פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
פגישת בן עם אביו הבנדיט
יוסף אורן (שבת, 18/07/2015 שעה 10:00)


פגישת בן עם אביו הבנדיט

יוסף אורן



ביקורת על ''בנדיט'' – ספר הביכורים של איתמר אורלב בהוצאת עם עובד / ספריה לעם 2015, 424 עמ'.
ביקור בן שבוע ימים של ישראלי בפולין יכול להצדיק רומאן בהיקף העולה על ארבע מאות עמודים רק אם הנוסע מישראל שיצא לביקור כזה הוא בנו של אב, שבנוסף להיותו בן-כפר קתולי התבלט בין הפרטיזנים שלחמו בפולין במלחמת העולם השנייה גם כבנדיט, כבריון אלים ופורע חוק (עמ' 361), שחיסל בשנות המלחמה משתפי פעולה עם הנאצים שבגדו בעמם.

לא רק מגעגועים לאביו הגוי, סטפן זאגורסקי, חזר טאדק (טדאוש) בגיל שלושים ושש אל פולין בשנת 1988, השנה שבה התירה פולין הקומוניסטית לראשונה כניסת תיירים מישראל אליה. שהרי אילו היו הגעגועים הסיבה היחידה לנסיעתו זו, היה מקדים את שלושת אחיו הבוגרים ממנו (אולה, אנקה ורוברט) ויוצר גם הוא קשר עם אביו קודם לכן (עמ' 29 ו-‏50). הקשר של ארבעתם עם סטפן נותק לפני למעלה מעשרים שנה אחרי שאווה קצה נפשה בבעלה האלים והאלכוהוליסט ועלתה בשנת 1964 עם ארבעתם לישראל.

בניגוד לאחיו הבוגרים ממנו שלא הצליחו למחוק מתמונת חייהם את דמות האב המגדף והמכה אותם ואת אווה אמם (עמ' 26 ו-‏49) וגם לא נקלטו בחברה הישראלית, הצליח טאדק, שהועבר להתחנך כילד-חוץ בקיבוץ, להשתלב בישראל בלי שדמות אביו – כך לפחות חשב – תעיב על המשך חייו. אף שהיה הנער היחיד הלא-נימול בקבוצת הגיל שלו בקיבוץ, עבר ברית מילה כדי להידמות לאחרים, חגג עם חבריו בר-מצווה ובהגיע המועד גם התגייס לצבא ושירת כאיש טכני בחיל האוויר. ואחרי השיחרור הכיר את יעל, צברית למהדרין, וביחד רכשו את הבית המבודד על גבעה בקצה ירושלים בתקווה לגדל בנוף היפה הנשקף ממנו את ילדיהם.

כל אותן שנים שימר טאדק בזיכרונו בעיקר קרעי זיכרון נעימים מחייו בפולין עם אביו עד גיל שתים-עשרה: אבא מרים אותי בשתי ידיו הגדולות. מרים ומוריד, מרים ומוריד... הוא זורק אותי באוויר שוב ושוב, זורק ותופס, זורק ותופס... הוא מושיב אותי על כתפו ואנחנו יוצאים החוצה... צועדים לאורך השביל החוצה אל החורשה הקטנה, עוברים על גשרון העץ שמעל לנחל (עמ' 31-30). כמו כן שימר גם זיכרון דומה מהמסיבה שאירגן אביו למחרת היום שבו חזר אל המשפחה אחרי שנתיים של היעדרות מהבית. אבא הזמין אז צוענים, ניגן איתם, רקד ביניהם, והעניק לטאדק רגע בלתי נשכח: הוא הניף אותי באוויר והושיב אותי על כתפיו, עלה אתי על אחד השולחנות וניגן ורקע ברגליו ואני הבטתי על כולם ממרום כתפיו (עמ' 74).

