מנדלה הפלסטיני

יש לי ווידוי: אני מחבב את מרואן ברגותי.

ביקרתי אותו לא-פעם בדירתו הצנועה ברמאללה. בכל שיחותינו דנו בשלום הישראלי-פלסטיני. דיעותינו היו דומות: מדינת-פלסטין שתקום לצד מדינת-ישראל, שלום בין שתי המדינות על פי הקווים של 1967 (עם תיקונים קלים), גבול פתוח ושיתוף-פעולה.

זה לא היה הסכם סודי. ברגותי חזר עליו באופן פומבי פעמים רבות, גם בכלא וגם כאיש חופשי.

אני מחבב גם את אשתו, פדווה, שלמדה עריכת-דין אך מקדישה את כל זמנו למאבק למען שיחרור בעלה. עמדנו זה לצד זה בלווייה הצפופה של יאסר ערפאת, וראיתי את פניה המכוסות בדמעות.

השבוע פתח ברגותי, יחד עם כאלף אסירים אחרים, בשביתת-רעב ללא הגבלה. חתמתי על עצומה לשחרורו.

מרואן ברגותי הוא מנהיג מלידה. למרות קומתו הנמוכה, הוא בולט בכל אסיפה. בתנועת פת''ח הוא עלה לדרגת מנהיג הדור הצעיר.

הברגותים הם משפחה גדולה, השולטת במספר כפרים באיזור רמאללה. מרואן עצמו נולד ב-‏1959 בכפר כובאר. אחד מאבות-אבותיו היה מנהיג של מרד ערבי בשנת 1834. את מוסטפה ברגותי, פעיל למען הדמוקרטיה, פגשתי פעמים רבות בהפגנות, וחלקנו בגז מדמיע. עומר ברגותי הוא ממנהיגי תנועת-החרם על ישראל, BDS.

יתכן שחיבתי לברגותי נובעת מהדמיון בין האירועים בנעורינו. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות הפלסטינית בגיל 15, אותו הגיל שבו הצטרפתי אני (35 שנה לפני-כן) לאצ''ל. ידידיי ואני ראינו את עצמנו כלוחמי-שיחרור, אך השלטון הבריטי קרא לנו ''טרוריסטים''. אותו הדבר קורה עכשיו לברגותי ולחבריו – הם לוחמי-שיחרור בעיני עצמם ובעיני הרוב העצום של העם הפלסטיני, אך הם ''מחבלים'' בפי שלטון-הכיבוש הישראלי.

כאשר ברגותי עמד למשפט בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ידידיי ואני, אנשי ''גוש שלום'', באנו לאולם המשפט כדי להפגין את הסולידריות שלנו איתו. גורשנו על-ידי השומרים החמושים, ואחד מחבריי, ההיסטוריון תדי כץ, איבד את צפורן הבוהן הגדולה שלו בקרב המפואר.

לפני שנים קראתי לברגותי ''מנדלה הפלסטיני''.

למרות ההבדלים בקומתם ובצבע-עורם, היה ביניהם דמיון רב. שניהם היו שוחרי-שלום, אך הצדיקו את השימוש באלימות במאבק נגד המדכאים. משטר-האפרטהייד היה רחום והטיל על מנדלה רק מאסר-חיים אחד, ואילו ישראל הטילה על ברגותי עונש של ארבעה מאסרי-עולם, בתוספת של עוד 40 שנות מאסר, כגמול של פעולות אלימות שבוצעו על-ידי ארגון ''תנזים'' שבראשותו.

(''גוש שלום'' פירסם השבוע הודעה שבה נאמר שעל פי אותו ההגיון היו הבריטים צריכים להטיל על מנחם בגין 91 מאסרי-עולם, אחרי שנתן את הפקודה להפציץ את מלון ''המלך דויד'', פעולה שבה נספו 91 בני-אדם, רבים מהם יהודים.)

יש עוד דמיון בין מנדלה וברגותי: כאשר נהרס משטר האפרטהייד על-ידי שילוב של ''טרור'', שביתות אלימות וחרם בינלאומי, מנדלה התגלה כמנהיג הלאומי הטבעי של דרום-אפריקה החדשה. רבים מאמינים עכשיו שכאשר תקום מדינת-פלסטין החופשית, ברגותי ייבחר כנשיא אחרי אבו-מאזן.

יש משהו באישיותו של ברגותי המעורר אמון, דבר ההופך אותו לבורר טבעי בסכסוכים הפנימיים. גם אנשי חמאס, המתנגדים לפת''ח, נוטים להקשיב לברגותי. הוא המפשר האידיאלי בין שתי התנועות.

לפני שנים אחדות נענו רבים מאסירי שתי התנועות ליוזמת ברגותי ופירסמו פנייה משותפת לשתי התנועות לכינון אחדות לאומית, ואף פירטו את התנאים לכך. לא היו תוצאות ליוזמה הזאת.

אגב, יתכן שזוהי סיבה נוספת לכך ששלטונות-הכיבוש דוחים כל הצעה לשחרר את ברגותי, אפילו במסגרת חילופי-שבויים. יתכן שהם חושבים שכאשר יהיה ברגותי חופשי, הוא עשוי להפוך למוקד של אחדות פלסטינית – וזה הדבר האחרון שהכיבוש הישראלי מעוניין בו.

