כל שלטון חי בחרדות מפני עירעור הסדר הקיים. האמת היא שזה נכון גם לגבי רוב ככל האנשים; מעדיפים לשמור על המסגרת המוכרת להם ולא להסתכן במשהו חדש ולא מוכר. זה גם ההסבר לאימוץ המהיר של אופנות שונות ומתחלפות, הכל נובע מחשש להצטייר כחריג.
פרשת השבוע מסתיימת בכך שיוסף נשאר בינתיים בבית הסוהר כי
(בראשית מ'): כג וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. שר המשקים היה אמור לזכור את יוסף, הוא גם התבקש לעשות זאת; היה זה לאחר שיוסף פתר לשר המשקים חלום מטריד והודיע לו, על סמך חלומו, כי:
יג בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. האירוע הזה היה בבית הסוהר שבו הופקד יוסף על רווחתם של שר המשקים ושר האופים. התורה מספרת כי:
... חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה--לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. בגין אותה עברה הם נכלאו בבית הסוהר:
... מְקוֹם, אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. נראה שמאסר במצרים היה ללא קביעת מועד שיחרור; הכל היה תלוי ברצונו של השליט. וכמקובל, בית הסוהר היה מאוכלס במי שחרגו מהסדר שהתאים לשלטונות.
מאסר לזמן בלתי קצוב
שר המשקים ושר האופים חרגו מהכללים המקובלים בשירות למלך, הגישו בכלי לא מצוחצח מספיק, או משהו דומה, ועל כך הושלכו לכלא. שם פגשו את האסיר הוותיק שענה לשם יוסף. האחראי על בית הסהר היה שר הטבחים. הוא העריך מאד את יכולותיו של יוסף והורה לו לדאוג לשני האחמי''ם שנאסרו:
ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת-יוֹסֵף, אִתָּם--וַיְשָׁרֶת אֹתָם; וַיִּהְיוּ יָמִים, בְּמִשְׁמָר. יָמִים במקרא זה בדרך כלל שנה. סביר להניח שהם בדיכאון; ממעמד של שר למעמד של אסיר זו נפילה קשה. ואז:
ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד--אִישׁ, כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ... על הרקע הזה מובן מדוע החלום מטריד אותם מאד. יוסף מבחין במצב רוחם הירוד ומציע להם לספר לו את חלומותיהם, כי:
... הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים... שר המשקים מספר את חלומו ליוסף והוא מודיע לו שבעוד שלושה ימים פרעה ישיב אותו לתפקידו הקודם.
ציפיה להכרת תודה
מן הסתם, יוסף הבחין באנחת הרווחה של שר המשקים כששמע את הבשורה הטובה והוא מבקש:
יד כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. נכון ששר המשקים אמור להכיר תודה ליוסף, אבל הציפיה שיפעל לשחרורו מבית הסוהר רק כי השמיע באזניו בשורה טובה כפתרון לחלום נכזבה. יוסף טוען שהוא יושב במאסר על לא עוול בכפו והוא מסביר:
טו כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. אבל כאמור:
כג וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. לא נתעכב כרגע על השכחה הזאת, רק ננסה להבין את האמירה של יוסף:
... וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. על החלק הראשון של הפסוק:
כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים... אין לנו מה להעיר, זה מה שהיה באמת. אבל ננסה לברר על מה באמת הוא נאסר.
לא מתיאש מנפילה
אחי יוסף קינאו בו על שהיה הבן יקיר של אבא ובהזדמנות שנקרתה להם מכרו אותו לסוחרים ישמעאלים
(פרק ל''ט): א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. מן הסתם זו היתה טראומה קשה עבור יוסף, אבל הוא מסתגל במהירות למצב החדש, לא נפל לדיכאון הצפוי במצב כזה, המשיך לחשוב חיובי:
ב וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. שלוש פעמים וַיְהִי ללמד (1) שלא איבד את הקשר עם הקב''ה (2) שנשאר הוא עצמו (3) שהיה נאמן לאדוניו. לכן ההמשך הוא רק טבעי:
ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ... ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל;... יוסף עדיין צעיר מאד, עוד לא בן שמונה עשרה, והמעמד הזה קצת מבלבל אותו:
... וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מלחמה פנימית
נשיאת החן של יוסף נבעה מיופיו הפנימי, מטוב לבו וממסירותו לביצוע המשמות שהוטלו עליו. לכאורה, לא היה לזה שום קשר עם מראהו החיצוני. אבל ככל הנראה, כתוצאה מנשיאת החן הזאת הוא החל לשים לב גם למראהו החיצוני ולטפח אותו. והתוצאות לא אחרו לבוא:
ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. יוסף מסרב אבל התורה רומזת לנו שהסירוב הזה היה מלווה במלחמה פנימית קשה מאד:
ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹקִים. את סירובו לאשת אדוניו הוא מנמק בהסבר ארוך יחסית, אבל קודם כל וַיְמָאֵן. המילה הזאת מוטעמת בטעם די נדיר, שַׁלְשֶׁלֶת המאריכה מאד את ניגון המילה. לומר לנו שהיה לו קשה מאד לסרב.
מסירות נפש על שימור הזהות
לאשת אדוניו מסביר יוסף שהוא מסרב כי אינו רוצה למעול באמון שנתן בו אדוניו, אבל בסיום דבריו הוא מבטא את חרדתו שלו מפני היענות לדרישתה: וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים. כי את הנימוקים האחרים אפשר לבטל בדרך כזו או אחרת; אפשר לטעון שזה מאד מקובל בסביבה שלהם, שכולם עושים את זה ושהוא לא יכול להיות חריג, שבעל הבית לעולם לא ידע וכו' וכו', אבל אין דרך להתגבר על החרדה מפני החטא עצמו. אלא שאת השפה הזאת היא לא באמת מבינה. לכן היא ממשיכה ללחוץ והוא ממשיך להתחמק. עד אשר נקרתה לה ההזדמנות לאלץ אותו לעשות את רצונה:
יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. מצב לא נעים בעליל, לברוח החוצה בלי הבגד העליון או אולי בלי בגד בכלל.
מאבק בין שתי השקפות עולם
בשלב הזה היא מבינה שאין לה שום סיכוי אצל יוסף:
יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה. היא בטוחה שאין סיכוי כי ראתה תגובה של
וַיָּנָס הַחוּצָה. אבל התורה מספרת שזה לא בדיוק כך מצד יוסף; מצידו זה היה
וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. המילה וַיֵּצֵא רומזת למה שהיא לא ראתה, שהבריחה עלתה לו במאמץ רב, שנלחם עם עצמו. היא חשבה שברח ממנה בלי היסוס והחליטה לנקום בו על הדחיה שחוותה ובאותה הזדמנות גם להרחיקו ממנה. והיא מתחילה בפירסום השמצה שכאילו יוסף ניסה לאנוס אותה:
יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. היא מספרת שיוסף היסס בבריחתו, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, כאילו הביט לאחור לראות אולי תתרצה.
עלבון ואפס סובלנות
הגברת שומרת אצלה את בגדו של יוסף כהוכחה לנבזותו כביכול:
טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. היא מספרת לו מה שרצתה לספר וזה כמובן מכעיס אותו מאד. כך מגיע יוסף לבית הסוהר כאשר למיטב הכרתו
... וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. ובאמת, על מה נענש יוסף? אנחנו לא מתייחסים כעת לקביעה של חז''ל ומובאת ברש''י, שההיסחפות שלו לטפח את מראהו החיצוני כנהוג אצל המצרים, להבליט את עובדת היותו
יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, נחשבה לו לחטא. אנחנו שואלים על אשת אדוניו שהיתה חלק מן הממסד המצרי, על מה הגיע ליוסף העונש הזה? כי לכאורה, אחרי שסירב להיענות לה פעם ופעמים היתה צריכה להרפות ממנו, להשלים עם העובדה שהוא לא מעוניין ולוותר. אלא שהתנהגותו של יוסף היתה חריגה ביותר ביחס למקובל במצרים בכלל וביחס למה שהתרגלה אשת אדוניו בפרט, ועל כך אין מחילה.
חשש מעירעור הסדר המוכר
יוסף ישב בבית הסוהר תשע שנים ואז הצטרפו אליו שר המשקים ושר האופים למשך שנה. כאמור, איש מהם לא ידע כמה זמן הוא צפוי להיות אסיר, כי כך היה מקובל אז. כידוע, יוסף השתחרר כעבור שנתיים נוספות והתייישב מיד על כסא המשנה למלך מצרים, אבל זה כבר שייך לשבוע הבא. כעת אנחנו מנסים להבין מדוע השלטונות משליכים לבית הסוהר את מי שאנו מוצא חן בעיניהם. הרי יוסף לא הואשם במעשים פליליים וגם שני השרים שנאסרו לא, הם רק ''נכשלו'' באיזה עניין ושילמו על כך. ובכן, מסתבר ששלטון, כל שלטון, חי בחרדות מפני עירעור הסדר הקיים. האמת היא שזה נכון גם לגבי רוב ככל האנשים; מעדיפים לשמור על המסגרת המוכרת להם ולא להסתכן במשהו חדש ולא מוכר. זה גם ההסבר לאימוץ המהיר של אופנות שונות ומתחלפות, הכל נובע מחשש להצטייר כחריג.
הגיע הזמן לשינוי
שני השרים חרגו מהסדר הנכון ונאסרו; החריגות היו בתוך התחום המוכר ולכן אחרי שנה דנו בעניינם; שר המשקים שב לתפקידו כי החריגה שלו היתה קלה ושר האופים נתלה בעוון חריגה חמורה. החריגה של יוסף היתה מחוץ לכל מה שהיה מקובל בחברה המצרית ולכן לא דנו כלל בעניינו. לא היה על מה לדון כי לא הבינו את השפה. רק הרחיקו אותו מהחברה כדי למנוע זעזועים אפשריים במקרה שאנשים נוספים יאמצו את דרכו. דומה כי האמור עד כאן, בהתאמות קלות, עשוי לספק הסבר יסודי ללהיטות השלטונית לעצור את החשודים ב''פשעי שנאה'' תג מחיר וכאלה. הם חורגים מהסדר הקיים ובכך – לדעת השלטונות – הם מסכנים את שלטון החוק, שכן במעשיהם הם מצביעים על דרך שונה ויעילה לטיפול באויבים שבתוכנו. הסדר הקיים הוא שיהודים מותקפים ומבליגים. ואלה טוענים שהגיע הזמן לחולל שינוי.
ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו
קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.
(וישב ע''ה) מאסר כרקע לגאולה
