בשבוע שעבר, בטקס להשקת ספרי האוטוביוגרפי ''בצמתים מכריעים'', נדרשתי לשאת דברים. להלן הקטע הסוגר של דבריי.
אני רואה חובה להתייחס כאן בקצרה לעתיד העומד בפנינו, ודומני כי ניסיון חיי מאפשר, ואולי אף מחייב אותי לעשות כן. שני צמתים גורליים עומדים בפנינו. אלה שני צמתים העומדים בפני העולם ובפני ישראל.
הצומת המכריע הראשון הוא מצב העולם. עולמנו נקלע לאחרונה לרעידת אדמה פרמננטית, רעידת אדמה הפוקדת מזה כמה שנים את העולם כולו. זו רעידת אדמה הרסנית, המשלבת דת, אידיאולוגיה, טכנולוגיה ומנהיגות אובדת-עצות. יש שמגדירים רעידת-אדמה זו כמלחמת העולם השלישית. אנו עומדים מן הצד, נבוכים, מתקשים להבין מי מתמודד במי, היש כאן שני צדדים ברורים ומגובשים?
אנו כאן בישראל מהווים פיון קטן וחסר משמעות בכל מה שעובר היום על העולם. כמעט ואין לנו תפקיד במלחמה זו ואין לנו יכולת להשפיע על התהליכים והעימותים העוברים היום על העולם, אך ראוי שנזכור - צעד לא נבון אחד שלנו, צעד שלא בזמן הנכון, תוצאתו עלולה להיות גורלית עבור ישראל.
הצומת המכריע השני מצוי כאן בבית. מה שעשתה ישראל בשבעים שנות קיומה אין לו אח ורע – יש לנו הישגים פנומנליים כמעט בכל תחום, ואני גאה להימנות על אלה שהיו שותפים לעשייה זו.
השבוע ציינו את החלטת או''מ מן הכ''ט בנובמבר, החלטה בה רוב שמנה 33 מדינות תמך בתוכנית החלוקה של ארץ-ישראל, החלטה שהיא הבסיס החוקי-פוליטי לקיומה של ישראל. זה היה האו''מ של 1947, ארבע שנים לאחר סיום מלחמת העולם. זה איננו האו''מ של 2016, ואל לנו להתגרות במערכת בינלאומית זו.
אל מול רעידת האדמה העוברת היום את העולם - נכשלנו. נכשלנו בניסיון לגבש חברה לאומית מלוכדת, נכשלנו בבניית סדרי שלטון וחברה יציבים, וכמובן, נכשלנו ואנו שבויים בדילמה של יישוב הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. בחרנו בדרך של יצירת מציאות חדשה, כמעט בלתי הפיכה ביהודה ושומרון, ונכשלנו בבניית חברה ישראלית קוהרנטית. ומה שמטריד במיוחד – אינני רואה אצלנו את המנהיגות המרחיקה-ראות, מנהיגות העוקבת אחר השינויים הפוקדים היום את העולם, מנהיגות הנשמרת היטב שלא להישטף במבול.
לפני שלושים שנה הוזמן גדול המזרחנים, הפרופ'
ברנארד לואיס, להרצות באוניברסיטת תל-אביב על ''מדינת ישראל, עשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים''. פרופ' לואיס פתח את הרצאתו בהתייחסות לשני נסים בישראל שהוא מתקשה להבין ולהסביר – הנס הראשון, היה נס הדמוקרטיה הישראלית, כאשר, לטענתו, נתוני היסוד של העם והחברה בישראל, ואותם מנה בזה אחר זה, מנוגדים לקיומה של חברה דמוקרטית. הנס השני עליו הצביע הייתה הרגיעה בשטחים אותם כבשה ישראל. הנה, טען לואיס, יושבת ישראל ומחזיקה באוכלוסייה פלשתינית מזה עשרים שנה, ואוכלוסייה זו איננה מתקוממת.
ימים ספורים לאחר אותה ההרצאה, באוקטובר 1987, התלקחה האינתיפדה הראשונה, וכך הקיץ הקץ על הנס האחד. השאלה המציקה לי מאז, כלום יחזיק הנס הישראלי השני, נס הדמוקרטיה, מעמד?
ןמה שמטריד אותי במיוחד – אלה הנושאים באחריות לניהול ענייני המדינה היום – חברי הכנסת וחברי הממשלה, אינם שותפים לחרדתי זו, ואפשר שאלה, או לפחות חלקם, אינם רואים התפתחות אפשרית זו בדאגה.