פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
שירה שנובעת מתוך יסודות השפה, רזי הקיום
הרצל חקק (יום שלישי, 21/06/2016 שעה 19:00)


שירה שנובעת מתוך יסודות השפה, רזי הקיום

הרצל חקק



עטיפה
על ספרו של שיימוס היני, ''הפסקת אש'', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, 145 עמודים. מתרגמים: ליאור שטרנברג ואריאל זינדר. וכמה מילים על הקשר בין שירה זו לספרו של מאיר ויזלטיר ''מכלול שירים'', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, 250 עמודים.

בָּבוּאה של מנוֹרות
מתנדנדוֹת דרך חצֵרות...

זו רק שורה שמהבהבת לנו מתוך שירה קסומה, של שיימוס היני, חתן פרס נובל לספרות.

יפה עשתה הוצאת הקיבוץ המאוחד שבחרה לתת לנו בפורמט מהודר ומוקפד את מבחר שיריו של שיימוס היני, שהיה חתן פרס נובל לספרות לשנת 1995.

מעבר לכל הניסיון למצוא רמיזות פוליטיות למצב באירלנד, ברור שיש לפנינו, משורר גדול, שיודע לשְׁלות מתוך קונכייה נסתרת הֵדים שנותרו שם, הֵדים מעולם, שהיה ואיננו עוד. המנורות, הבבואה שלהן, אכן מתנדנדת בין החצרות, בין שורותיו הפיוטיות והכושות של שיימוס איני.

קריאה בשיריו היא מסע, מסע לעולם אחר, לתרבות אחרת. מבחינה זו, שירת היני היא שירה שדואה מעל לזמן, מעל לאופק של עכשיו וכאן.

שיימוס היני כותב, כמי שזורע מילים על פני האדמה המצפָּה - ואנו חשים, שהוא מבקש את שורֶש הווייתו, שורֶש הקיוּם של המילים.

הוא כותב (השיר 'טרמינוס', עמוד 44):
כשגיששתי שָׁם מצאתי
בַּלוּט או בּורג חלוּד.
אם הֵרמתי את עיניי- ארובּת בית חרוֹשת
והר געש רדוּם.
אם הקשבתי – קטָר על מסילָה
וסוס דוֹהר.
האִם פֶּלא הוא, הרהרְתי
שיהיו לי הרהוּרים שנִיים?

מי שקורא שורות כה קסומות, נסחף אחר הפֶּלא של השירה. שיימוס היני מוכיח לנו, כיצד שפת השיר מיטיבה לחצוב במשאבֵּי הטבע, במשאבֵּי הנפש – לדְלות תמונות שלכאורה אין ביניהן קשר, והנה הן בתוך פסֵיפס מרהיב. ארובּה והר געש, קטר וסוס דוהר. שיימוס היני יודע להפוך שביבֵי זיכרונות לדרָמה חיה ונושמת, והכתיבה כמו מושכת אותנו למניע הבוער בנפשו כשהוא כותב – להבין את יסודות הנפש, את יסודות הביטוי, את רזי הילדות.

השאלה שלו:
האִם פֶּלא הוא, הרהרְתי
שיהיו לי הרהוּרים שנִיים?

זה סוד הקסם של השירה. כתיבה במחוזות מופלאים, שאי אפשר בלעדיהם, שאי אפשר שלא לשוב אליהם שוב ושוב. למרבה הצער, שירים רבים נכתבים היום, כשהצעקה העכשווית היא לבטא מציאות בנאלית בלשון רזה, ליצוק לדף אסוציאציות שאין ביניהן קשר נפשי. כתיבתו של הייני מוכיחה, ששפת השיר יכולה לחולל הרהור שני, דרמה סוערת.

נפש המשורר נשאבת מן המקום, אך נישאת מעל, ונותנת לכל אותן זיכרונות ילדות, זיכרונות ממקומות מוגדרים, לכל אלה נוספת הילה רוחנית, משמעות אוניברסאלית. וכך הוא כותב באותו שיר על החיבור שלו למקום ולאדמת הילדות המופלאה:
הייתי תְּעלה בין שָׂדות וגדוֹתיה של התעלה
נושא על כתֵפיי את כֵּפל התביעות.