''הפרד ומשול'' – אימרה רומאית עתיקה זו שימשה את הכובשים בכל התקופות ביחסם לאוכלוסייה הכבושה. הכיבוש הישראלי הצליח בכך מאוד. הגיאוגרפיה הפוליטית סיפקה בסיס איתן לכך – השטח הישראלי הריבוני מפריד בין הגדה המערבית לבין רצועת-עזה.

חמאס השתלט על רצועת-עזה באמצעות בחירות ואלימות. הוא מסרב לקבל את מנהיגות אש''ף, השולט בגדה המערבית.

זה מצב די רגיל בקרב תנועות לשחרור לאומי. לעיתים קרובות חל בהן פילוג בין המתונים לבין הקיצונים, לשימחת הכובשים. הכובשים ממש לא רוצים לשחרר את ברגותי, שמא הוא יחזיר לפלסטינים את אחדותם הלאומית.

שובתי-הרעב אינם דורשים את שיחרורם, אלא את שיפור תנאי מאסרם. בין השאר הם דורשים לאפשר את ביקור נשותיהם ומשפחותיהם לעיתים קרובות יותר ולזמן ממושך יותר, הפסקת העינויים, מזון טוב יותר, וכדומה. הם גם מזכירים לנו שעל פי החוק הבינלאומי, ה''כוח הכובש'' אינו רשאי להעביר אסירים מהשטח הכבוש לשטח הכובש. זה בדיוק מה שקורה כמעט לכל האסירים הפלסטיניים.

בשבוע האחרון פירט ברגותי את הדרישות האלה במאמר שלו שפורסם ב''ניו-יורק טיימס''. העיתון ציין שהכותב הוא מדינאי וחבר הפרלמנט הפלסטיני. פרסום המאמר היה מעשה אמיץ, שהחזיר לעיתון את כבודו האבוד, אחרי שפירסם את הטענה שבשאר אל-אסד השתמש בגז רעיל, מבלי שהיה לכך שמץ של הוכחה.

אבל גם לאומץ-לב יש גבול, וכבר למחרת היום פורסם בעיתון תיקון, שבו נאמר שברגותי הורשע ''ברצח ובחברות בארגון טרור''. זאת הייתה כניעה מבישה ללחץ הציוני.

האיש שטען לבעלות על ניצחון זה הוא אדם המאוס עלי במיוחד. הוא קורא לעצמו עכשיו ''מיכאל אורן'', והוא סגן-שר בממשלת הליכוד, אבל הוא נולד באמריקה ושייך לאותה קבוצה של יהודים אמריקאיים שהם סופר-סופר-פטריוטים ישראליים. הוא אימץ לעצמו את האזרחות הישראלית ואת השם הישראלי, כדי לשרת כשגריר ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה אורן דיבר על הערבים בלשון ארסית במיוחד, לשון כל-כך רעילה עד שגם בנימין נתניהו נראה מתון לעומתו.

מסופקני אם האיש הזה הקריב אי-פעם משהו למען הפטריוטיזם הישראלי שלו. להיפך, הוא ביסס עליו קריירה טובה. אך הוא מדבר בזילזול על ברגותי, אדם שבילה חלק גדול של חייו במאסר ובגלות. את מאמרו של ברגותי כינה אורן בעיתון האמריקאי ''טרור עיתונאי''. ראו מי מדבר.

שביתת-רעב היא מעשה אמיץ. זהו הנשק האחרון שנותר לאסירים, אנשים חסרי-מגן בכל מקום בעולם. מרגרט טאצ'ר האיומה הניחה לאסירים האירים השובתים למות מרעב.

השלטונות הישראליים רצו להאכיל את השובתים בכוח, אך הסתדרות הרופאים הישראלית – כל הכבוד לה! – סירבה לשתף פעולה. לכן לא הופעלה שיטה ברברית זו.

ברגותי דורש שהאסירים הפוליטיים הפלסטינים יזכו ליחס של שבויי-מלחמה. אין סיכוי.

יש לדרוש שכל האסירים יזכו ליחס הוגן. עצם שלילת החרות הוא העונש היחיד המוטל עליהם. בתוך בתי-הכלא יש להעניק להם את מירב התנאים האנושיים.

נראה שבאחדים מבתי-הכלא הישראליים אכן נוצר מצב הוגן של שיתוף-פעולה בין הנהלת הכלא ונציגי האסירים. אך לא בכל בתי-כלא. מתקבל הרושם ששרות בתי-הסוהר רואה באסירים אויבים ומשתדל להפוך את חייהם לאומללים עד כמה שאפשר. שביתת-הרעב הנוכחית מרעה את התנאים עוד יותר.

מדיניות זו היא אכזרית ובלתי-חוקית, והיא גם תשא תוצאות הפוכות. אי-אפשר לנצח שביתת-רעב. האסירים ינצחו בקרב זה, בייחוד כאשר אנשים הגונים בכל העולם עוקבים אחרי הנעשה. אולי גם ''ניו-יורק טיימס''.

אני מצפה ליום שבו אבקר שוב את מרואן ברגותי כאיש חופשי בדירתו ברמאללה. ועוד יותר אם רמאללה תהיה אז עיר בפלסטין החופשית.

---