על ''נצור'' מאת ליאור כוריאל, הוצאת מנדלי, 2014, 395 עמ'.
כשאנו בוחנים היום את הזיקה בין הספרות ובין החיים, אנו יודעים שהספרות אינה החיים שאנו חווים, וגם החיים אינם הספרות. יש מתח מתמיד בין הספרות ובין המציאות, ובפועל גם בספרות וגם בחיים מלַווים אותנו ארכיטיפים קדומים מן העבר הרחוק, כמו היו חלק מן ההתרחשויות. מתברר שגיבורי המציאות וגיבורי הספרות מנהלים באופן תת קרקעי יחסי גומלין עם דמויות העבר, כאילו אין מוקדם ומאוחר בזמן. הדברים מומחשים בצורה נוקבת ברומן ''
נצור'' מאת ליאור כוריאל.
מלחמה מיתית על הארץ הזאת
הגיבורים של הרומן ''
נצור'' נצורים בתוך ההווה שלהם, אך לא פחות מזה הם נצורים בתוך העבר. המתח בין מֹשה לבין חמדן הוא בעיקרו מתח ארכיטיפי בין יצחק לישמעל, בין משה לבין מוחמד, והוא נושא בתוכו צופֶן קדום של מלחמה מיתית על הארץ הזאת. הטקסטים מן העבר רוחשים חיים כל הזמן: התנ''ך, המיתולוגיות, האֶפּוסים האתניים של עמים שונים, ואפילו האֶפּוס הספרותי ''
עוטֶה עוֹר הנָמר'' שכתב שוּתה רוּסטַווילי חי ונושם בין דפי הרומן ''
נצור''.
המספר הטווֶה לנו את סיפורו של משה, גיבור הרומן, ואת העימות בינו לבין חמדן, מספר את זכרון הדברים של ההתרחשויות בהווה, תוך שהוא הולך שבי אחר המיתוסים מן העבר. המיתוסים הקדומים רוחשים באדמה הזאת, שסִיר לחץ רותח מבעבע מתחת לתהומותיה והוא מאיים לפרוץ כל רגע ולסחוף את כולם למערבולת של מאבק ללא פשרות. שני הגיבורים חיים את תודעת צִיר הזמן, והם נאבקים על זכרון העבר, זכרון ההווה וזכרון העתיד. ממש לא פֶּלא שהמילים הפותחות את הרומן הם:
אחוזת הארץ המובטחת, הרי יהודה. הגדרה זו של מיקום ההתרחשות מכניסה אותנו ללא שהיות אל לב ההתרחשות: המאבק כאן הוא על הארץ המובטחת, וכל צד במאבק יש לו מסמכים, קבלות ומיתוסים שהארץ מובטחת לוֹ (ולוֹ בלבד!) , ללא סיכוי לפשרה.
הדינמיקה של הזיכרון, שאין בו מוקדם ומאוחר, מתבטאת גם בכרונולוגיה של תיאור ההתרחשויות. הרצף הכרונולוגי ברומן ''
נצור'' אינו ליניארי, דהיינו: מן המוקדם אל המאוחר. פרקי ההתרחשויות בספר מעורבבים, בדומה לטכניקה של הסרט ''ספרות זולה'': הקורא דרוך כל העת כדי לעקוב אחר ההתרחשויות, ועליו לטוות את החוטים ולברר לעצמו איך כל העלילות המתרחשות קשורות לסצנת הפתיחה של הספר, סצינה דרמטית במיוחד: בסצנה הפותחת גיבור הרומן משה דורך את אקדחו והוא מכין את הנשק לקראת פגישתו עם חמדן, כשהחלטתו נחושה לחסל את חמדן בפגישה זו. לכאורה הסיפור של המפגש בין משה וחמדן הוא כאן בהווה, אך מתברר שצופן המאבק נעוץ במרחב הזה על שלל הזמנים שעברו עליו, ועל זיכרון המלחמות שנרקמו והיו באדמה הזאת. שום פרט מן העבר לא נשכח.
ליקוי ירח בערב הגורלי
הרומן פותח בשיר ''עץ הזית'' מאת נתן אלתרמן, שיר לא ידוע לרבים. הסופר ליאור כוריאל גאל את השיר והפך אותו לשיר צופן למתרחש בספר כולו. המאבק על עץ הזית הוא מאבק מיתי:
שִבעים שָנה / הקַיץ מָלךְ. / בְּאור נְקמות סִמְּמוּ בְּקריו. / אַחר עץ הזַית / אחִי הנִדָּח / לא נָסוג מִנגהָם בַּקרב.כבר בסצנת הפתיחה, באמצע חודש אייר, משה רוט- ורדי גיבור הרומן מחכה עם אקדח סמית אנד ווסון מודל 41. הוא מתכנן את העימות ללֵיל ירֵח מלא. ואז היקום מפתיע אותו:
הפלח השמאלי התחתון של הירח התכרסם לפתע במהירות שלא הותירה ספק: ליקוי ירח! (עמ' 9). אל נשכח שהירח מופיע בסיפורי עַם בכל התרבויות. בתרבויות אליליות קיימו טקסים שנועדו לרַצוֹת את הירֵח. גם התרבות היהודית וגם המוסלמית ביססו את לוח הזמן שֶלהן על שנת הירח, להבדיל מהלוח הגרגוריאני-נוצרי שהוא לוח שִמשי. עם זאת, הלוח העברי יצר את העיבּור המתאים בין זמן הירח לזמן השמש. חמישה חגים מתרחשים כשהירח במילואו, ובתחילת חודש ירֵחי מברכים היהודים את ברכת הלבנה.
המיתוס של מחלקת ההר, הל''ה שנפלו בגוש עציון
במורד ההר, במרחק מן האחוזה של משה בהרי יהודה, נמצא הכפר הערבי צוריף. המתח בין שני היישובים נע על חוט דק העוֹבר בין היישוב היהודי והיישוב הערבי. נדמה שהחוט הזה הוא חוט של דינמיט, והפיצוץ עלול לקרות בכל רגע. גיבור הרומן, משה, הגיע לא במקרה לאיזור גיאוגרפי זה שבו רוחש המיתוס של הל''ה, שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון הנצור, ונהרגו בקרב. מיתוס הל''ה מלווה את העלילה, תוך שהוא צופן הפתעות ביחס למה שהתרחש בקרב של הל''ה. באיזור הזה רוחש המוטיב של גאולת דם אצל כל השותפים למאבק.
כשמשה רוכש את האדמה מחמדן כדי לבנות את ביתו, רוחש כל הזמן מתחת לקרקע סיפורם של הל''ה:
על ההר מֹשה הרגיש שהוא דורך על אדמת ביתו מאז ומתמיד. מצפון מערב הבחין בגבעה אילמת כמו כל האחרות- גבעה נ.ג 573, המכוּנה בפי הערבים ד'האר אל חאג'ה, כלומר 'גב הגברת'. והיא-היא הגבעה הארורה, שבה נפלו אנשי 'מחלקת ההר' בשליחותם אל גוש עציון הנצור, בינואר 1948, ומאז נקראה 'גבעת הקרב'... מתאים לי, אמר לחמדן והם תקעו כף (עמ' 61). הוא יודע שזה המקום לבנות בו את ביתו.
משה הוּדח מתפקיד פעיל ב''מוסד'', עקב תקלה שקרתה לו בשליחות ה''מוסד'' בגרמניה, והוא מֵקים לו אחוזה בהרי יהודה. שיבתו קשורה בעבר היהודי:
הוא... נמשך אל הארץ שהוּשבה לבְעליה אחרי כמעט אלפיים שנים מדַממות ומעַשנות, בז להמוני המתכחשים שבחרו לא ליישבה בגופם. אלה, הנְסוגים מִגֶשת, מצטופפים בשפלת החוף ושאיפתם להימלט מכאן נבלמת בקו המים המלוחים המתגודדים מולו באופק (עמ' 41). המוטיב של המאבק על הארץ וההיצמדות לארץ (ה''צומוד'') שזור לאורך העלילה כולה, ויש גם מחאה סמויה כלפי הפוסט- ציונים החדשים בעם היהודי שאיבדו את חשק הקיום ואת אהבת הארץ. הרומן שוזר גם את מערכת היחסים של משה עם תמרה אשתו, עם בתו שלומית ובנו רונן. את האהבה של משה לתמרה מלַוֶה כצל חברו מוריס, שתמרה מגלה אהבה גם אליו. בדרך כלל כשהאקדח מופיע במערכה הראשונה, אנו מחכים לפיצוץ במערכה השלישית.
השִיבה של משה לארץ והקמת בית בהרי יהודה מתרחשות לאחר הפעילות שלוֹ בפאריז מטעם המוסד. ברחוב ריבולי בפאריס הוא נתקל באתר הסרטה של ניאו - נאצים:
צלבי קרס התנוססו במרכז הדגלים באדנות מרושעת ומהפנטת (עמ' 57). זיכרון השואה חוזר אליו:
קולה המתכתי של אמו חצב ברקותיו: אנחנו ראינו הכול עוד לפני שקרה. האחרים לא ראו, לא הבינו (שם).
בארץ מקים משה את האחוזה שלו בהרי יהודה, והוא חש בְּכל מראֶה את עוצמת העימות על האדמה הזאת. המתח המטאפורי בין הניצים הרבים על הארץ מומחש במראֶה של שני בַּזים המתכתשים זה עם זה (עמ' 63). הם מזדווגים, אומרת תמרה. הם הורגים, לוחש משה. הם רבים על השטח, אומר אחד המודדים של הקרקע. וחמדן אומר:
זה סימן רע. ואז מתבררת המשמעות הקשה:
'צריך להפריד אותם!' צעקה תמרה. חמדן הניד ראש: ' אי אפשר', והוסיף ביובש: 'רק אחרי שאחד ימות, ככה זה החוק שלהם' (עמ' 63). הצופן של המראֶה ברור לכולם: אין סיכוי לפשרה. מדובר במשׂחק סְכום אֶפס: צד אחד בסכסוך יישאר בחיים והשני לא ישרוד כאן. לא פלא שחמדן אומר:
זה סימן רע.
מיתוס המלכה תמרי מול תמרה הישראלית
תפארת ובלפור חקק עם ליאור כוריאל בערב ההשקה בצור הדסהקשר ארכיטיפי נקשר בין תמרה, אשתו של משה, ובין תמרי, המלכה הגיאורגית נוצרית מהמאה ה-13. מתברר שחמדן הערבי אינו ערבי על פי מוצאו האתני: משפחתו הובאה לכאן בתקופת האימפריה העותמנית מגיאורגיה והתאסלמה, והוא נושא בגאווה את שורשיו משם ואת הערצתו לאֶפּוס הלאומי הגיאורגי שכתב המשורר שוּתָה רוסטווילי, ''
עוטֶה עור הנמר'', בשהותו כאן בירושלים בכנסייה בעמק המצלבה.
המלכה תמרי חוּזְרה על ידי המשורר, אך בחרה במלך גיאורגיה, שבנה לה ארמון. תמרה הישראלית אומרת:
אני הייתי בוחרת במשורר (עמ' 65). וכך עולה שוב השאלה מה חשוב יותר בקיום בארץ הקשה הזאת: השלטון והרכוש או המילים והמיתוסים?
באופן לא מקרי חמדן קורא לתמרה ''תמרי'', וקושר אותה בעקביות למיתוס הגיאורגי של המלכה תמרי. שוב ושוב בוויכוח בין משה וחמדן עולה שאלת הזכות על הארץ, ומשה פורס בפני חמדן את רציפות היישוב היהודי בארץ גם כשהעם היהודי היה בגלות כמעט אלפיים שנה.
צופן עץ הזית ומיתוס דינה
צופן עץ הזית חוזר אז שוב לתמונה. חמדן טוען שמשה שותל עץ זית אך אינו גוזם אותו כדי שייתן פרי. ומשה עונה לו:
זיתים אני יכול לקנות, אני צריך שורשים (עמ' 70). אתה קצת מג'נון, אומר לו חמדן (עמ' 71).
לא פעם נרמזת הקְבלה בין מיתוסים בין שני הצדדים בסכסוך. מוטיב דינה מִספר בראשית חוזר כאן בגלגול חדש כשאסמעיל וחאפז יוצאים לגאול את כבוד אחותם שנחטפה וחולל כבודה (עמ' 90). אך כאן הסוף הוא מר: החוטף אינו משיב את האחות, ואחד האחים נרצח. האם סוחטת מגופו המת את דמו וממלאת בקבוק של דם. משה נדהם מן המראה:
'כדי לזכור, כדי לא לשכוח', נשף חמדן... לזכור את הבת שהלכה והבן שנרצח, ולא לשכוח את הנקמה שתבוא יום אחד (עמ' 91).
כשמשה מביע התנגדות לנקמת הדם, עונה לו חמדן שיש לחכות אפילו עשרות שנים כדי לנקום את הדם. וכאן מגיע צופן הדם וממחיש את העימות בין הצדדים (עמ' 92):
'בגלל זה אנחנו ננצח בסוף', חייך חמדן, שפמו נמתח בגאווה. עיניו נצצו בתקווה. 'אצלנו אין דבר כזה- נמאס. אנחנו פשוט עושים לשכנים רעים מה שצריך לעשות. יש לנו הרבה סבלנות. צריך לחכות תשע שנים- מחכים. צריך לחכות תשעים שנה- מחכים. נחכה אפילו תשע מאות שנה, ובסוף נשלח אותכם מכאן'.
המסר של הרומן הוא קשה ונוקב, ורוח המאבק על הארץ חוצה את הרומן כולו. החיים בארץ הזאת הם חיים של מצור בתוך העבר המתהדק סביב ואינו מרפה. העבר אינו מותיר לאנשים החיים כאן לנער מעליהם את זרעי הפורענות של ימי קדם וליצור עתיד נקי מכל זיכרונות העבר.
הסופר ליאור כוריאל, בדומה לגיבור ספרו, הגיע לכאן להרי יהודה ובנה כאן את ביתו בצוּר הדסה. באחרית דבר לרומן, הוא כותב (394):
הספר הזה הוא רק הֵד הניתז מן ההרים הסובבים את גבעת הקרב עליה נפלו ל''ה מִקדושי מלחמת השחרור, לוחמי הפלמַ''ח והחי''ש, בדרכָּם להצלת גוש עציון הנצוּר... סיפור גבורתם מהדהֵד בנוף הההרים הניבטים מחלון ביתי, ומתנגן בחצרות חיי.
עץ הזית והמאבק על הארץ
