פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
שתי דקות צפירה
שלמה גזית (שבת, 06/05/2017 שעה 7:00)


שתי דקות צפירה

אלוף (דימ.) שלמה גזית



מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון, ב-‏11 בבוקר, נשמעת הצפירה ברחבי הארץ, וכולנו עומדים דום - לזכור את הנופלים במערכות ישראל. כמעט תמיד תופסת אותי הצפירה במשרד, או במכונית, בדרך. אלה שתי דקות בהן אני מעלה לנגד עיניי גלריה של דמויות – חברים ופקודים שנפלו במערכה, שותפים-לדרך אשר הלכו לעולמם. במהלך דקות הצפירה אני משחזר פנים ובעיקר – זיכרונות משותפים.

השנה, באופן בלתי צפוי, תפסה אותי הצפירה בעת שחייה יומית בבריכת השחייה שבדיור המוגן שלנו. היינו שניים שעמדנו בתוך המים כאשר בחוץ, עמד המציל. סיטואציה יוצאת-דופן זו, העלתה בזיכרוני גלריה שונה לחלוטין של תמונות.

נזכרתי בעלייתי לפלשתינה. ילד בן שש, יוצא מאיסטנבול באנייה TEVERE האיטלקית, מגיע לנמל יפו וימאים ערבים משליכים אותי מן הספינה אל תוך הסירה שהביאה אותנו לחוף, אל אבא שהמתין לנו בארץ

אנו בתל-אביב, גרים ברחוב קרל-נטר, על עשרת בתיו. אני מתקבל כתלמיד כיתה אלף בבית ספר ''אחד העם'', הסמוך לביתנו, באמצע שנת הלימודים, ללא מילה בעברית, מבלי דעת כיצד מתלבשים וכיצד נוהגים. בחופשת הקיץ, עם מורה פרטי, השתלטתי על השפה, אך יחד עם אחותי ואחי, עברנו לבית ספר אחר – ''גאולה'', בית ספר שהיה מרוחק יחסית מביתנו.

מדי יום, במשך אחת-עשרה שנים, עשיתי את הדרך לאורך רחוב אלנבי. אופניים לא היו לי, וכמעט תמיד – תפסתי טרמפ על היצול של עגלת-משא, או על ציר הגלגל האחורי של כרכרות-המונית הערביות השחורות. מדי פעם נהג העגלון הערבי להניף את השוט לאחור, מעל למושב הנוסעים, והברירה שעמדה בפניי הייתה לחטוף מכה או לוותר על הטרמפ.

מגרש המשחקים שלנו היה הרחוב – החלקנו בגלגיליות (סקטים), שיחקנו כדורגל ומחניים, ולא העלינו על הדעת שאולי תגיע מכונית שתחפוץ לעבור ברחוב שלנו.
אני זוכר את הסיגריות שחברי ישראל נהג לסחוב מקופסת אביו המעשן הכפייתי, ולימים אף קנינו קופסה לעצמנו, סיגריות 'פרפר', שהיו הכי זולות. פעם, כאשר אימו של ישראל חזרה הביתה באופן בלתי צפוי נתפסנו מעשנים והשמועה הייתה ששנינו נישלח לבית-ספר לילדים פושעים. לא נשלחנו,

אני זוכר את תל-אביב כאשר כל בתיה לא עברו שלוש קומות, והנה נבנה 'בנק ברקליס', ברחוב אחד העם-פינת אלנבי, על ארבע קומותיו. הייתה מעלית בבניין, המעלית הראשונה שראיתי ושעליתי בה מדי פעם, לשם החוויה.

הייתי חבר בתנועת הנוער של ביתר. קסמו לי החולצות החומות של התנועה. יחד עם כולם שרתי את ההמנון ביתר / מגוב ריקבון ועפר / בדם וביזע / נקים לנו גזע / גאון ואדיר ואכזר!

ואז, בגיל 15, פרשתי מן התנועה ונשבעתי אמונים כחבר ב''הגנה''. שובצתי בגדנ''ע, והתפקיד ה''מבצעי'' שלי באותה עת, היה ''העברת קשר''.

בלימודיי בבית הספר התיכון, נדרשנו לבחור בין ערבית לצרפתית. בהמלצת אחי הבוגר בחרתי בצרפתית. עד היום אני מצר על מחדל זה – הערבית נדרשה וחסרה לי. אך בגילי המבוגר לא התפניתי להשלים את החסר.

ואז באו שנותיי בפלמח. אני נזכר בפעולה המבצעית הראשונה שלי, בליל הרכבות, עם חיים כידוני-ברלב כמפקד החוליה ועם גילה דרוקר, הג'ינג'ת שנהרגה לימים בפטרה..

תמו שתי דקות הצפירה. יצאתי מן הבריכה בהרהור – היכן תמצא אותי הצפירה ביום הזיכרון, בעוד שנה מהיום.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


מעניין!
בצלאל פאר (שבת, 06/05/2017 שעה 15:27) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי