כמעט מדי שבוע, לאחר שמופץ הטור שכתבתי. מגיעות תגובות קוראים. מצד אחד, מגיבים ה''גרופיס'', אלה שמזדהים בנאמנות עם הניתוח והעמדות שהצגתי. אודה על האמת, רובם ידידים משכבר הימים, כאלה שהיו לי איתם בעבר עשרות, ואולי מאות שעות שיחה, בירור והתלבטות. תגובותיהם אינן מעניינות אותי, אני מבקש להתייחס לאלה שמנגד, למתנגדים ומערערים על דעותיי.
לגבי רובם, אין משמעות לתוכנו של הטור, לניתוח ולהערכה של דבריי. עבורם אני ''סמולן'' שמלכתחילה אין סיכוי שדעותיי תיבחנה על ידם לגופן. ומכאן שאין טעם להתייחס לדבריהם ולתגובתם, אין טעם לנתח, להסביר ולנסות לשכנע.
הטור שהפצתי הבוקר מכוון לאלה המגיבים בכנות, ואולי אף תוך תסכול ושכנוע עמוק, בשלוש מלים: ''אתה באמת מאמין?'' זו שאלתם-תגובתם לכל אותם טורים בהם אני מנסה להציע ולשכנע הליכה לפתרונות מדיניים. ואין זה משנה כלל אם אני מתייחס לעתיד יחסינו עם רצועת עזה, לפתרון בעיית יהודה ושומרון, לגבול הלבנון, וכן, אפילו לגולן, אם וכאשר יתייצב שם המצב. לאלה אני משיב – כן, אני אכן מאמין, כן, במוקדם או במאוחר נגיע להסכמים, נגיע לפתרונות ונגיע לרגיעה.
אין בידי היכולת לנקוב בלוח זמנים. אני מתייחס לתהליכים היסטוריים, לתהליכים כאן, בזירה ה''פרטית'' שלנו, אך גם, ואולי בעיקר, לתהליכים שהם מעבר לגבולות שלנו ואולי אף מעבר למרחב שלנו.
זה לא יהיה פשוט, וככל הנראה זה גם לא יקרה מחר. היה זה ידידי,
רפי איתן, שניתח את המצב והתייחס 'לעוד מאה שנים של עימות'. הוא נקב במספר 'מאה' לא כמספר ודאי הוא התכוון להסביר שהרגיעה לא תקרה מחר, בשנים הקרובות. ומכאן, שנדרשת נשימה ארוכה. לא שאלתיו, אך בטוחני שגם הוא, כמוני, מאמין כי בסופו של דבר תצלח דרכנו ונגיע להסכם ולרגיעה.
בשאלה זו אני נמנה על נאמני תורת
ז'בוטינסקי. אנו הקמנו את 'קיר הברזל', ה'קיר' האמור, מיחד גיסא, להגן על קיום המדינה היהודית, ומאידך גיסא, לשכנע את אויבינו-שכנינו כי לא יעלה בידם להביס ולנצח אותנו. ואז, משישתכנעו, רק אז, נוכל להגיע להבנה, להסדר ולהסכם עימו יוכלו שני הצדדים לחיות, זה לצד זה, ועם הזמן – להגיע גם לשיתוף פעולה.
לפני ארבעים שנה חתמנו על הסכם שלום עם מצריים. הסכם שלא נעשה מ'אהבה'. להיפך, במציאות של מצוקה כללית של המדינה המצרית. הרוב המכריע של המצרים אינם מוכנים להכיר בנו גם היום. אך מצריים של
אנואר סדאת הבינה והשלימה עם חוסר יכולתה לפרוץ את קיר הברזל הישראלי. היה זה שר המלחמה המצרי, הגנרל
גמאסי, אשר השיב לשאלתי בעניין זה: ''מצריים למדה את הלקחים ממלחמת 73' ומצריים גם יודעת על מטרות 'דימונה'''.
אין זו אלא שאלה של זמן. אני מאמין שנגיע לכך, ובכל הגזרות. זה לא יקרה בדורי ולא בדור ילדיי. אולי בדור נכדיי וניניי.
ואוסיף ואדגיש – מי שאינו מאמין בכך, מי שמאמין כי באמת ''לנצח נאכל חרב'', אין לו מה לחפש כאן. ישראל היהודית, ישראל שלעולם תישאר קטנה, אין לה סיכוי להחזיק מעמד אל מול עולם פלסטיני, ערבי מוסלמי עוין.