פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האש הפנימית בשירת יוסף כהן אלרן
הרצל חקק (יום רביעי, 06/01/2016 שעה 8:00)


האש הפנימית בשירת יוסף כהן אלרן

הרצל חקק



עטיפה
על ספרו ''כמו הרוח, כמו הים, כמו החול'', הוצאת צבעונים, תשע''ו 2015, 84 עמודים
יוסף כהן אלרן הוציא לאור ספר שירים חדש, וזו בשורה. אלרן מוכר יותר ככותב פרוזה, אך בכל ספר שירים שהוא כותב, אנו חשים שקשה לו לוותר על הפייטן שבו. ספר השירים החדש מבורך בשירים עדיני רגש, תהיות על החיים, שירי אהבה עזים ונועזים, ניסיון להבין את מהות השירה.

אנסה לגעת במוטיב אחד מספר שיריו, מוטיב הלהבה הפנימית של השירה, של המשורר. וכך כותב אלרן בשירו ''טענת המשורר'' (עמוד 44):

אני שלהבת הוא אמר
מהבהב בָּאור הרך
של נר דקיק וצבעוני
נסתָּר מעם הרוח
שמא תנשוף זו על אוֹרי
ותְכַלה אותי.

מעצם הוויתו, המשורר מודע לשלהבת שבתוכו, לאש המניעה אותו מבפנים. כולנו זוכרים את ירמיהו הנביא ניבא במילים נוקבות ''כאש בוערת עצור בעצמותי''.
בבית השני אנו עדים לכך, שהפחד מן הרוח שתכלה את הלהבה שבו, כאין וכאפס הוא מן המורא האחר, החשש מכוחה של האש הפנימית לכלות את הכול, גם את המשורר ושירתו.

אני שלהבת הוא אמר
ולכן בּתוך השקט
להבה מעליי דולֶקת
נחבָּא מפני הרוּח
אך שלהבתי שלי בועֶרת
ומְכַלה אותי.

האש בשירו של יוסף אלרן חזקה מן השירה ומן המשורר, וראו מה כותב עשהאל על כוחה של השלהבת הזו.

המשורר שלח אהבתו לאהובתו, ומשזו לא נענתה לו, לא תם חלקה של הגחלת הזו. יש לה כוחות משלה, ויש לה התמדה בלתי נפסקת. השיר נבנה שלב אחר שלב מהתפתחות כוחה ומתעצומותיה של אותה גחלת:

הגחלת של האהבה לא נתקבלה על ידי האהובה, והנה היא מתדפקת על לבה, נחבאת בתוכה, טמונה בתוך לבה, לא מוותרת, ובחלוף הזמן, בנשוב הרוח, היא מקבלת חיים אחרים. הגחלת ציפתה לשעת הכושר שלה, והנה היא הופכת לשלהבת.

אלרן פוחד וחרד, שהרוח תְכַבֶּה את האש, עשהאל חש שהרוח רק מלבָּה את האש, נותנת לה חיים אחרים, חיים של תעצומוֹת.

מוטיב זה על גווניו אכן מושך את הלב בשירת אלרן ובשירת עשהאל פוחצ'בסקי, וראו נא כיצד שיריהם מתכתבים בעצם עם המשורר הלאומי שלנו חיים נחמן ביאליק.

התלקחויות דומות ראינו גם אצל המשורר הלאומי ביאליק: המעבר מניצוץ ללהבה, בשער 'כוכב נידח', הדמעה הרותחת של המתמיד בשיר ''לבדי'' – התחזקות הלהבה היא עדות לחיים פנימיים, לאנרגיה בלתי נדלית.

המחבר
יוסף כהן אלרן, צילמה תפארת חקק
האהובה, שדחתה את הגחלת, לא השיבה לו אהבה. אך, מעתה הלהבה הפנימית הזו חיה בתוכה חיים משלה, מתלקחת, מתחזקת, ומשפיעה את כוחותיה על האהובה. אותה להבה מקבלת ממדים אלוהיים, כובשת את ישותה של האהובה:

פרצה אז שלהבת-יה זו
וליחכה את לְשד עצמותייך!

בשיר אחר שלו, ''חמיקת עינייך'' רואים אנו את המשורר אלרן, כשהוא חרד מן הרגע שבו עיניה לא ישדרו לו חמימות. בשיר זה מחכה הוא לחום שימלא אותו, שיטען את המצברים שלו (עמוד 43):

אך ידוע גם ידעתי
כי בהיסוג החום מֵעינייך
אל לי ללכת אחרייך.

מוטיב זה מקבל פנים אחרות, כאשר אלרן מחפש את האור, לא רק חום. שלהבת המשורר מחפש אור ביקום, אור גנוז, לבטא את הנסתרות.

בשירו ''סוף דבר והתחלה'' (עמוד 83), כותב הוא:

ובָא האופל אור נגוֹז, קָפא עולם וים הָמה.

מוטיבים אלה של אור ואש, נשאבים אצלו מעולם של בראשית, ואכן רבים משיריו הם צמא לעולם היולי קדום, עולם של אש בראשית שמחוללת יצירה ובריאה.

גם המשיכה לאהובה, לאהבה, קשורה ברצון לינוק חום ואור (עמוד 42):

כּמו רצה הרוח
לנשוק לה על העוֹר
ללוֹק לובן פָּניה
לינוק כך את האור.

שירתו של אלרן אוהבת את הטבע, ואכן שם הספר מעיד על כך: ''כמו הים, כמו הרוח, כמו החול''. איתני הטבע משחקים ברגשות האנושיים, מובילים את שלהבת המשורר, מלבים את אש האהבה.

תעצומות אלה מצאנו גם בשירת חיים נחמן ביאליק. אותה שלהבת, שעליה שר ביאליק, אכן יש בה כוח לכלות, כפי שראינו גם בשירו של אלרן בפתח הסקירה. וכך נמצא מוטיב זה אצל ביאליק:

הלהבת הנידחת אינה מוותרת. כמו אותו זלזל של ביאליק, שאיש לא האמין בכוחו הדל, והנה כוחו מתעצם: הנה באה מחזוריות העונות והעצימה את כוחו. כאן הגחלת מסתייעת ברוח ומגבירה עוצמתה, מקבלת מהות אלוהית ומימד של שגב אלוהי – וכך כובשת את רוחה ונשמתה של האהובה.

ב'שירת ההיכלות' מצאנו את המוטיב של אש שאוכלת אש, והנה אותה להבה עצומה שמכלה אותה, את האהובה, אוזרת כוח וממשיכה בדרכה:

ועדַי תגיע האש, וּשרפתני
והייתי אני מַצית האש
ואף העֵצים לעולה אהי!

החשש מאובדן החום והאור מלווה את שירת אלרן, שכל כולה מעוגנת בקשר העז עם איתני הטבע.
וכך הוא כותב על הפחד שיכלה האור, הפחד מאובדן כוחות האור שמפרנסים את חייו, את האהבה (עמוד36):

רוח סתו לחשה מזימות
ואמירות על סוף האור
ולא אמרה אם האור החם
בעוד שנה ישוב יחזור.

שירתו של יוסף אלרן מעידה כי עוד כוחה של השירה להפעים לבבות, להעיר את השלהבות. האש הפנימית הזו עוד תוסיף ותעניק לנו מן החום שלה, ועל כך יבורך יוסף כהן אלרן – ותבורך הוצאת 'צבעונים' שכה היטיבה להפיק ספר נעים לעין ומושך את הלב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי