פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה?
יוסף אורן (יום ראשון, 14/08/2016 שעה 9:00)


האמנם רק על עצמה ידעה רחל לספר בשיריה?

יוסף אורן


  • את עיקריה של מסה זו הציג המחבר ב-‏18/6/2016 בהרצאה שחתמה סמינר בן יומיים שהוקדש לשירת רחל בכינוס של ''אבות ומייסדים ללימוד מורשת ישראל'' שהתקיים בקיבוץ מעלה החמישה.
גם מעריציה המושבעים של המשוררת רחל מתעלמים בדרך כלל משתי עובדות המייחדות את שירתה. הראשונה – שכל 144 השירים העבריים שכתבה הינם שירים ליריים ולכן חלים עליהם הכללים של הסוגה הלירית בשירה, ובראשם הכלל שכל שיר עומד לעצמו משום שהוא משקף חוויה בת-רגע, ואין לצרפו אוטומטית לאחיו כדי לסכם את תוכנם בהכללה משותפת על רחל. והשנייה – שפרט לשיר אחד שפירסמה בשנת 1920, השנה שבה הורחקה מדגניה, והוא השיר ''הלך נפש'' שהקדישה לא''ד גורדון, פרסמה רחל את כל שיריה בשפה העברית, בשמונה השנים האחרונות לחייה, בין השנים 1931-1924, בהן כבר קיננה בגופה מחלת השחפת כמחלה פעילה.

החפיפה הכמעט מוחלטת הזו בין תקופת מחלתה ובין תקופת הכתיבה והפרסום של השירים, הכשילה רבים מהפרשנים להציג את שירתה של רחל כחטיבה ביוגרפית מגובשת של שירים החושפים היבטים שונים מסבלה הגופני והנפשי כאשה מגיל 34 ועד גיל 41: מחלתה, בדידותה, ערירותה ותנאי העוני שבהם התקיימה. ולפיכך מוצגת רחל באופן מוכלל כמשוררת פסימית שהיתה מרוכזת רק בעצמה – דמות חריגה בתקופה החלוצית של העלייה השנייה, בה שוררו משוררים בעיקר שירים על עקשנותם של החלוצים כקבוצה מגשימת חזון המתאמצת להיאחז באדמת המולדת כדי להכשירה לקליטת המחנה הגדול שיעלה אליה בעתיד, והוא החזון הציוני שכבר קיבל בתקופת העלייה השנייה מתכונת מגובשת למדי של ציונות מעשית מול שני הדגמים המוקדמים שפעלו מעט לפניה: הציונות הרוחנית של אחד-העם והציונות המדינית של הרצל.

הכללה כזו סותרת את העובדה, שקרוב למחצית משיריה של רחל הינם שירי אהבה שאין שום הצדקה להצמידם לזמנם וגם לא לגברים מסויימים שנמנו עם ידידיה. שירי אהבה אלה עוסקים בחוויות על-זמניות וגם אוניברסליות (כך בשיר הידוע ''זמר'' משנת 1928), ואף שרבים מהם מספרים על מכאובי פרידה מאהוב ועל הסבל הנפשי שמרגישה אשה אחרי כל פרידה כזו, הם בה-בעת גם שירים מנחמים המבטאים אמונה כי עד מהרה יימצא גבר אחר שיאמץ אל לבו את האשה הזו (כך בשיר הידוע ''עץ אגס'' משנת 1925).

קבוצה מכובדת נוספת משיריה של רחל הינם שירי זיכרון על הקשר הנפשי שנקשרה רחל לנוף הכינרת ולטבע הארץ, מאז עלתה אליה כעלמה בת תשע-עשרה בשנת 1909 ועד שיצאה להשתלם בחקלאות בעיר טולוז שבצרפת בשנת 1913. אלה היו שלוש השנים המאושרות ביותר בחייה, השנים שבהן היתה צעירה, יפה ומחוזרת, ושבהן התאהבה בארץ ובחרה את החלוציות כדרך חיים (השיר ''שי'' משנת 1930 מייצג היטב את תחושת האושר שפקדה אותה אז, בתקופת כינרת בחייה). ולכן, אין שום הצדקה להחיל גם על השירים האלה את מחלתה, בדידותה וייאושה בפרק האחרון של חייה, וגם לא כל פרטי מידע ביוגרפי מפוקפקים אחרים מאלה שהשתרבבו לסיפור חייה של רחל בשנים הרבות שחלפו מאז נפטרה בשנת 1931.


שיר לירי משול לכמוסה

יתר על כן: הנודעים והאהובים ביותר מבין שיריה, והם השירים ''רחל'' (משנת 1926), ''אל ארצי'' (משנת 1926) ו''רק על עצמי לספר ידעתי'' (משנת 1930), שנהוג לראותם כשירי סיכום על גורלה האישי בעשור האחרון של חייה, לא רק שתוכנם אינו מוגבל לעשור זה בחייה, אלא שהם גם אינם נענים למאמצים שנעשו על-ידי פרשניהם השונים לכפות עליהם את המידע הביוגרפי על חייה בעשור הזה (המחלה, הבדידות ותנאי הדלות שבהן התקיימה) כמכנה משותף לשלושתם. לעומת זאת לא טופל בכל אחד מהם העומק ההגותי שהוצפן בהם תחת לבושם הרטורי-אמירתי המצייר את תוכנם לקורא כפשוט וכמובן מאליו.

משום כך, אני מציע לעיין בשיריה של רחל ללא שום התניה חיצונית, אלא על-ידי התרכזות במשאביו השיריים השונים של כל שיר לעצמו מתוך רשימת המשאבים הבאה: המילוליים (משמעות המילים במרחב שבין המשמעות המילונית של כל מילה לבין המשמעות המושאלת שמיוחסת למילה בשיר כשהיא מצורפת למילים נוספות בתבנית מטאפורית), המבניים (חלוקת השיר לבתים, למשל), התחביריים (שימת לב לכל משפט בשיר ולהדרכה הניתנת לקריאתו נכונה בעזרת סימני הפיסוק שמשולבים בו), הווקאליים (החריזה והמִצְלוֹלים, שהם משאבים מוזיקליים), הריתמיים (המשקל והמקצב שגם הם משאבים מוזיקליים של השיר), וכמו כן: המשאבים הרגשיים וההגותיים שאינם נחשפים באופן מזוקק לקורא אם לא בדק תחילה את תרומת כל תומכי המשמעות הקודמים להבנת השיר במיטבו1.

בקריאה כזו, הבוחנת את מלוא השקעתו של המשורר בשיר, יפיק הקורא באופן מבוסס הן את תוכנו של השיר והן את כוחו האמנותי כיצירה חד-פעמית ועצמאית. כל קריאה אחרת, ובעיקר כזו המכפיפה את הבנת השיר למידע חיצוני (בין ביוגרפי-עובדתי ובין רכילותי-משוער) משבשת את ההפשרה של החוויה שהקפיא המשורר בשירו הלירי והיא בבחינת מסע ניחושים חסר-תכלית לשעֵר מה התכוון המשורר לומר בשיר במקום להקשיב לדבר השיר עצמו.

משום כך אני נוהג להמשיל את העיון בשיר הלירי כדיאלוג שהקורא מקיים עם המשורר על-ידי העמדת שירו במבחן הכְּמוּסָה. היכולת של הכמוסה לרפא מוצפנת במינון החומרים המדוייק שממציאיה קבעו לכלול בה כדי לקדם את הריפוי המלא ממחלה. המתרפא יכשיל את התועלת שהכמוסה יכולה לספק לו אם ישנה את המינון הזה או אם יוסיף חומרים אחרים להרכב החומרים בכמוסה. משל הכמוסה מניח שכל הדרוש להבנה מלאה של השיר מצוי בתוך משאביו של השיר עצמו ואין הקורא זקוק לשום סיוע חיצוני כדי לפרשו כהלכה.


פרוש שונה לשיר ''רחל''

להדגמת הטעון, שכל הדרוש להבנה מלאה של שיר לירי מצוי בתוך משאביו של השיר עצמו ואין הקורא זקוק לשום סיוע חיצוני כדי לפרשו כהלכה, אני מציע להלן עיון בשיר ידוע למדי של המשוררת רחל, והוא השיר ''רחל'' משנת תרפ''ו (1926), שלדעתי לא הובן עד כה כראוי, משום שמפרשיו לא העמידו אותו בקפדנות המתבקשת במבחן הכמוסה.

רחל
הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר.

וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִי אָז!

בשיר זה שקדה רחל מאוד על עושר חריזתו. לא רק שבכל בית ישנם שני חרוזים שונים בסיומי השורות (חרוז המשותף לשורה הראשונה ולשורה הרביעית, וחרוז נוסף המשותף לשתי השורות הכלואות בתוך הבית), אלא שגם בכל בית מופיעים חרוזים שונים במתכונת זו. כך שבשיר הקצר הזה ישנם שישה חרוזים בסיומי השורות. עליהם ניתן להוסיף חרוזים פנימיים, בתוך השורות, בין המילים ''דמה'', ''קולה'' ו''רואה'' בבית הראשון, וגם חריזה אַנָפוֹרית, שהיא חריזה של מילה זהה בתחילת השורות של הבית הראשון : ''הן'' – ''הן'', ו''רחל'' –''רחל'' בבית הראשון ו''על כן'' – ''כי'' בשני הבאים האחרים.

אין ספק, שלמען עושר החריזה הזה בחרה רחל לבנות את השיר כשיר בן שלושה בתים בני ארבע שורות, אך בעשותה כך פגמה ברהיטות התוכן, שהיה מתבלט יותר אילו בנתה את השיר משני בתים בלבד, כל אחד בן שש שורות, כפי שמוצע להלן:

הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז
בְּבִטְחָה כָּזֹאת,
כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת
מִנִי אָז, מִנִי אָז!

בהצעה זו הפך השיר לשיר בן 2 בתים, שבו כל בית הוא משפט שלם (ולכן החליף פסיק את הנקודה בשורה הרביעית של הבית הראשון, אחרי המילים ''אֵם האֵם''), בלי לשנות משהו במספר המלים ובסדר הצבתן בכל משפט. כל עורך היה אמור להציע לרחל את השינוי הזה, שמעדיף את רציפות התוכן על פני כמות החרוזים, והמנוסים מבין העורכים היו אפילו מתעקשים על מתן מבנה כזה לשיר הזה. לעומת זאת, אף שניתן היה להציע לרחל להחליף את הצירוף שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת (בשורה שלפני האחרונה) בצירוף ההגיוני יותר שמורים בנפְשִׁי זכרונות (או לחילופין: ''שמורים במוחי זכרונות'') כדי שהמילה ''נפְשִׁי'' תחרוז חריזה פנימית עם המילה ''דרְכִּי'' בשורה השלישית, הייתי כעורך נמנע מכך, משום שהמילה ''ברגלַי'' משתלבת טוב יותר בתוכן הבית הזה מהמילה ''בנפְשִׁי''.


סיפורן של שתי נשים

אף שהצעה זו לצמצם את שלושת הבתים בני ארבע השורות לשני בתים בני שש שורות המעיטה את מספר החרוזים בשיר, היא שיפרה באופן משמעותי את רציפות תוכנו, כי היא יצרה הקבלה בין שני בתים, שהראשון מביניהם עוסק ברחל מתקופת המקרא בעוד שהבית השני עוסק ברחל החלוצה מתקופת העלייה השנייה. הקבלה כזו מחזקת את ההמשכיות בין שתי הנשים בנות התקופות המרוחקות כל-כך בהיסטוריה הלאומית, המשכיות שהיא לא רק גנטית (הֵן דָמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם) וגם לא רק אידיאולוגית (הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן), אלא גם ביוגרפית.

כדי להבהיר את הדמיון הביוגרפי בין חייהן של שתי הנשים2, צריך לקשור תחילה את הביוגרפיה של שתיהן לנקודת המוצא של העם היהודי – המתחיל בסיפורו של הראשון אשר עזב את הארץ בה נולד כדי ללכת אל הארץ שנועדה להיות מולדת לו ולצאצאיו, וזהו אבי האומה, אברהם, שבהוראת הקול שקרא לו לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ עבר ברגליו את המרחק הגדול שבין אוּר-כשדים לארץ-ישראל.

העלייה מהנֵכר לארץ-ישראל נצרבה מאז בזיכרון הלאומי כמופת לדורות. היא התממשה כעבור שנים בבחירת בת-הזוג ליצחק. מאלון-מורה שלח אברהם את עבדו הנאמן אל העיר נחור שבאור-כשדים כדי להעלות משם אשה ראויה לבנו יצחק. העבד הנבון שאל את אברהם: ואם תסרב האשה לצאת משם לכאן הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם? ואברהם השיב לו חד-וחלק: וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ--וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה! בדיאלוג הזה בין אברהם לעבדו בפרק כ''ד בספר בראשית מודגשת ההוראה לדורות, שהכיוון הוא תמיד אחד: משם לכאן!

בהגיע המועד, דאג יצחק שגם יעקב, הנבחר הבא משני בניו להמשיך בבניית העם, יעלה משם, מהנֵכר, לכאן, לארץ-ישראל, את האשה שיבחר לעצמו. ואכן רחל, שבמשמרת הנשית שלה נולדו הבנים שמהם התפתחו שנים-עשר השבטים של העם, חקוקה בהיסטוריה הלאומית כ''אֵם האֵם'' – האשה שתרומתה להתהוותו של עם ישראל היתה מכרעת יותר מתרומת שתי האימהות הקודמות, שרה ורבקה.


מתי הפכה ''רָיָה'' ל''רָחֵל''?

המשוררת רחל לא הזכירה את כל העובדות הידועות האלה מהמקרא בשיר שלה, אך ביטאה בו את משמעות החלטתה לעלות לארץ-ישראל באמצעות הקְבלת עצמה ל''אֵם האֵם'', לרחל אמנו. ממש כמו רחל מהמקרא, שהלכה ברגליה את כל הדרך הארוכה מחרן המשופעת במים וששדותיה מוריקים (רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן) אל המולדת המדברית שבמחצית מעונות השנה, באביב ובקיץ, היא מוכת שרב וסופות החול (כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ / לְרוּחוֹת הַמִדְבָּר), כך גם היא, המשוררת החלוצה, הגשימה בחייה מסע גשמי ורוחני דומה: התנתקה משם, מהנֵכר, והתערתה כאן, בארץ-ישראל (כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת / מִנִי אָז, מִנִי אָז!).

הקשר השושלתי לרחל אמנו התבטא אצל המשוררת החלוצה בפעולה בעלת משמעות סמלית ואידיאולוגית. בנֵכר הרוסי הזדהתה רחל מילדותה באמצעות השם הלועזי רָיָה, שהחזיקה בו גם בתקופת הקשר עם מיכאל ברנשטיין בטולוז (כך פנה מיכאל אליה במכתביו אחרי שנפרדו דרכיהם ב-‏1915, כפי שמצטטת מתוכם נורית גרץ בספרה המחקרי-בדיוני ''ים ביני ובינֵךְ'') וגם בתקופת שהותה המאולצת ברוסיה בשנות מלחמת העולם הראשונה. מרגע שדרכו רגליה של רחל שנית על אדמת הארץ ב-‏1919, כך משתמע מהשיר, המירה את ''רָיָה'' ב''רחל'' – שֵם המחבר אותה לרחל ''אֵם האֵם'' וגם לשושלת שהצו הקדום לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ צרוב לעד בזיכרון של כל דורותיה.

איחודן של השורות על עצמה בבית נפרד משורות הבית המספרות על ''אֵם האֵם'', מסבירות את החלטתה של רחל לעלות שנית לפלשתינה ב-‏1919, שהפכה בינתיים מקולוניה עות'מאנית-תורכית לקולוניה מנדטורית-בריטית. אין דומה עלייתה השנייה של רחל לארץ-ישראל לביקור התיירותי עם אחותה שושנה ממניעים של סקרנות והרפתקנות שהביאו אותן אל פלשתינה ב-‏1909. הפעם עלתה רחל ממניעים אידיאולוגיים שאמנם נבטו בה בעלייה הקודמת, אך התעמקו אצלה מאז הן בשלוש השנים שעשתה בטולוז שבצרפת (שבה נמשך השיח האנטישמי ואפילו החמיר גם אחרי שאלפרד דרייפוס זוכה, מספר שנים קודם לכן, בשנת 1906, מהעלילה שבגד במולדתו) והן בשנות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה (שבמהלכן התחזקה עוד יותר האנטישמיות כלפי היהודים מזו שהולידה את הפרעות בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. פרקים עזי-המחשה על התקופה המחרידה הזו בחייה של יהדות רוסיה מזומנים לקורא ברומאן האֶפִּי רחב-המידות והרב-דורי של יובל שמעוני ''קו המלח'').


מניפסט של בעלת ''דרך''

בשנים אלה, שבהן נעדרה רחל מפלשתינה – תחילה מבחירה כדי ללמוד לימודי חקלאות מתקדמים בטולוז ומאוחר יותר בכפייה אחרי שנאלצה לחזור לרוסיה ולהתקיים בה בשנות המחסור והאימה של מלחמת העולם הראשונה – התעמקו בהכרתה החשיבות של יציאת היהודים מארצות הגלות באירופה – שבהן יהודי הוא זר, שנוא ומופקר – והחשיבות של התרכזותם מחדש בארץ-ישראל.

להתבגרותה האידיאולוגית הזו כבעלת הכרה ציונית הנשענת על ניסיון חייה בשתי ההוויות הסותרות, הוויית הנֵכר והוויית המולדת, נתנה המשוררת רחל ביטוי מלא בשיר ''רחל'', שבו לא רק קשרה את עצמה לשושלת ''מני אז'', אלא גם ביטאה את המצוקה שהרגישה בגלות: ... הַבַּיִת לִי צַר / וְהָעִיר – זָרָה.

בעקיפין היתה זו תשובתה לכל הנרתעים מהעלייה לארץ-ישראל באותן שנים, משום שהצטיירה בעיניהם כארץ מסוכנת באוריינט המדברי והנחשל, בהשוואה לאירופה שעריה שוקקות חיים וקידמה. באוהל ובצריף על גדות כינרת – קובעת רחל הרואה את עצמה עד יום מותה כחלוצה שהגורל בלבד אילץ אותה להמיר את האֵת של עובד האדמה בעֵט של העוסק בכתיבה – זכתה ליותר ביטחון אישי וליותר חופש אנושי מכפי שהיו לה בבתיה הבנויים אבן של טולוז המהודרת ושל פטרבורג המפוארת.

לפיכך, השיר הזה הוא מניפסט שבו הגדירה המשוררת רחל לראשונה את הזהות הרָחֵלית-ציונית שלה – כמשוררת בעלת הכרה חלוצית שדרכה ברורה לה לחלוטין ושבדעתה לדבוק בה בנאמנות מלאה. היא ביטאה זאת במשפט החשוב ביותר בשיר הזה: וְעַל כֵּן אֶת דַרְכִּי אֹחַז / בְּבִטְחָה כָּזֹאת.

רחל לא נזקקה להוסיף דבר על תוכן ה''דרך'' שלה, שהרי זו כבר הוסברה בשיר הזה בהקבלה בין עלייתה לארץ לבין המהלך המכריע שביצעה רחל אמנו כאשר יצאה משם, מחרן שבאור-כשדים, להגשים את היעוד של חייה בארץ המדברית שאברהם נצטווה ללכת אליה. כלומר: במילה ''דרך'' ביטאה רחל באופן מטאפורי את החזון המקשר אותה, בת העלייה השנייה בתחילת המאה העשרים, אל אותה רחל מופלאה מתקופת אבות האומה. באופן דומה צריך לפרש גם את הנאמר בשיר שלה ''רק על עצמי'': גם את דַרְכִּי כדרכה [של הנמלה] אל צמרת / דרך מכאוב ודרך עמל / יד ענקים זדונה שמה לאַל.

ומאחר שזהו התוכן של ''דרכי'' בשיר הזה וגם בשיר ''רק על עצמי'', כדאי להוסיף שאמנם בשני השירים (וגם בשירים נוספים שבהן השתמשה רחל באופן מטאפורי במילים נרדפות למילה ''דרך'', כגון: נתיב, אורַח ושביל) אחזה רחל בלשון יחיד (דרכי, נתיבי, אורחותי), המצמצמת אותן לתחום האישי שלה, אך רק כתחבולה אירונית ואלגורית כדי שהתרומה החשובה של דורה, דור החלוצים, תוערך נכון מול היקפו השלם של החזון, שנועד להיות מוגשם במאמץ של דורות ציוניים נוספים: להניע עם שלם על כל שבטיו, כל אחד מ''חרן'' שלו בנֵכר אל המולדת בציון, ברוח ''לֵךְ לְךָ'' של אבי השושלת.


פירוש שונה לשיר ''רק על עצמי''

קרוב ברוחו ובבשורתו לשיר ''רחל'' הוא השיר ''רק על עצמי'', שנכתב כשנה אחרי שהסתיימו מאורעות תרפ''ט באוגוסט 1929. גם בשיר הזה מתרכזת רחל ב''דרך'' שלה, אך הפעם עם הפירוט הנוסף שזו דרך מכאוב ודרך עמל. יתר על כן: כפי שבשיר ''רחל'' מוקבלת הקביעה ''לי צר'' בבתי האבן של הערים הצפופות באירופה על דרך הניגוד אל ה''מדבר'' של ארץ-ישראל שהוא מרחב פתוח, כך גם מוקבל בשיר ''רק על עצמי'', על דרך הניגוד, המרחב המצומצם שזמין לה כאן בהווה (''צר עולמי'') ל''צמרת'', שמִמְרוֹמה ניתן יהיה לראות בעתיד מרחב הפתוח עד האופק הרחוק. אלא ששיר אלגורי ואירוני זה לא הובן כך משום שקוראיו לא פרשו נכון את שורת הפתיחה בראשו: רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

אילו התעכבו פרשני השיר לברר יותר בהמשך השיר, מה כולל האני הלירי במילה ''עצמי'', בֵרור המתחייב מהעובדה שהשורה הראשונה היא משפט חיווי הטעון פרוש לעצמו, היו עומדים על כך שרק כמשפט נפרד עדיין ניתן להבין את תוכנו כמוסר עובדה קונקרטית של ה''אני'' האלמוני על עצמו. הבנת המשפט הזה משתנה מיד, אחרי שהשורות הבאות של הבית, שביחד הן המשפט השני בבית זה, מצרפות אליו את תוכנן, ומתברר מהן שה''אני'' פיתח בהן בלשון היחיד שלו אלגוריה המשקפת את מצבו של היישוב העברי בכללו, יישוב שפורעים ערבים לא רק רצחו באנשיו בפרעות תרפ''א (1921) ובפרעות תרפ''ט (1929), אלא גם התנכלו כל השנים קודם לכן וגם אחר-כך להתיישבותם מחדש של יהודים בארץ-ישראל.

ואכן, מדמה השיר האלגורי הזה את היישוב העברי הזעיר לנמלה, שיַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, מתנכלת לו ומעכבת בעדו להגיע אל ''חופֵי הפלא'' ואל ''האורות הרחוקים'' – דימויי העתיד בחזונו. גם לא במקרה בחרה רחל להמשיל את היישוב העברי דווקא לנמלה בשיר הזה. הנמלה נמנית בספר משלי עִם ... קְטַּנֵי אָרֶץ; והֵמָּה חכמים מחוכמים החוזים פני עתיד: תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ(משלי ו', 6):. וכמו כן נאמר על הנמלים שהן מלוכדות לפעול כקבוצה למען מימוש מטרתן העתידית: הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז; וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם (משלי ל', 25):.

כלומר: כאשר האני הלירי האלמוני אומר בשורה הראשונה של השיר רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי הוא מתבטא באירוניה, שהרי בהמשך אינו מספר רק את הידוע לו על עצמו, אלא מבסס על הידוע לו על עצמו את הסיפור הרב-דורי של העם היהודי על הדרך הנמשכת מאברהם אבינו ועד החלוצים בני הדור הנוכחי, אשר שוקדים במסירות ובעקשנות לתרום את חלקם בהגשמת ''הדרך'', זו שבעתיד ובמאמץ דורות נוספים תעלה את החזון לרומו המלא – אל ה''צמרת''.


ייצוג הכלל בלשון יחיד

כל מי שקורא שירים אלה של רחל כיום חייב לזכור, שבמשך כל שנות מחלתה וגם בשנת כתיבתו של השיר ''רק על עצמי'', שבמקור הוא שיר חסר כותרת, היתה רחל מעורבת במתרחש בארץ וכמובן גם לא נעלמו מידיעתה שלא כל החלוצים בני דורה הצליחו לעמוד בתנאים הקשים של חייהם, וחלקם, אלה שלא הצליחו להתמיד בדֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, זו, או שעזבו את הארץ או שטרפו את נפשם בכפם מרוב יאוש. את אכזבתם מהחזון ואת ספקותיהם בסיכוייו לסיכוייו להתממש ציטטה בשתי השורות האחרונות של השיר: לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? / לָמָּה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

באופן דומה, כשיר המנוסח בלשון יחיד בעוד שתוכנו מסכם את הישגו של היישוב כולו, צריך לקרוא גם את השיר ''אל ארצי'' המוכר יותר בשורות הפתיחה שלו: לֹא שַׁרְתִּי לָךְ אַרְצִי, / וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ / בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה / בִּשְׁלַל קְרָבוֹת. גם את דבריה של הבת בשיר הזה, המפנה הפעם את דבריה אל אמהּ, המולדת, צריך להבין כאלגוריה, כדברו של היחיד בשם הקולקטיב החלוצי. אלא שהפעם שוקל היחיד הזה, בשם הכלל, מול המונח בכף האחת של המאזניים, והם הישגיו הצנועים בהווה (''רק עץ – ידי נטעו... רק שביל – כבשו רגלי''), את המונח בכף האחרת – המעשים המרובים שעוד דרושים להגשמה המלאה של החזון הציוני. בהווה מצטיירים הישגי החלוצים כ''דלים מאוד'', אך בזכותם תישמע בעתיד ''תרועת הגיל'' של החזון שהוגשם.

הפרשנות רבת ההיקף שהצטברה לשיריה של רחל במשך השנים ואשר הסבירה על-פיהם, שסוד האהבה הנמשכת לשירתה טמון בכך שהיא השמיעה קול יחיד צנוע ואישי בדור שהעריך בעיקר שירים עתירי פאתוס שהיללו את חלוצי העלייה השנייה ופארו את מעשיהם, עשתה עוול לשירתה, מאחר שפרשנות זו לא חשפה את העמקות הרעיונית שקיימת ברבים משיריה.

זאת ועוד – אף שרחל שידרה בשיריה אלה הכרה מלאה בערך עצמה, העדיפה להצניע אותה באמצעות שימוש עקבי בלשון יחיד מצטנעת (''אני'', לי'', ''דרכי'', עצמי''). לשון יחיד זו היתה תחבולה בלבד – שהוכחה, למרבה המזל, גם כמוצלחת – לזכות בהקשבתם של קוראי דורה (וגם של קוראים בדורות הבאים) שמציאות חייהם היתה קשה מאוד תחת אִיומה המתמשך של ''יד הענקים'' הערבית שהתאמצה לעקור אותם מלהעמיק שורשים באדמת הארץ.

דווקא שירים הגותיים אלה של רחל מעידים כי על אף שהמחלה הממארת הרחיקה אותה מבין העמֵלים בחזית העשייה החלוצית, לא נחלשה בה אמונתה בקיומם של ''חופי פלא'' ו''אורות רחוקים'', וגם לא התרופפה אחיזתה בדרכה של הציונות, דרך שבבוא היום, ''בְּיוֹם יִגָּה הָאוֹר'', כפי שצפתה את העתיד בשיר ''אל ארצי'', תישמע בזכותה בארץ-ישראל ''תְּרוּעַת הַגִיל'' של עם המכונס בשלמותו במולדת אבותיו.


  1. דיון במשאביו אלה של השיר הלירי כלול בפרק ''מדריך למפרש שירה מתחיל'', שהוא אחד מפרקי ''מוקדים חדשים בשירה העברית'', ספרו החדש של מחבר מאמר זה שהופיע לאחרונה בהוצאת ''יחד''. פרטים: yoseforen@bezeqint.net.
  2. בספרו הנ''ל של המחבר כלול גם פרק המוקדש לקול הנשי בשירה העברית. השיר ''עץ אגס'', שהוא אחד משירי האהבה של רחל, מדגים את שירת הנשים העברית בפרק זה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי