לפני ארבעה חודשים הפצתי טור בכותרת 'המשפט הלא נכון'. טענתי שם כי ''ההליך המשפטי כנגד
אלאור אזריה מיותר כיוון שאיננו דן ואיננו עונה על השאלה העיקרית – מה דינו של מחבל, של
כל מחבל, לפחות של כל מחבל המעורב בניסיון פיגוע – כלום ינהגו בו כדרך שנוהגים כלפי פושע רגיל – יעשו ניסיון לעצרו ללא אש, ואם לא ייעצר - יפתחו באש שתאפשר את מעצרו, או שנדרשת מדיניות שונה מן היסוד – לפיה דינו מוות, וכי יש לוודא זאת, ללא קשר לפרטי ונסיבות המקרה''.
אלאור פעל מתוך אמונה וביטחון מוחלטים במדיניות לפיה מחבל שהיה מעורב בפיגוע – דינו מוות. לא היה לו ספק בעת מעשה שהריגת המחבל הפצוע היא המעשה הנכון, וכי זו המדיניות הרווחת והמוכרת לו ולחבריו.
קו ההגנה במשפט אזריה נמנע מלהציג שאלה זו, הוא עשה ניסיון כושל להצדיק את הירי בנסיבות הטקטיות שבמקום. בית הדין דחה טענות אלה אחת לאחת ומצא את אלאור אשם.
גם בית הדין ניהל את הדיון הלא נכון – הוא פעל על פי מערכת מושגים וערכים שהיא בלתי אפשרית במציאות של היום.
ישראל שולטת כבר 50 שנים ביהודה ושומרון, המציאות של היום שונה כמעט לחלוטין מן המצב שהכרנו בימים שלאחר מלחמת 67', אלאור אזריה נפל קרבן למציאות אנכרוניסטית, למדינה המסרבת לעשות ''חושבים'' ולהסיק מסקנות.
- העולם של 2017 רחוק מאד מן העולם שידענו ב-1967. וזה נכון כמעט בכל תחום – בזירה הבינלאומית, בזירה האזורית שלנו, בהתפרקות השלטון המרכזי החזק במדינות ערב, במותו של ערפאת, המנהיג הפלסטיני, ובתפנית החדה של החברה הישראלית שפונה ימינה, לכיוון הדתי-לאומי ולשנאת הערבים, כולם.
- נוצרה – מעשה ידינו – מציאות של חצי מיליון מתנחלים ישראליים הנקלעים לעימות עם האוכלוסייה הפלסטינית המקומית, מעשה של כמעט כל יום.
- משימת השיטור באוכלוסיית השטחים היא משימה משטרתית קלאסית, אך משטרת ישראל איננה ערוכה לעסוק בכך. נדרשת, אפוא, הפעלת אלפי חיילים במשימה שלא הוכשרו לה, משימה המנוגדת לייעודם האמתי.
- השטח ב-1967 היה נקי ממצלמות. בעת התקרית בחברון היו במקום 4-5 מצלמות שהופעלו בעת מעשה. זו מציאות חדשה המשליכה על חופש הפעולה של הכוחות שבשטח.
- התגובה החריפה והמידית של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ''ל לסרטון שהופץ נועדה להרגיע את התקשורת ואת דעת הקהל העולמית. היה צורך למנוע נזק בזירה הבינלאומית, ולהבהיר מיד כי ''ישראל רואה את המקרה בחומרה רבה, והיא מגיבה ופועלת מיד''. והדגש הוא על ה''מיד'', אי אפשר היה להמתין להשלמת חקירה.
- ה''רשתות החברתיות'' הפכו לעובדת חיים. אין עליהן בקרה. הן יוצאות לאוויר העולם וזוכות מיד ל''תפוצת נאטו''. ואין מי שמגן על ביטחונם האישי של שופטי בית הדין.
- איננו מתייחסים ברצינות אל חרזני לה-פמילייה או חברי ארגון להבה, אך אין לי ספק שספונים בבתיהם יגאל עמירים פוטנציאלים, המחפשים את ה''בוגד'', את יעדם הבא.
וזה מחזירנו לטור שמלפני ארבעה חודשים. הרמטכ''ל, בודד במערכה, מנסה לשמר את הקוד האתי של צהל כקוד המחייב את כלל המפקדים והלוחמים וגם את הציבור הרחב. וזו, ככל הנראה, משימה בלתי אפשרית.
חלפו 50 שנים מאז מלחמת ששת הימים. בבחינת התהליכים שהיו, איננו יכולים לראות את המדינה והחברה בישראל מוכנות ומסוגלות להתמודד עם המצפה לנו עוד 50 שנים נוספות.
בתום המשפט – הרהורים ראשונים