לשימורם של זיכרונות ילדות עזים אלה אחר-כך בקיבוץ סייע הצילום יחיד שהיה ברשותו של טאדק מסטפן אביו, צילום מתקופת בחרותו שבו נראה סטפן עומד על חוף ים בבגד-ים כהה, החזה מנופח, הזרועות עבות ושריריות, כפות הידיים מונחות בשחצנות על מותנייםמותניים (עמ' 56). טאדק הציג את הצילום לילדים האחרים בקיבוץ, התפאר בחוזקו ובישר להם שאביו החזק יגיע בקרוב להוציא אותו מהקיבוץ (עמ' 398). ואכן, בניגוד לאחיו, שלא הצליחו גם אחרי שנים להפיג את הכעס שנצבר בהם כלפי אביהם הבנדיט, לא מצא טאדק סיבה להעמיד במבחן את התמונה החיובית שצייר לעצמו מסטפן אביו עד שהגיע עם יעל לשלב שבו עמד להפוך בעצמו להורה.


המניע לנסיעה לפולין

ואכן, לא מגעגועים לסטפן, אביו הגוי, החליט לפתע טאדק בגיל שלושים ושש, אחרי שכבר הצליח לבסס את עצמו כבעל זהות יהודית וישראלית, לסכן את התמונה הדמיונית שצייר לעצמו מילדותו עם אביו ולהשקיע את התמורה ממכירת מכוניתו, כל רכושו בשנת 1988, כדי לממן נסיעה לפולין אך ורק כדי להיפגש עם אביו.

בראשון מארבעת חלקיו של הספר (עמ' 74-11) מנומקת הנסיעה הזו של טאדק לפולין בכישלון נישואיו עם יעל. ככל שהיא התקדמה במקום עבודתה, גברו תלונותיה נגדו על היותו בפועל גבר מובטל, גבר המנסה בלי הצלחה להתפרנס מכתיבת סיפורים קצרים, מעיבוד תסכיתים לרדיו ומתרגום טקסטים מפולנית (עמ' 228), עד שמאסה ב''אימפוטנציה'' שלו כבעל וכאבא (עמ' 13), עזבה את הבית יחד עם בנם, מיכאל, ועברה להתגורר בדירה שכורה.

מאחר שהתנהגותו של טאדק כבן-זוג ליעל וכאבא למיכאל, כפי שהיא מתוארת בעמודי החלק הראשון של הספר, לא היתה דומה לזו הבנדיטית שהפעיל סטפן כלפי ילדיו וכלפי אווה אשתו, אי אפשר למצוא בחלק זה של הספר הסבר המנמק את החלטתו הפתאומית של טאדק לנסוע דווקא לפולין אל סטפן אביו, אחרי עשרים וארבע שנים שלא התראו, במקום להשקיע מאמץ בשיקום משפחתו בירושלים.

אמנם קיימים בחלק זה של הספר שני קטעים קצרים הרומזים על קשיים שהיו לטאדק לתפקד כאבא למיכאל בן החמש, אך גם מהם אין הקורא יכול להסיק, שעל הנסיעה לפולין החליט טאדק, אחרי שנעזב על-ידי יעל ומיכאל, משום שבמודע קישר מיד את הקושי שהיה לו לתפקד כאבא למיכאל עם המשקעים שהותירה בו האֲבָהוּת שזכה לה מסטפן, בשתים עשרה השנים הראשונות של חייו.

הקטע הראשון אמנם מתאר את טאדק כאבא המתקשה לשעשע את מיכאל, אך מסביר זאת על-ידי חוסר תיאום בין ההורים ביחס לחינוך בנם המשותף, שהיא תופעה די שכיחה בחיי זוגות צעירים: רק בשבתות, כשהיא (יעל) נשארה עד מאוחר במיטה וקראה עיתונים, הייתי יוצא אתו לחצר, היינו משחקים מסירות בכדור או זורקים אבנים על חתולים שבאו לגנוב אוכל מהקערה של החתול שלנו. היינו חופרים באדמה וזורעים עוד זרעים בגינת הירק, שבקושי הניבה משהו. אחר כך היתה קמה ולוקחת אותו לחברים או לאחיות שלה או לאמא שלה, ואני הייתי נשאר בבית ונושם לרווחה (14).

גם הקטע השני, המתאר את פגישתו הראשונה עם מיכאל אחרי הילד הופרד ממנו, איננו קושר את הקושי שלו לתפקד כאבא בפגישה הזו למשקעים שנותרו בו מילדותו בפולין בחברת סטפן אביו, אלא למבוכתו במעמד הזה: יכולתי לספר לו סיפורים מהילדות שלי, יכולתי להציע לו שנתחרה בריצה, שנשחק מחבואים... שאלמד אותו לבנות רוגטקה או חץ מקשת. יכולתי לחבק אותו , לומר לו שהתגעגעתי אליו, שאני מצטער על שהייתי אבא לא מוצלח, ומיד לתכנן אתו יחד ללכת לגן החיות, למסעדה, לסרט ... אבל לא אמרתי כלום. הדלקתי סיגריה... לשמחתי בדיוק אז יצאה החוצה אמא שלו, אשתי לשעבר, וחילצה אותי מהחיוך המכאיב של הבן שלישלי (עמ' 34).

מאחר שקטעים בודדים אלה בחלק הראשון של העלילה מבליטים את הקושי שהיה לטאדק לתפקד כאבא ולמצוא שפה משותפת עם בנו מיכאל, אך אינם מנמקים מספיק את החלטתו הפתאומית להיפגש עם אביו הבנדיט, אין מנוס מהמסקנה שחלק זה היה אמור להיכתב אחרת.

איתמר אורלב היה צריך להציג בעמודי החלק הראשון של הרומאן תמונה מפותחת יותר על חייו של טאדק המבוגר, וזאת כדי להבליט את הקשר בין העכבות שהיו לו להיות בעל ראוי ליעל ואבא מוצלח למיכאל, כפי ששאף להיות, לבין להחלטתו לנסוע אל אביו הבנדיט, על מנת לגלות בפגישה איתו את מקורן של עכבות אלה. משום-מה דחה נתחים נכבדים מתמונה זו לחלקים המאוחרים של הספר.

טעות זו במבנה העלילה הפכה את החלק הראשון של הספר ללקט של קטעים המספרים על אירועים סותרים שחווה טאדק בילדותו (חלקם זיכרונות נעימים וחלקם טראומטיים), שאליהם מתווספים קטעים מתקופות שונות בחיי טאדק (משתים עשרה שנות חייו הראשונות בפולין, מהשנים שבהן גדל כילד חוץ בקיבוץ, ומפרק חייו עם יעל עד התפרקות משפחתו בשנת 1988). עומס הקטעים הזה מגיש לקורא מידע קטוע שממנו איננו מצליח להבין את המניע הדוחק בטאדק לפתע לפגוש את אביו בפולין וגם לא לשער שהנסיעה של טאדק לפולין תשחרר אותו ממכשולי חייו כאבא למיכאל, כבעל ליעל וגם כסופר (עמ' 228).


''תהיה אבא נהדר!''

כאמור, על המכשול הזה בחלקו הראשון של הרומאן יכול היה איתמר אורלב להתגבר אילו ריכז כבר בחלק הראשון את המידע שפיזר בחלקים המאוחרים של הרומאן. אילו עשה כך, היה מצליח להעניק לקורא סיבה משכנעת להחלטת טאדק להתחיל את שיקום הריסות חייו בהווה מהתמודדות מחודשת עם חוויות חייו כילד שגדל במשפחה שהתפרקה בעבר, המשפחה של הוריו, סטפן ואווה זאגורסקי. ריכוז הקטעים שפוזרו בחלקים המאוחרים של הספר יוכיח את צדקת הטיעון הזה.

מאחד הקטעים הללו מתברר, שבמשך כשנתיים, אחרי שיעל נישאה לו, עדיין דחה טאדק הבאת ילד לעולם מפחד שלא יצליח ''להיות אבא'', ורק אחרי שיעל השתוממה למה לא אמרת כלום עד עכשיו? אתה תהיה אבא נהדר! (עמ' 230), נענה בהיסוס לרצונה.

לשיחה זו, הקושרת באופן ברור את היסוסיו של טאדק להפוך לאבא למשקעים שנותרו בו מאביו הבנדיט, היה אמור איתמר אורלב לצרף גם את הקטע שתיאר את האשליה בת-רגע שהיתה לטאדק בחדר הלידה, שאכן יהיה אבא נהדר לבנו כפי שיעל הבטיחה לו. למראה בנו המגיח מבין רגליה ונושם את נשימתו הראשונה התפוגגו בו ברגע ההוא הספקות וההיסוסים והוא הרגיש שהכל יהיה כפי שהבטיחה: פשוט ומוחלט ונפלא (349). אך עד מהרה התברר לו שלא הצליח להיות למיכאל יותר מן הגבר שפותח צנצנות שאף אחד אחר לא יכול לפתוח, שיודע לשחרר סתימה בכיור אך לא האבא שרצה להיות לו (348).

ואכן, רק בהיעדרה של יעל מהבית, מסופר בחלקיו המאוחרים של הרומאן, העז טאדק לחבק את מיכאל ולהתגושש איתו על השטיח, באופן שהתגושש כילד עם אביו, אבל יעל השביתה בכל הזדמנות התגוששות כזו של טאדק עם מיכאל, אם נקלעה אליה. את התערבותה במשחקם אמנם הצדיקה בנימוק: מכות זה לא משחק. הוא עוד יהיה בסוף פושטק כמו שאתה היית (עמ' 349), אך במעמקי לבה חששה שפעם יאבד את השליטה על עצמו במשחקים כאלה, ואז יתנהג כמו סטפן, אביו האלים שהיכה את אמו, חווה, וגם את אחיו רוברט (עמ' 400). טאדק בחר לא להתעמת עם יעל, אך אחר-כך היה מטה אוזן בקנאה אל קריאות השמחה ואל גלי הצחוק שהיו בוקעים מחדר האמבטיה, כאשר יעל היתה רוחצת שם את מיכאל, בעוד הוא יושב בחצר, לוגם את המשקה המריר מבקבוק בירה ומתגעגע לבנו (עמ' 17).

הרחקת קטעי המידע החשובים האלה על טאדק אל החלקים המאוחרים של הרומאן החלישה מאוד את סיפור אבהותו הכושלת לבנו מיכאל והעניקה יתרון מוחלט לסיפור האבהות המופקרת שהעניק סטפן לארבעת ילדיו. ולכן סביר להניח שרוב הקוראים יתמקדו בחלקים המאוחרים בחיי ההפקר שניהל סטפן זאגורסקי בנעוריו ובקורותיו המרתקים בשנות המלחמה, ולא יתנו את הדעת לנושא הכלל-אנושי והעל-זמני שהרומאן מטפל בו לכל אורכו, והוא נושא האחריות של ההורים לגידול ולחינוך ילדיהם עד להתבגרותם כאנשים מוסריים ושומרי חוק.


גילויים משנות המלחמה

אחרי העמודים העמוסים והבלתי-יעילים בחלקו הראשון של הספר, עוברת העלילה סוף-סוף לשלושת חלקיה התכליתיים, ובזכותם מתגלה איתמר אורלב כבר בספרו הראשון כסופר מגובש השולט היטב במלאכת הסיפֵר.

החלק השני של הספר מתאר את ימי הפגישה הראשונים של טאדק בוורשה עם סטפן אביו, שהוא כעת אלכוהוליסט זקן ומעשן כבד המתקשה לעמוד על רגליו, ועם זאת צלול ובלתי צפוי בהתנהגותו כפי שהיה לפני שנים. הסיטואציה הזו היא מרתקת, כי היא חושפת באופן אירוני את היפוך הכוחות והיפוך התפקידים שנוצרו במשך השנים בין האב ובין בנו. טאדק, שהיה ילד שהמתין בעבר לגילוי של אהבה מצד אביו החזק והנערץ וציפה להגנתו, הוא כעת הגבר החזק שאביו התשוש והחולה מתחנן לאהבתו ולהגנתו. ההיפוך הזה פתח לאיתמר אורלב אפשרויות מרתקות ומגוונות (מהדרמטיות ועד הקומיות) ולשבחו ייאמר שהוא מיצה אותן במידה הנכונה.

הגילוי הבולט ביותר בחלק זה של הספר, היא העובדה שסטפן לא היה רק אביהם של ארבעת ילדיו מאווה, אלא גם האבא של שני ילדים מאישה נוספת (עמ' 193), ומשום כך נעלם למשך שנתיים והפקיר את אווה ואת ארבעת הילדים שילדה לו לעוני ולמחסור בשכונה העלובה והמסוכנת ביותר בוורוצלב. ואחרי היעדרות ממושכת זו חזר אליהם מבלי שנתן דעתו על השפעה ההרסנית שהיתה להיעלמותו ולשובו על יציבותם הנפשית ועל ביטחונם העצמי של ילדיו.

לתדהמתו של טאדק, אביו מספר לו עובדה זו ואחרות מסוגה בלי להצטדק ובלי להתנצל, וגם מודה באחריותו לכל הסבל שגרם לבני משפחתו וגם לאחרים: כל החיים שלי הייתי חרא של בן אדם, וזה בסדר. שייזדיינו כולם. אבל הייתי גם חרא של אבא. חרא של בעל. חרא של חבר. אולי הזדקנתי, אבל לפעמים זה מפריע לי (עמ' 160).

אמנם על אמירה זו חזר סטפן גם בשני החלקים האחרונים של הספר, אך בשלב הזה, במהלך פגישותיהם הראשונות שהתקיימו בוורשה, חיזקה אמירה זו בטאדק, שלא התכוון להיות שיפוטי כלפי סטפן אביו, את החשד שכירסם בו עוד לפני צאתו לפולין, שאכן משהו מהבנדיטיות של אביו עברה גם אליו והתבטאה בכישלונותיו כבעל ליעל וכאב למיכאל. ומשום כך סיכם טאדק את הרגשתו אחרי הפגישות עם אביו בוורשה באופן הבא: אני שונא אותו, בעיקר על רגשות האשם שהצליח לעורר בי גם בזקנותו (עמ' 212).

המסקנה השיפוטית הזו של טאדק תשתנה בהשפעת המידע שיתווסף לו על סטפן בשני החלקים האחרונים של הספר, המתארים את מסעם המשותף מבית האבות בוורשה, תחנת חייו האחרונה של סטפן, ועד לחווה של משפחתו בכפר קטן ליד העיר חֶלם, הכפר שבו נולד סטפן, שבו עברו עליו ילדותו הפרחחית ונעוריו הבנדיטיים, ושבו הוא מקווה להיקבר אחרי מותו (עמ' 360).

מאחר שמסלול המסע עובר בכל תחנות חייו של סטפן זאגורסקי, אך בסדר הפוך: מההווה אל העבר, מדרבנים המקומות שהם מתעכבים בהם את סטפן לספר מה אירע לו בכל אחד מהם. גילוייו של סטפן על קורותיו בשנות המלחמה הם פרקי הסיפור האיכותיים ביותר ברומאן הביכורים הזה של איתמר אורלב. ומהם מתברר, שסטפן הפך לאלכוהוליסט אלים רק במהלך מלחמת העולם השנייה, ואילו עד פרוץ מלחמה זו, היה סטפן בנדיט בלתי-מזיק, בחור יפה-תואר, מקסים ומשעשע, ששום אשה לא יכלה להישאר אדישה כלפיו. ולכן אין לתמוה שגם אווה, היהודייה בת השבע-עשרה, שהכירה אותו בתחילת ימי המלחמה, התאהבה בפרטיזן הפרוע ושובה הלב עד כלות הנפש (עמ' 117-114).

לאדם אפל ואלים המכור לאלכוהול לעישון סיגריות הפך סטפן אחרי שנלכד על-ידי בלשי הגסטפו במסבאת הכפר בּוֹרוֹוִיצָה (עמ' 278). במשך שלושה חודשים נחקר ועונה קשות במרתפי המבצר העתיק של העיר לוּבְּלִין שבו השתכן המטה האזורי של הגסטפו (עמ' 272). ואף שסטפן שרד, הותירו העינויים האלה צלקת מפלצתית בשיפולי הגב שלו (עמ' 296).

ממטה הגסטפו בלובלין הועבר סטפן כשהוא רצוץ בגופו (יחד עם חברו לגורל, אנתוני) למחנה ההשמדה במיידנק, שבו הוגדרו האסירים הפולנים כפוליטיים ולכן הועסקו בעבודה מפרכת. אחרי שנתיים של הרעבה נותרו מהם שלדים בלבד. אך הוא, אסיר מספר 9501, עוד הספיק להרוג את הקאפו שהתעמר באנתוני המותש והחולה (עמ' 275) לפני שברח ב-‏1943 עם אסירים נוספים ממיידנק דרך תעלות הביוב של המחנה.

בשלב הזה כבר היה סטפן זאגורסקי בנדיט אמיתי, גבר אלים ומסוכן שמסוגל להרוג בן-אנוש בלי היסוס. ואכן, האדם השני שהמית, מיד אחרי שחזר להיות שוב פרטיזן, היה בעל המסבאה מבּוֹרוֹוִיצָה שהסגיר אותו שנתיים קודם לכן לידי הבלשים של הגסטפו. המומתים האחרים שלו כבר נוספו לקודמים בהוראת מפקדת הפרטיזנים שהטילה עליו תפקיד מיוחד – לחסל בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטפו (עמ' 290). ורק בסיום המלחמה, אחרי שהשתחרר כפרטיזן נערץ אך גם כגבר מסוכן ובלתי צפוי אפילו לבני משפחתו, הקים משפחה עם אווה, היהודייה ששמרה לו אמונים במהלך כל שנות המלחמה.


השיבה הביתה

אחרי שכל המידע הזה על קורותיו של סטפן בשנות המלחמה התגלה לטאדק, השתנתה הרגשתו כלפי סטפן. וכי איך יכול היה לשנוא אדם שבעצמו היה קורבן של התקופה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות, אדם שההיסטוריה הפכה אותו לאבא שלא יכול היה לשרוד שום יום בלי בקבוק הוודקה וללא הסיגריות? בה-בעת: איך יכול היה גם שלא לשנוא את הסוג ההרסני של ההוֹרוּת שסטפן היה מסוגל להעניק לו ולאחיו אחרי כל מה שעבר עליו בשנות המלחמה? את הרגשתו החצויה והאמביוולנטית כלפי אביו ביטא טאדק באמצעות המשפט האוֹכְּסִימוֹרוֹנִי הבא: אני אוהב אותו. אני שונא אותו. אני אוהב את האבא שלי שאני שונא (308).

אם הניח טאדק עד נסיעתו לפולין שאת כישלונו כאבא למיכאל ירש מאביו, הבין במהלך שבוע הימים שעשה בחברתו, שאין הוא יכול להצדיק את חששותיו ואת היסוסיו כאבא למיכאל באבהות המסולפת שקיבל מסטפן אביו, אדם אומלל שאירועי המלחמה עיוותו את יכולתו להיות נוכח כאבא נורמטיבי בחיי ילדיו. ולכן לא מרחמים בלבד על אביו טיפל טאדק בסטפן כפי שבן צריך לטפל באביו – עובדה המומחשת בעלילת הספר בהרבה רגעים אינטימיים שהיו ביניהם וגם בסצינות המתארות את טאדק נושא את אביו על גבו בקטעים שונים של המסע – אלא גם מתוך אמפטיה עם אדם שהיה קורבן של האסון שניחת על פולין במהלך מלחמת העולם השנייה.

יתר על כן: אם לפני נסיעתו לפולין שימר טאדק בזיכרונו חוויות סותרות על סטפן – מזה אבא שהניף אותו בידיו החזקות למרום, ומזה גם אבא שקול הצעדים הכבדים, המאיימים, המתלווים בגרירת רגלים (עמ' 300) הפחיד אותו, כי על אף גילו הצעיר כבר ידע מניסיונו שעוד מעט ייכנס אבא שיכור לדירתם, יגדף, יכה וישבור – למד במהלך מסעם המשותף מוורשה ועד החווה של המשפחה בכפר ליד חֶלם, שלפניו אדם שלא היה יכול להיות אבא נורמטיבי, אף שמאוד רצה להיות כזה לילדיו.

מסקנה זו שיחררה את טאדק מהחשש שירש מסטפן אביו את העדר היכולת להיות אבא ראוי למיכאל. ולראשונה ידע מה יעשה בשובו מוורשה לירושלים: ופתאום, בבת אחת, הוצפתי געגועים אל הבית שלי, אל הבן שלי, אל אשתי, אל החיים שהיו לי עד לא מזמן (384). החלטתו זו מתיישבת היטב עם העצה ששמע אביו, גבר שבעצמו לא הצליח לממש אותה בחייו, אך השמיע אותה לטאדק בנו פעמיים. פעם בפגישתם הראשונה בוורשה: תשמור על הנישואים שלך, טדז'ו, תשמור עליהם, כי משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים (107), ופעם נוספת לפני פרידתם: תחזור לאישה שלך, לילד שלך, ותחיה את החיים שלך כמו שצריך לחיות. אל תתפשר, כי הם עוברים מהר מדי, החיים (עמ' 415).

עלילת הרומאן המעניין הזה של איתמר אורלב מסתיימת בסצינה דומה לזו שטאדק היה עֵד לה בוורשה. מששמע סטפן שטאדק מתכוון לנסוע אל החווה של המשפחה בכפר ליד חלם, ביקש מטאדק שיצרף אותו לנסיעה. ומשסורב על-ידי טאדק בנימוק שהנסיעה הזו תהיה קשה מדי עבורו, פרץ סטפן פתאום בבכי: זאת ההזדמנות האחרונה שלי לחזור ולבקר בבית שלי, בכפר שלי (עמ' 208).

באופן אנלוגי מסתיים הרומאן בסצינה דומה, שבה מתאר טאדק את עצמו, אחרי שיחה עם אמו על נסיעתו לפולין ועל ההחלטה קיבל שם לשקם את משפחתו בירושלים, יושב על המדרגות של ביתה ופורץ בבכי (עמ' 424). האב ובנו בכו בנפרד על השנים המבוזבזות של חייהם, אלא שלסטפן לא נותרו עוד שנים נוספות לתקן את מה השתבש בחייו, ואילו לטאדק עוד יהיו שנים מספיקות להשלים את מה שהפסיד עם יעל ועל מיכאל.


מבט שונה על שנות השואה

בחלקי הרומאן המספרים על המסע של טאדק עם אביו מוורשה אל אחוזת המשפחה בכפר ליד חֶלם נפרשת תמונה מעניינת משנות המלחמה דווקא משום שאיתמר אורלב מתאר אותה מנקודת מבט מיוחדת, זו של פולני שאין לו שום זיקה מיוחדת לשואה שפקדה את העם היהודי במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן לא פוסח סטפן על גורל היהודים אז בפולין ומעיד שלא רק הנאצים, אלא גם רבים מהפולנים, ובכללם גם חלק מהפרטיזנים (עמ' 177), רצחו יהודים בתקופה המחרידה הזו בתולדות האנושות. ואף שהרומאן ''בנדיט'' איננו רומאן תקופתי על השואה, כדאי לקורא לשים לב לעמודים הספורים המתארים את גורל היהודים בפולין בשנות המלחמה מנקודת ראות חריגה זו (בעמ' 164-161).

בזכות עמודים אלה מוצדק לצרף את הרומאן ''בנדיט'' של איתמר אורלב לספריהם של סופרים אחדים מבני הדור השני והשלישי לניצולי השואה, שבניגוד לסופרים שהיו בעצמם קורבנות של שנות מלחמת העולם השנייה ניסו לבדוק את אירועי השואה מנקודות מבט חריגות, חלקן ריאליסטיות וחלקן פנטסטיות. מדובר ברומאנים הבאים שכל אחד מהם התייחד בדרכו: ''ילד שקוף'' של יעקב בוצ'ן (1998), ''צחוק של עכברוש'' של נאוה סמל (2001), ''כל הדרכים'' של שגיא רווה (2006) ו''ספר הפרידות הגדול'' של שושי בריינר (2009).


  • יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות ומחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית. פירסם לאחרונה בהוצאת ''יחד'' את ספרו ''מוקדים חדשים בשירה העברית''. פרטים: yoseforen@bezeqint.net.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי