מלחמת הכל בכל. כל נסיך או אציל מקומי החזיק בצבא. הכנסיה הפכה גורם פוליטי ולעתים גם צבאי מרכזי. היו מלכים ששמרו אמונים לאפיפיור, היו שלחמו בו. היו בריתות שונות בין הצדדים אשר השתנו מעת לעת. מרטין לותר הנהיג את הכנסיה הפרוטסטנטית, שחתרה תחת הכנסיה הקתולית והמעיטה מכוחה. אך עדיין הדת מילאה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. הופעת האיסלאם וכיבושיו השפיעו אף היא ומסעי-הצלב עוד חיזקו את מעמד הכנסיה.


הפרדת הדת מהמדינה

דומה שרק עם המהפכה האמריקאית (1765 – 1785) ובמהרה בעקבותיה במהפכה הצרפתית (1789) עלו לראשונה הדרישות להפרדת הדת מן המדינה וכפועל יוצא – הדרישה לחופש הדת ולחופש מן הדת. חלק ניכר מהמהגרים מיבשת אירופה לאמריקה היו מיעוטים שסבלו מרדיפה דתית. והם חרדו מהאפשרות שגם ביבשת בחדשה יסבלו ממנה.

בצרפת, ערב המהפכה, היו שתי שכבות אצולה שהיו פטורות מתשלום מס – אצולת הכנסיה, שצברה אדמות ונכסים והאצולה הפיאודלית של המלך ואציליו, והמהפכה כֻּוְּונָה נגד שתיהן. המהפכה בִּטְּלָה את המלוכה והאצולה, הפקיעה מהן את זכויות היתר ואת האדמות שצברו.

במקום ההתאחדות תחת כנפי דת משותפת עלה מושג הַלְּאוֹם כמושג המאחד ציבור מסוים החי בתחום מסוים שזו המדינה, מְדַבֵּר לרוב שפה מוגדרת, או מספר שפות, ומחזיק במסורת היסטורית משותפת. כמובן שלהגדרה זו ישנם מאות יוצאים מן הכלל. מה גם שכמעט בכל מדינה יש מיעוט או מיעוטים רבים.

כיום עדיין רק מדינות מועטות מפרידות בחוק בין הדת למדינה ובהן כמובן ארה''ב, צרפת, אוסטרליה, קנדה, גרמניה, ויפן. הגם שזיקה מסוימת נותרה בחלקן. לְצִדָּן קיימות מדינות שהן חסרות דת, כמו שתי הַקּוֹרֵיאוֹת, סין ודומה שגם קוּבָּה ועוד, אם לא נראה בקומוניזם דת.

היו מדינות בהן נעשתה הפרדה בכוח בין הדת למדינה. כך בתורכיה של אתא-טורק ''אבי האומה'' אשר ראה בהפרדה זו תנאי ראשוני להבאת הקדמה והדמוקרטיה לארצו. הוא גם הפקיד את הצבא על שמירת הדמוקרטיה והחילוניות, והנה ראינו בימינו אלה, כאשר ארדואן תפס את השלטון בהליך בחירות מפוקפק, שתוך זמן קצר יחסית השיב והשליט את הדת בארצו.

מהפכת הקצינים הצעירים במצרים של נג'יב ונאצר , היתה חילונית, אך אחרי כ-‏60 שנה זכה מועמד ''האחים המוסלמים'' בשלטון, ממנו הודח ע''י הרמטכ''ל א-סיסי.

בסוריה ובעירק השתלטו מפלגות ה''בעת'' החילוניות אך המדינות הפכו מהר לדיקטטורות. באירן שלטונו של השאח ריזה פהלאווי, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית, היה למעשה חילוני אך בהפיכה בת יום אחר חזר האיאטוללה חומייני מגלותו בצרפת והשליט באירן השמרנית שלטון מוסלמי קיצוני.

ממש בימינו אלה קם מנהיג מוסלמי קיצוני והקים בעיראק את ''המדינה המוסלמית'' של דאע''ש ותוך זמן קצר השתלט למעשה על מרבית שטחן של שתי מדינות: עיראק וסוריה, ורק בימים האחרונים נראה שארגון רצחני זה סולק מכל כיבושיו הקרקעיים, אך גחליו עדיין לוחשות בקרב אוכלוסיות מוסלמיות ברחבי-תבל.


המדינה והדת ביהדות ובארץ ישראל

הדת היהודית היתה משותפת, עד לדורות האחרונים, לכלל היהודים, בכל העולם. תמיד היו מחלוקות בין קבוצות שונות, ובדורות האחרונים עיקר המחלוקת היתה במזרח אירופה בין החסידים ל''מתנגדים'', או ''הליטאים''. אך מחלוקת זו לא ירדה לשורשה של הדת.

הדת עטתה עליה, משך הדורות, עוד ועוד ''גדרות'' חדשות, לאמור מצוות ותקנות שבאו להחמיר עם היהודי לפני שיגיע לכלל חטא ויעבור על דיני התורה. הוחמרו מאד דיני הכשרות, ובעיקר משהפכו הכשרות ו''משגיחי הכשרות'' לפרנסה נאה שרבו הקופצים עליה. כך הוארך הזמן שבין אכילת בשר לחלב. הוחמרו דיני ההמלחה. גם העופות, שבהם אין כל אפשרות של בישול ''גדי בחלב אמו'' כלשון המקרא, הוכרזו כ''בשר'' לכל דיניו. היהודים אימצו לעצמם לבוש מיוחד שנשמר כך מאות בשנים. החשמל הוכר כ''אש'' לענין הדלקתו בשבת ועוד חומרות כיוצא באלו. מצבן של הנשים הוחמר. נקלטו מושגים כמו שיער או ''קול באשה ערווה''; נאסרו על נשים לימודי קודש, נקבעו כללי איסור נגיעה, ועוד ועוד.

בו בזמן זכו היהודים, בעיקר לאחר המהפכה הצרפתית, לאמנציפציה ולשוויון זכויות.. מקצועות ולימודים שהיו נעולים בפניהם נפתחו.

בקהילות היהודיות נהוג היה לשלוח את כל הבנים לָ''חֵיְדֶּר'' ומשם לישיבה הקטנה, מי שנמצא ראוי, או שידי הוריו מַשֶּׂגֶת, עלה לישיבה הגדולה יותר. משהגיעו הילדים לפרקם נישאו ויצאו לעבוד. העילויים נשלחו לישיבות הגדולות, במימון ההורים או הקהילה.

בארץ-ישראל, פרט לאותם מעטים שיצאו בשלב מאוחר יחסית לחיות במושבות הברון, העולים שעלו מאוחר יותר ועבדו כפועלים וכשומרים בגדודי העבודה, חיו היהודים של ''הישוב הישן'', בערי-הקודש ירושלים, צפת, טבריה וחברון במסגרות קהילתיות, לעתים – לפי ארצות המוצא. רוב היהודים בישוב הישן התקיימו מ''כספי החלוקה'' – מדי שנה שלחו הקהילות ''שליח דרבנן'' לעבור בקהילות אירופה, ולאחר מכן גם בארה''ב, לאסוף תרומות עבור יהודי א''י. כך נהגו הן הספרדים והן האשכנזים. באופן זה הורגלו בני הישוב הישן בארץ מקטנותם לחיות בקהילה סגורה, מבלי לעבוד ולחיות מכספי ''החלוקה'', ודומה שכך נותר הדבר עד ימינו, אלא שבימינו נוסף לכך אלמנט ההשתמטות מהשירות בצבא. בחו''ל מרבית הצעירים החרדים השתלבו בעבודה.

עם הנאורות באירופה בבוא הרנסנס, ועם מתן הזכויות ליהודים (''האמנציפציה'', למעט במזרח אירופה), החלה בציבור היהודי תקופת ההשכלה. אנשים החלו לקרוא ספרים ומאמרים מחוץ לתחום היהדות, רכשו השכלה כללית, השתלבו בעולם החיצוני – בתרבות: במוזיקה, במדעים, בספרות וגם בכלכלה ובבנקאות ובפוליטיקה. הסוחרים והמשכילים קראו תגר על המנהיגות הרבנית המסורתית. הרבנים שֶׁהִתְיָרְאוּ מן הגל החדש שהתנחשל מעליהם, צמצמו עוד ועוד את הַמִּרְוָוחִים שבגדרות, הגביהו את החומות ובידלו את עצמם ואת קהל עדתם עוד ועוד מן הסביבה. היו קהילות במזרח אירופה בהן רבים לא דברו כלל את שפת המדינה מנגד היו קהלים, כמו בגרמניה שהתרשמו מסביבתם הנוצרית – מן ההוד וההדר שבכנסיה, מנגינת העוגב ושירת המקהלות, מהישיבה של גברים ונשים יחדיו בתפילה והחלו לאמץ לעצמם ממראה עיניהם. החלה הִפָּרְדוּת איטית מן הַ''שְּׁטֵיְיטֵל'', בית-המדרש המסורתי ומהסתגרות מהעולם. היו שגילחו זקנם, התלבשו ברוח התקופה והחל הליך של רפורמה שהיה לצנינים בעיני הרבנים השמרנים. יהודים רבים נאלצו לעזוב את קהילותיהם גם מטעמי מסחר וכלכלה. דווקא במזרח אירופה, שבה נרדפו היהודים גם ע''י משטרו של הצאר, החלה יציאה מן הקהילות אם בשל ההגירה אל מעבר לים. אחרים גויסו לצבא או ברחו מפני הגיוס. יהודים הורחקו מהערים הגדולות ומגורים סמוך לגבולות. במערב ומרכז אירופה ובאמריקה החלו להיווצר קהילות פחות חרדיות או מעין רפורמיות.

המקומות הקדושים ליהדות נשלטו ע''י המוסלמים. נאסרה על יהודים הכניסה להר הבית. הוקצב להם מקום צר ודל ליד הכותל המערבי ואפילו בימי האנגלים נאסרו עליהם טכסים ומנהגים דתיים, כמו תקיעה בשופר ליד הכותל. בחברון נאסרה על היהודים הכניסה למערת המכפלה, והותר להם לעלות רק עד המדרגה השמינית של הכניסה.

עם זה בתפילה ליד הכותל לא הפרידו אז בין גברים לנשים ובידי תמונות עתיקות של תפילה משותפת.
הזכויות על הכותל היו בלבבות בלבד ובלב כל היהודים בתבל, לארצותיהם ולמנהגיהם.

הלגיון הערבי של עבדאללה מלך ירדן, פלש ארצה במלחמת השחרור ולא עלה בידי צה''ל לשחרר משליטתו את ירושלים העתיקה וסביבותיה.

בהסכמי שביתת הנשק התחייבה ירדן לאפשר ליהודים, גם אזרחי ישראל, להיכנס לעיר העתיקה, להר הזיתים והעיקר - להתפלל למרגלות הכותל המערבי , אך לא עלה בדעת עבדאללה וממשלתו לקיים סעיף זה. משום-מה גם ממשלת ישראל לא עמדה על מימוש התחייבות זו בהסכם. בתקופת הירדנים הוחרבו ונבזזו כל בתי הכנסת שהיו בעיר העתיקה, או הוסבו לאורוות ומצבורי אשפה.


המקומות הקדושים בידי מדינת ישראל

הירדנים, וביתר דיוק המלך חוסיין, אשר שלט בירושלים ובשומרון, כפה עלינו את מלחמת ששת הימים. ישראל לא תכננה ללחום בירדנים או לשחרר את ירושלים ויהודה ושומרון. אפילו נשלחה בקשה מיוחדת לחוסיין להימנע מכל פעולות איבה, אך מששמע את כלי התקשורת המצריים על ''ניצחונותיהם'' לא עמד בפיתוי ומימש את התחייבותו למצרים ולסוריה ליטול חלק במלחמה.צה''ל כבש את העיר העתיקה ובכללה את ''האגן הקדוש'', בו נכללו הר הבית, כולל הכותל המערבי ו''כנסית הקבר'' הקדושה לנוצרים. מי ששעט לכותל, ספר תורה ושופר בידו, היה האלוף שלמה גורן, אז- הרב הראשי לצה''ל. השליטה באזור היתה בידי ממשלת ישראל, שבראשה עמד אז לוי אשכול, שהיה מדוכא לא במעט לאחר שנאלץ לוותר על כהונת שר הביטחון ולמנות לתפקיד זה את משה דיין שלא היה בדיוק אהוב נפשו.

משה דיין קיבל בשמחה את התפקיד, ולמרות שיצחק רבין, הרמטכ''ל אז, הוא שהכין את צה''ל למלחמה ונעזר בניהולה בעזר ויצמן ובמוטי הוד, הנה דיין, שחלקו היה מוראלי בלבד, הוא שקטף כמעט את כל פירות הניצחון, והתנהג כגיבור הגדול והכל-יכול באותה תקופה.

משה דיין היה תמיד יוצא דופן בהתנהגותו. בין היתר הוא שדד עתיקות ונטל ממצאים נדירים ויקרים לביתו, באין פוצה פה ומצפצף. דומני שגם במקומות הקדושים (והעתיקים...) נהג כבתוך שלו. מבלי להיוועץ באיש וללא כל החלטת ממשלה מסר את החזקה בהר הבית לווקף המוסלמי, שלא היסס להכביד בהמשך על ממשלת ישראל ועל אזרחיה. לימים ניתנה לווקף הרשות המקוממת להכשיר למסגד את המרתפים, הקרויים ''אורוות שלמה''. הווקף פתח בהמשך ב''עבודת שיפוצים'' ענקית בה הקפיד לעקור ולהרוס כל שריד עברי וכל רמז וזכר לקיומם של מקדשי ישראל- הן שרידי בית ראשון והן שרידי בית שני.

דומני שלדיין, איש ההתיישבות העובדת החילונית ואיש הצבא, לא היה כל יחס מיוחד לכותל המערבי ובלי משים עברה החזקה בכותל מצה''ל לרבנות הראשית וממנה לחרדים, שראו בו את אחוזתם הבלעדית, אפשר ותהליך זה הוקל בשל העובדה שהרב גורן, שנטל שליטה בכותל כרב הצבאי הראשי, נתמנה אחר שחרורו לרב הראשי במדינה.

כאן ראוי להעיר כי בחוקי היסוד שחוקקה הכנסת, ובהן הובטחו זכויות אדם שונות, לא נכללו חופש הדת והחופש מן הדת. ידידי המנוח, השופט חמן פורה שלח, שנרצח עם משפחתו בראס בורקא, כתב עבודת דוקטורט בנושא זה, בהדרכתו של פרופ' יצחק אנגלרד, שלימים היה לשופט בית-המשפט העליון, אך כאמור הנושא לא הגיע לכלל חקיקה, הגם שהוא מופיע במגילת העצמאות.

חלק גדול מן העם היהודי בגולה, ואולי רוב העם היהודי כיום, שהכותל היה חלק מרכזי בנפשו משך אלפי שנים, מצא עצמו מוּגְלֶה ומורחק מהכותל בידי החרדים. לאחר מאבקים רבים גובש ''מתווה הכותל'' אשר הקנה לחרדים את רוב רחבת הכותל והותיר לרפורמים ולנשות הכותל נישות קטנטנות ומוגבלות. גם אלו נשללו מהם בגחמה מיותרת של ראש הממשלה שהגיח לתחום שטוב היה אם היה מתרחק ממנו. גחמה מסוג אלו המסוכנות והמזיקות שהתמחה בהן בשנים האחרונות, כמו תלחמתו באובמה, מתווה הגאז, עבודות הרכבת בשבת, הקמת תאגיד השידור ושאלת הגיור.

פה המדינה, וביתר דיוק הממשלה הנוכחית, ונכנעה בקוצר דעת ובמיעוט השכל והתבונה למיעוט החרדי המתיימר להחזיק באופן בלעדי בדת ישראל, על הכותל, נכס כלל-לאומי לצורך קוניוקטורה זמנית, תוך גרימת נזק לא יתואר למדינת ישראל ולאחדות העם היהודי כולו.

האבסורד הוא שהמדינה הפקירה בידי החרדים הקיצונים, שאינם משרתים בצבא וכמובן לא סיכנו חייהם בלחימה לשחרור ירושלים אז, ב-‏1967, ואינם נוטלים חלק בשמירה עליה [ועל הכותל בכללה] את רחבת הכותל. רב הכותל, פקיד ממשלתי, משתף לכאורה מעשיו עם החרדים הללו.

הממשלה מסרה לידם לא רק את רחבת הכותל המקורית והמורחבת, אלא גם את השליטה בחלקי הכותל הדרומיים שחשפו הארכיאולוגים הממשלתיים ואת מנהרות הכותל שהללו חשפו והכשירו.

אוי לנו ודי לנו מממשלה זו ומהעומד בראשה. באה עת לשינוי בטרם יפוצל שוב העם ותאבד מרביתו. לא די היה לעם ישראל באבדן עשרת השבטים, בטבח המיליונים בידי הרומאים, בפרישת השומרונים, הקראים, חסידי שבתאי צבי, (ולהבדיל - בשואת אירופה בה אבד שליש עמנו) ועתה ממשלתנו פועלת לניכור הרפורמים, שהם רוב העם, ושליחתם להתבוללות בארצות פזוריהם.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  **''הריפורמים מחבלים בכרם,כופרים,חוטאים ומחטיאים...''**  (דניאל143) (6 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי