|
|
|
חמור כחול-לבן
אריה פרלמן
הם במערב - אך ליבם בסוף המזרח
לפני שבוע, צוינה ברחבי ארצות-הברית ושאר מדינות המערב שנה לרגל טבח ה- 11 בספטמבר, בניו-יורק, וושינגטון ופנסילבניה. לכאורה - שורה של מחוות יפות, הזדהות עם קרבנות האסון וגינוי לכוחות הרשע. אווירה זו התחברה באחת גם לכותרות העיתונים המרכזיים מחוץ לארצות-הברית, שהכריזו, מיד לאחר הפיגועים, באופן זה או אחר: ''כולנו אמריקנים''.
ואולם, יותר ויותר מסתבר שמדובר בלא הרבה יותר מאשר קרום על פני זרמי געש מתחת לפני השטח. בכל רחבי המערב, נתנו פיגועי ה- 11 בספטמבר - באופן פרדוקסלי - פתחון-פה לשנאה אדירה כלפי ארצות-הברית, שהיא כשלעצמה רק מהווה תרופת-אליל כנגד רגשי-אשמה חולניים, חלקם מופרכים וחלקם מוגזמים - כלפי ''העולם השלישי''.
בעולם האיסלאמי, יש מדינה אחת בלבד, שבה קיים רוב (קטן אמנם) שמאמין כי אכן ערבים ביצעו את פיגועי ה- 11 בספטמבר... זו טורקיה.
אך מה נלין על עולם האיסלאם? ביוון - מולדת הדמוקרטיה ואחת ממחוללות התרבות המערבית - מאמינים 30% מהציבור כי ממשלת ארצות-הברית היא זו שהרסה את מגדלי התאומים, על-מנת למצוא ''תירוץ'' לפלוש לאפגניסטן, ובצרפת, זוכה לפופולריות עצומה ספר, שלפיו הפנטגון הוא האחראי לפיגועים...
השנאה לאמריקה גובלת לעיתים בהזיות ממש, שאינן חסות אף על הבכירים ביותר. כך, למשל, טען מי שהיה שר ההגנה של צרפת, ז'אן פייר שבלמאן, ש''ארצות-הברית מקדישה את עצמה לניוון מאורגן של אומתנו'', או הצהרתו של המלחין הגרמני הנודע קרלהיינץ שטוקהאוזן: ''אנשים אלו הצליחו להשיג את מה שאנו כאמנים יכולים רק לחלום עליו: להתאמן בפנאטיות עשר שנים רק בשביל לבצע קונצרט אחד ולמות. זהו מעשה האמנות הגדול ביותר שנעשה אי-פעם''.
ואלו רק דוגמאות מעטות, ממה שמכנה סלמאן רושדי ב''גארדיאן'' (06/02/2002) : ''אוייב מסוכן לארצות-הברית אף יותר מהפונדמנטליזם האיסלאמי: האנטי-אמריקניזם המערבי''.
רושדי ממשיך ומפרט, כיצד בעצם מהווה הקנאה דלק לשנאה:
''מבקריה המערביים של אמריקה ומסעה באפגניסטן זועמים, כיוון שהוכחה טעותם על כל צעד ושעל: לא, הכוחות האמריקניים לא הושפלו בדרך שבה הרוסים הושפלו, וכן, המכות האוויריות עובדות; ולא, הברית הצפונית לא טבחה באנשים בקאבול; וכן, הטאליבאן כן התפורר כפי שהיה צפוי שרודנים שנואים יתפוררו; וכן, הסיעות השונות הצליחו להרכיב ממשלה שמתפקדת לא רע''.
ואולם, המבוכה, הבלבול, והשנאה העצמית אינם עוצרים בגבולות המכס האמריקני. סוזאן זונטאג הבלתי-נלאית דאגה להבהיר שהפיגועים התרחשו ''בגלל פעולות של אמריקה בעבר''; טד טרנר מיודענו כינה את המחבלים ''אמיצים'' (ונאלץ להתנצל), ומנהל סוכנות הידיעות רויטרס החליט מיד לאחר הפיגועים, שהוא לא יכנה אותם - חלילה - ''טרוריסטים'', כיוון ש''טרוריסט של אחד הוא לוחם חופש של האחר''...
ממה נובעת הפתולוגיה הזאת?
ובכן, בכל הנוגע לשנאתם של זרמים חזקים במערב לאמריקה, דבר אחד צריך להיות ברור: היא לא נולדה אתמול, ושורשיה עמוקים - הרבה לפני שהפכה ארצות-הברית למעצמה עולמית, ה''גוזלת'', ''מנשלת'' או ''מפיצה קוקה-קולה'' (גם כן פשע מחריד).
במאמר נאה ובהיר, מספר דייויד ברוקס מהשבועון ''וויקלי סטרנדארד'' (פורסם ב''תכלת'' גיליון מס' 13), על התופעה שהוא מכנה אותה: בורגנופוביה, על-שם אחד ממבקריה הצרפתיים של אמריקה בשנות ה- 1830, גוסטב פלובר, שכתב על השנאה לבורגנות, שהיא ''תחילתה של כל מידה טובה'', ועל תיעובו כלפי ''בעלי החנויות המטופשים ודומיהם''. פלובר נהג לחתום בשם... ''בורגנופוב''.
כך, למשל, מתאר הסופר וההיסטוריון הרוסי מיכאל פוגודין את אמריקה ב- 1837 כמדינה ש''לידתה לא חוקית'', כיוון שהיא ''חברת-סחר, לא מדינה''. צרפתי אחד בשם פרנסואה לה-רושפוקו ליאנקור, שסייר בארצות-הברית בסוף המאה ה-18(!) תיאר את אנשיה כמי ש''התשוקה לעושר היא הרגש השולט בהם'', ואילו הפילוסוף האנגלי מוריס בירבק סיכם כעבור שנים אחדות את הרוח האמריקנית במילים ''רווח! רווח! רווח! רווח!''.
שני מוטיבים מרכזיים מאתר ברוקס בתוך זרמי העויינות הללו: האחד הוא הקנאה בשגשוגה והצלחתה של ארצות-הברית, ועלייתה בכל התחומים לכדי מעצמה, בעוד אירופה הולכת ושוקעת ומאבדת ממעמדה. המוטיב השני הוא התנשאות, ראיית האמריקנים כרודפי-בצע פרימיטיביים, מעריצי-דולר חסרי נשמה. אך התנשאות זו, כאשר היא מתחברת לתסכול איום, עקב חוסר היכולת להסביר כיצד חבר הנחותים הללו מצליחים כלכך - היא המתכון לשנאה איומה, המקלקלת את השורה.
מעניין לציין, שמתוך עיון - ולו שטחי - במאפייני השנאה המערבית לאמריקה, מצויים קווים משותפים לשנאה כלפי היהודים: האמריקנים רוצים להשתלט על העולם באמצעות ''אמריקניזציה''? גם היהודים רוצים להשתלט על העולם. טוענים נגד היהודים ש''האלוהים שלהם הוא השטר''? גם האמריקנים הם רודפי בצע.
האירופים, ובמיוחד הצרפתים מורמי-האף, מסתכלים על אמריקה ורואים בה דברים שהיו רוצים לראות גם בראי: פטריוטיזם, יצירתיות, חדשנות, רעננות, שמירה על רוח החופש, עוצמה והשפעה כלכליים וצבאיים, ובעיקר השפעה תרבותית, המתבטאת בעיקר בשלטון השפה האנגלית - ולא הצרפתית - בעולם.
פיגועי ה- 11 בספטמבר נתנו לרבים משונאי אמריקה באירופה מעין סיפוק חולני, סמוי או גלוי בנוסח ''מגיע להם'', שאינו שונה באופן מהותי מהחגיגות הברבריות שפרצו בבת-אחת בכל רחבי העולם המוסלמי.
נקודת אור אחת, בולטת, בכל זאת ניתן למצוא באירופה, והיא דבריו של ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני:
''אנחנו חייבים להיות מודעים לעליונותה של הציביליזציה שלנו, שיטה שהבטיחה רווחה, כבוד לזכויות-אדם, ובניגוד לארצות האיסלאם - כבוד לזכויות פוליטיות ודתיות, שיטה שיש בערכיה הבנה של שונות וסובלנות''.
כפי שהעיר הפובליציסט הקנדי מארק סטיין: ''ברלוסקוני מצא עצמו מושמץ ומנודה על-ידי חבריו באיחוד האירופי, אם כי אף אחד מהם לא הצליח להצביע על דבר אחד מהצהרתו שאיננו, למעשה, אמת''.
ללא ביטחון מוסרי וערכי בתרבות המערב - כל מלחמה שינסה המערב לנהל - נידונה מראש לכישלון. ובימים אלו, ימיה הראשונים של ''התנגשות הציביליזציות'' - כישלון איננו בא בחשבון.
לסיכום, אני מנצל במה צנועה זו, על-מנת לפנות אל שגריר ארצות-הברית בישראל, שהוא במקרה גם דובר עברית, ולהביע את תנחומיי הכנים - למרות ומעבר לכל חילוקי הדעות - לעם האמריקני בעת התייחדותו עם זכר קרבנות פיגועי ה- 11 בספטמבר.
|
|
|
חמור כחול-לבן / טור שבועי
