פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_8589

מילה של ארבע אותיות
אורי אבנרי (יום שישי, 23/06/2017 שעה 19:00)


מילה של ארבע אותיות

אורי אבנרי



כאשר אנגלי או אמריקאי מדבר על ''מילה של ארבע אותיות'', הוא מתכוון למילה גסה, המתארת את האקט המיני. זוהי מילה שאסור להגיד אותה בחברה הגונה.

גם בישראל יש מילה כזאת. מילה של ארבע אותיות. הס מלהזכיר.

המילה הזאת היא ''שלום''.

זה שנים שהיא נעלמה משפת-הדיבור. כל פוליטיקאי יודע שהיא סם-מוות. כל אזרח יודע שזוהי מילה גסה ממש.

יש שפע של מלים שבאו במקומה. ''הסדר מדיני''. ''הפרדה'', ''היפרדות''. ''אנחנו פה והם שם''. ''הסכם איזורי''. ועוד.

ואז הגיע האיש הזה, דונלד טראמפ, והעלה את המילה מן האוב. טראמפ, בור ועם-הארץ, פשוט לא ידע שכאן זו מילה אסורה.

הוא רוצה לעשות אצלנו שלום. ש-ל-ו-ם. כך הוא אומר. אמנם, אין שום סיכוי שיביא שלום. אבל הוא החזיר את המילה לשפת הדיבור. עכשיו שוב מדברים על שלום.

שלום? מה זה שלום?

יש כל מיני סוגי שלום. החל בשלום קטן, מין שלומצ'יק חמוד, ועד לשלום גדול, שלום ענק, שלום חובק-חיים.

לכן, לפני שפותחים בדיון רציני על השלום, צריך לקבוע למה מתכוונים. להפסקה בין שתי מלחמות? לאי-לוחמה? לקיום בשני העברים של מערכת גדרות וחומות? לשביתת-נשק ממושכת? ל''הודנה'' (מושג משפטי ערבי, המוגבל בזמן)?

לשלום בין הודו ופקיסטאן? לשלום בין גרמניה וצרפת – ואם כן, לזה שהיה קיים לפני מלחמת-העולם הראשונה או לזה הקיים כיום? למלחמה הקרה בין ארצות-הברית וברית-המועצות בשעתו, או לשלום החם בין ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ כעת?

יש כל מיני מצבים של שלום. לאיזה מין שלום ישראלי-פלסטיני מתכוונים? לשלום בין סוס ורוכבו? לשלום בין עם-אדונים ועם-עבדים? לשלום בין משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ובין הבנטוסטנים שהקים משטר זה לשחורים? או לשלום מסוג אחר לגמרי – שלום בין שווים?

על השלום הזה אני מבקש לדבר. לא ''שלום-אמת''. לא ''שלום שלם''. לא ''שלום מושלם''.

על שלום. פשוט שלום. בלי תוספות, בבקשה.

קשה לקבוע מתי התחיל הסכסוך, השולט עכשיו בחיי שני העמים.

קל לומר שהוא התחיל כאשר הגיע לארץ העולה היהודי הראשון.

זה נשמע פשוט, אבל זה לא לגמרי נכון.

נראה שאנשי ביל''ו, שבאו לארץ לפני הקמת התנועה הציונית, לא נתקלו באיבה.

יש לי תיאוריה בעניין זה. זמן-מה לפני אנשי ביל''ו (''בית יעקוב לכן ונלכה'') באו לארץ הטמפלרים הגרמנים, כת דתית שאנשיה פשוט רצו לחיות בארץ-הקודש. הם הקימו כפרים ושכונות והביאו עימם שיטות של חקלאות מודרנית. לא היו להם שום שאיפות פוליטיות. בני-הארץ היו אסירי תודה. כאשר באו העולים היהודים הראשונים, חשבו הערבים שזוהי מהדורה חדשה של עליה מבורכת זו.

אחר-כך קמה התנועה הציונית, שהייתה בעלת שאיפות פוליטיות מובהקות. אבל הם דיברו רק על ''בית''. אמנם, בנימין זאב הרצל כתב לפני כן על ''מדינת יהודים'', אך שאיפה זו הוצנעה מכיוון שהארץ הייתה כפופה לממלכה העות'מנית.

מעטים מבני המקום חשו בסכנה כבר בהתחלה. אך הרוב המכריע לא ראו ביהודים אלא עדה דתית נחותה, שהנביא ציווה להגן עליה.

אז מתי התחיל הסכסוך? על כך יש דיעות שונות. אני מקבל את קביעתו של ההיסטוריון המנוח אהרון כהן, שהצביע על נקודה מסוימת. בשנת 1908 פרצה בממלכה העות'מנית מהפכת ''התורכים הצעירים'', שהפכה את הממלכה האיסלאמית למדינה תורכית לאומנית. כתגובה על כך, קמה בארץ ובארצות השכנות תנועה לאומית ערבית, ששאפה לאוטונומיה מקומית לעמי האימפריה.

מנהיג ערבי מסוים פנה לנציג הציוני בירושלים והציע לו ברית שעיקרה שהיהודים יתמכו בשאיפה הערבית לעצמאות מקומית, והערבים יתמכו בעליה הציונית.

הנציג הציוני חש אל נשיא התנועה הציונית, מקס נורדאו, והביא לו את ההצעה המהפכנית המרגשת. אך נורדאו דחה אותו בבוז. הרי התורכים הם השולטים בארץ, אמר. מה יכולים הערבים להציע לנו?

קשה לדמיין איך הייתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו קמה אז ברית ציונית-ערבית. אבל מנהיג יהודי-אשכנזי כלל לא יכול היה להעלות זאת על דעתו. לכן שיתפו הציונים פעולה עם השלטון התורכי - ואחר-כך עם השלטון הבריטי - נגד העם המקומי.

מאז תפס הסכסוך בין שני העמים תאוצה, מדור לדור, עד שהגענו עד הלום. עכשיו השלום רחוק מאיתנו יותר מאשר אי-פעם.

אבל מה זה שלום?

אי-אפשר למחוק את העבר. מי שמציע להתעלם מן העבר ו''להתחיל את הכל מההתחלה'' אינו יודע על מה הוא מדבר.

כל אחד משני העמים חי בעבר שלו, עם הסיפור ההיסטורי שלו. העבר מעצב בכל יום ובכל שעה את אופיו ואת התנהגותו. אבל העבר שלו שונה לגמרי מהעבר של הצד השני.

אין זאת רק מלחמה בין שני עמים. זוהי גם מלחמה בין שתי היסטוריות, שני סיפורי היסטוריה הסותרים זה את זה כמעט בכל פרט, אף שמדובר באותם המאורעות עצמם.

לדוגמה: כל ציוני יודע שעד מלחמת 1948 רכשו היהודים כל דונם של אדמה בכסף טוב, שנתרם על-ידי יהודי העולם. לעומת זאת, כל ערבי יודע שהציונים קנו את האדמה מבעלי-קרקעות רחוקים, תושבי חיפה, ביירות ומונטה-קרלו, ודרשו מהמשטרה התורכית (ואחר-כך הבריטית) לגרש את האיכרים שעיבדו את האדמה. (האדמה הייתה שייכת תחילה לסולטאן העות'מני, אך כאשר זה פשט את הרגל הוא מכר אותה לספסרים.)

דוגמה אחרת: כל יהודי מתגאה בקיבוצים, יצירה מיוחדת במינה של קידמה אנושית וצדק חברתי, שעמדו מול התקפות שכניהם הערביים. בעיני הערבים, הקיבוצים היו חבורה של מנשלים ומגרשים.

עוד דוגמה: כל יהודי יודע שהערבים פתחו במלחמת 1948 כדי להשמיד את היישוב היהודי. כל ערבי יודע שבאותה מלחמה גירשו היהודים את מחצית העם הפלסטיני מארצו.

וכך הלאה: הישראלים מאמינים כי הרשות הפלסטינית, המשלמת קצבה למשפחות הרוצחים, תומכת בטרור. הפלסטינים מאמינים שהרשות חייבת לתמוך במשפחות שבניהן ובנותיהן הקריבו את חייהם למען עמם.

וכן הלאה, עד אין סוף.

(אגב, אני גא מאוד על כך שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה של ''טרוריזם'', הגדרה ששני הצדדים יכולים לקבל אותה: ''לוחמי-שחרור יש בצד שלי, טרוריסטים יש בצד השני.'')

לעולם לא זה שלום?

אי-אפשר למחוק את העבר. מי שמציע להתעלם מן העבר ו''להתחיל את הכל מההתחלה'' אינו יודע על מה הוא מדבר.

כל אחד משני העמים חי בעבר שלו, עם הסיפור ההיסטורי שלו. העבר מעצב בכל יום ובכל שעה את אופיו ואת התנהגותו. אבל העבר שלו שונה לגמרי מהעבר של הצד השני.

אין זאת רק מלחמה בין שני עמים. זוהי גם מלחמה בין שתי היסטוריות, שני סיפורי היסטוריה הסותרים זה את זה כמעט בכל פרט, אף שמדובר באותם המאורעות עצמם.

לדוגמה: כל ציוני יודע שעד מלחמת 1948 רכשו היהודים כל דונם של אדמה בכסף טוב, שנתרם על-ידי יהודי העולם. לעומת זאת, כל ערבי יודע שהציונים קנו את האדמה מבעלי-קרקעות רחוקים, תושבי חיפה, ביירות ומונטה-קרלו, ודרשו מהמשטרה התורכית (ואחר-כך הבריטית) לגרש את האיכרים שעיבדו את האדמה. (האדמה הייתה שייכת תחילה לסולטאן העות'מני, אך כאשר זה פשט את הרגל הוא מכר אותה לספסרים.)

דוגמה אחרת: כל יהודי מתגאה בקיבוצים, יצירה מיוחדת במינה של קידמה אנושית וצדק חברתי, שעמדו מול התקפות שכניהם הערביים. בעיני הערבים, הקיבוצים היו חבורה של מנשלים ומגרשים.

עוד דוגמה: כל יהודי יודע שהערבים פתחו במלחמת 1948 כדי להשמיד את היישוב היהודי. כל ערבי יודע שבאותה מלחמה גירשו היהודים את מחצית העם הפלסטיני מארצו.

וכך הלאה: הישראלים מאמינים כי הרשות הפלסטינית, המשלמת קצבה למשפחות הרוצחים, תומכת בטרור. הפלסטינים מאמינים שהרשות חייבת לתמוך במשפחות שבניהן ובנותיהן הקריבו את חייהם למען עמם.

וכן הלאה, עד אין סוף.

(אגב, אני גא מאוד על כך שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה של ''טרוריזם'', הגדרה ששני הצדדים יכולים לקבל אותה: ''לוחמי-שחרור יש בצד שלי, טרוריסטים יש בצד השני.'')

לעולם לא יהיה שלום אם שני העמים לא יכירו זה את הסיפור ההיסטורי של זה. אין צורך לקבל את הסיפור של היריב. אפשר לשלול אותו מכל וכל. אבל צריך להכיר אותו, כדי להבין מה מניע את העם השני, וכדי לכבד אותו.

שלום לא צריך להתבסס על אהבה הדדית. אבל הוא צריך להתבסס על כבוד הדדי. כבוד הדדי יכול להיווצר רק כאשר כל אחד משני העמים מבין את תמונת ההיסטוריה של העם האחר. כאשר הוא יבין אותה, הוא יבין גם מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל, ומה דרוש כדי לחיות בשלום זה עם זה.

זה היה הרבה יותר קל אילו כל יהודי-ישראלי היה לומד את השפה הערבית, ואילו כל ערבי-פלסטיני היה לומד עברית. זה לא היה פותר את הבעיה, אבל זה היה מקל על הפיתרון.

כאשר כל אחד משני העמים יבין שהעם האחר אינו מטורף או צמא-דם, אלא פועל ממניעים טבעיים ומובנים, הוא יגלה בתרבות הצד השני הרבה נקודות חיוביות.
ייווצרו מגעים אישיים. אפילו ידידויות.

זה כבר קורה בישראל, אם כי בממדים מצומצמים. למשל באקדמיה. למשל בבתי-חולים, כאשר חולים מגלים להפתעתם שהרופא הנחמד והמוכשר המטפל בהם הוא ערבי. ושהאחים והאחיות הערבים עדינים, לעתים קרובות, יותר מהמטפלים היהודים.

כל זה לא בא במקום הטיפול בבעיות המעשיות. בין שני העמים שלנו מפרידות מחלוקות אמיתיות, כבדות-משקל. יש מלחמה על האדמה, על הגבולות, על פליטים. יש בעיות ביטחון, ועוד אלף ואחד עניינים חמורים. מלחמה של יותר ממאה שנים לא תסתיים ללא פשרות קשות. אך ברגע שייווצר הרקע למשא-ומתן בין שווים, על בסיס של כבוד הדדי, הבעיות הבלתי-פתירות תהפוכנה לפתע לבעיות פתירות.

התנאי המוקדם לכל התהליך הזה הוא החזרת המילה-בת-ארבע-האותיות לשימוש.

אי-אפשר לעשות משהו גדול, בקנה-מידה היסטורי, אם אין אמונה שזה אפשרי.

אדם לא יתקע מתג חשמלי בקיר אם אינו יודע שכך יתחבר לחשמל. הוא צריך להיות בטוח שהפעולה תגרום למנורה להידלק.

איש לא יפתח במשא-ומתן לשלום, אם הוא מאמין שהשלום הוא בלתי-אפשרי, חלום באספמיא.

האמונה בשלום אינה הופכת את השלום לוודאי. אבל היא הופכת את השלום לאפשרי.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.