השדות גבלו בשדות, אך הנשמות היו כשירים, הן הכילו את האינסוף, את יריעת השמים.

מתוך המציאות הרגילה, מתוך הנוף שנראה פשוט – מתוך ההוויה - יודע שיימוס היני לצלול אל השכבות התת קרקעיות ולשאוב צלילים ומשמעויות. אנו הקוראים מוזמנים לשוב לאותה נשמה של ילד, לאותו מבט בלתי אמצעי. המשורר פונה אלינו לאחוז באותה משובת ילדות שכל כולה קסם לחיות בתוך עצמים מוחשים (השיר ''אורקל'', עמוד 27):
התחבֵּא בַּגזע הֶחָלול
של עץ הערבה
המקשיב לך,
עד שֶׁתשמע, כמו תמיד,
קולות קוראים בְּשִׁמך
בְּמרחבי השדוֹת.
הנה אתה שומע אוֹתם
מטפסים מעַל קיר האֶבן
מתקרבים אלֶיך
קוראים לך לצֵאת...

למרבה השמחה, צירפו שני המתרגמים של השירים, ליאור שטרנברג ואריאל זינגר, מבחר מסות של שיימוס היני, מתורגמות לעברית. כשאתה קורא רשימות אלה אתה מבין מה תבנית נוף ילדותו של המשורר, מה תבנית נופיו הפנימיים. כך, למשל, על כיסופיו לאותו מילון מונחים רוחני. שיימוס היני מצטט את ההגדרה של פיליפ ארקין מילים של הנפש הפנימית – ושיימוס כותב על שפה שבאה מאותו עולם, אי שם בין זמנים ושפות. הוא מנסה להבין מילה שבה השתמש, וכותב – אני חוזר אל המקום הראשוני ביותר שבתוכי... היא נוכחת באופן שאין עליו עוררין, נטועה עמוק בתוך יסודות השפה שלי, תחת רצפת הבית שבו גדלתי.

יש קסם ביכולת של המילים לצאת מן המקום והזמן – ולטעת בנו אמיתות אוניברסאליות, תמונה שהיא מעבר לרגעי ולחולף.

המציאות הקסומה שמתאר שיימוס היני, הזכירה לי לרגעים את תמונת הכפר הקסום, שתיאר דילן תומס בפואמה שלו ''חורש החלב''.
גם ביצירה זו חשנו שהמקום אינו רק המקום עצמו, שיש חיוניות נסתרת מעבר למציאות. הבתים והעצים והנופים זוכים בכוח הכתיבה הקסומה של דילן תומס לנוכחות נפשית, והקורא חש שיש לכל המתואר הילה על טבעית.

דילן תומס באותה יצירה, בתרגום של שולמית הראבן, כתב: רַק אַתָּה תּוּכַל לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבָּתִּים הַיְּשֵׁנִים בָּרְחוֹבוֹת בַּלַּיְלָה.

עטיפה יוצרים גדולים ונפלאים כמו דילן תומס ושיימוס היני יודעים לשמוע קולות שגנוזים ביקום, מעבר לטבע, מעבר לריאליה – והכתיבה המכשפת יודעת לבטא הכול בשירה בראשיתית, באותו ביטוי שיורד לשורש השפה.
אולי זה רק צירוף מקרים, אך הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרסמה די בסמוך לספרו של היני, את ספרו של מאיר ויזלטיר – ''מכלול שירים'' - שהוא אסופת שירים מן השנים 1959 עד 1969.

שיימוס היני ומאיר ויזלטיר זכו לרבים שיכתבו עליהם ועל שירתם – אבל מעניין לגעת לרגע, באחת מחטיבות השירה של ויזלטיר, שמתארת מעין כפר קסום, כפי שראינו בשירתו של שיימוס היני. כוונתי לשיר שלו ''טיול באִיוֹנָה '' – עמודים 78 עד 98 בקובץ זה.

מאיר ויזלטיר פותח את שירתו על אִיוֹנָה במילים, שמעניקות לעיר אִיוֹנָה משמעות אוניברסאלית ורוחנית (שם, עמ' 81):
ברוכים הבאים לאִיונה, שהיא עיר
וָאֵם, שהיא רֶחֶם
כול.
הבאים בשערי צֶדֶק
דְּעוּ את איוֹנה.

העיר הקסומה והמיסתורית הזו היא עיר חלומות, עיר הנפש. החיים שלנו הם במִדבָֹר, והערגה היא לאותה עיר מיסתורית ומלאת משמעות רוחנית.

המשורר מציב בפנינו תמונת יסוד (שם, עמ' 88):
המִדבָּר מדבָּר,
עֲרָבָה היא עֲרָבָה.
צאו מתוך המדבר
הו, אתם האוהבים אותו!
מן הערבה לאִיוֹנָה
העיר הנאוה.

כשאני קורא שירה זו, אני חש שהן נכתבו בעטו של נביא, שקורא לקהל מאמיניו לצאת מן המדמנה של חיים חסרי משמעות, כדי לראות עולם בעיני הנפש. הדמויות החיות בעיר המיסטית הזו מייצגות כוחות קדומים, מציאות חלומית (עמ' 90):
משני עברֵי הנָהר...
אנשים בסרבּלי שַׂק וחבל
למָתניהם;

הנהר באיוֹנה ירוק,
בו ירוק הכול, גם
המֵתים בנָהר ירוקים.

אין גבולות בעולם מיסתורי וכה שוקק קיום ותשוקה: החיים והמוות הם באותה קרוסלה. המחשבה והמציאות כולן מככבות באותו עולם רוחני כעצים שווים זה לזה. זו דרכו של מאיר ויזלטיר לברוא עולם פלאי משֶׁלו, עולם שבו חוקֵי הזמן והמקום שונים מחוקֵי המציאות השגרתית.

וכך הוא כותב (עמ' 100):
ההגיגים גונחים במיטתם
כְּבושִׁים בכַּר, ציפור כואבת
תֵּרוֹם במַשַׁק קול מעל גגות כּבדים
בתוך רוחות אובדוֹת
תֻּטְפַּח בראשו של פֶּסל מקודש.

שיר זה לקוח מתוך קובץ שמרכז רבים משירתו המוקדמת של ויזלטיר, ואכן אנו נוכחים בשאיבה של המשורר, משירה שיש לה אופק אוניברסאלי. השיר זה על הכפר איונה פורש בפנינו מחוז חפץ אגדי, עולם שמאיר באור אחר את חיינו.
נכון, מאיר ויזלטיר פרץ דרכים ועיצב לעצמו בשירתו המאוחרת כיוונים אחרים – אך כוחו בשירתו המוקדמת, הותיר חותם, הותיר שובל של שירים נפלאים ובלתי נשכחים.

דווקא משום הסמיכות המקרית, שבה יצאו לאור שני הספרים, ספרו של שיימוס היני וספרו של מאיר ויזלטיר, ראוי היה לחשוב על כך, שיש לנו משוררים ענקי רוח, שיש להציג מועמדותם לפרס נובל. משום מה התקשורת מרבה להציג רק שמות מתחום הפרוזה, כמי שיביאו לנו את הגאוּלה ויעַטרו את הכפר הקטן שלנו בעוד נובֶּל לספרות. אילו טרח המכון לתרגום ספרות עברית והוציא לאור מבחר משירתו של ויזלטיר בשבדית, ייתכן שזה היה מסייע להצגה משמעותית של מאיר ויזלטיר כמועמד ראוי לפרס נובּל לספרות.

ואסיים בשיר של מאיר ויזלטיר מתוך קובץ זה - ''מקומי בספרות העבר'...''. כך הוא כותב:
מקומי בספרות העברית הוא מקום נהדר
כמקומו של החתול על פי חור העכבר
כמקומו של הכד מתחת לתל
כמקומה של איגרת בידי חולת גרענת
כמקומה של מנגינה על התקליט למי שאין לו פטפון
כמקומה של כתובת בצידו העליון של עפיפון''...

ושורה אחת מתוכנו: כמקומה של שירה שנותֶרת בלֵב, כאוחזת במקום של כבוד בפנתיאון הסִפרות העברית.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי