פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האם אפשר להתקרב למציאות האמיתית?
הרצל חקק (יום רביעי, 12/11/2014 שעה 9:00)


האם אפשר להתקרב למציאות האמיתית?

הרצל חקק



כריכה
על ספרה של שולה ברנע , ''קרוב אל האמת'', הוצאת פרדס, בעריכת יקיר בן משה, 2014,82 עמודים. דברים שנאמרו בטקס ההשקה לספר ב'בית הסופר', משכן אגודת הסופרים. הרצל חקק יושב ראש אגודת הסופרים העברים נשא את דברי הפתיחה בטקס.
האם זו המציאות ואין בלתה, האם השירה כותבת על הנגלה והקיים, או שמא השירה שואפת אל מציאות אחרת. האם יש לשירה היכולת לגעת בהוויה ''קרוב אל האמת'', כשם הספר? לאחר קריאת השירים ייתכן שיש עוד שאלה: האם השירה מחוללת מציאות אחרת?

מי שקורא בשיריה של שולה ברנע בקובץ זה, מתייסר עמה בשאלה היסודית שאינה חדלה להטריד אותה לאורך כל דפי הספר: מה טיבה האמיתי של המציאות? אנו למדים על מסעה של שולה ברנע להכרת ההוויה, והשירים מגוללים בפנינו את הארספואטיקה הנפתלת שלה, את ייסורי הכתיבה.

ככל שאתה מנסה לצלול לים השירים הרוגש, אתה מגלה את הניסיון של המשוררת להבין את הרחם שממנו בוקע השיר. המלים אומרות הכול: מאחורי כל זה מסתתר סבל גדול.
קחו, לדוגמה את השיר 'בכי' שפותח במילים אלה (עמוד 10):

ניגַר לתוך העלטה
בוכה
הבּכי על עצמו.
בוכה כי אינו ממצֶה,
ואין לו אָח טוב
ממנו לבכּות עמו, להניח ראש על כתפו.

הבּכי הזה מחפש פורקן, מבקש ביטוי ודומה כי הוא מחפש בַּיקום הזדהות, הקשבה, הבנה. כותבת שולה ברנע:

בלית בּרירה יבוא
אל המקום בו נגמָרות המילים.

הנה הוא הבכי בשיא כאבו, מבקש הבעה, מבוע, מילים שיפרקו את עוצמת הסבל - ודווקא כאן נגמרות המילים. הגענו ללב הייסורים, הבכי בוכה על עצמו, ואין במציאות הזדהות שלמה שתיטיב עמו.
היקום ניצב מולו, מנסה לגלות אמפתיה, להקשיב (עמוד 10):
אוזני החושך מאזינות,
חתול מיילל בכאב,
עץ מתנועע ברוח העדינה.

ההאזנה, היללה, ההתנועעות של העץ – כל אלה מחוות של התקרבות לסבל. כאב היצירה קשה מנשוא. השיר מסתיים בשורה שמזכירה התגלות אלוהית:

דְּממה עמוקה על פני הָעולם
ואין ארוּכָה.

התגלות ללא כוח שיציל, אין ישע. הכול נותר על גבול התהום, אין מרפא לפצע הכואב. המשוררת מנסה לצלול אל אותם מחוזות של מעמקים, להבין את שפת הביטוי, שתיתן גאולה לפצע, לכאב, לבכי. הארספואטיקה של המשוררת הגיעה עד קצה גבול היכולת, אין מילים שייטיבו לתאר את גודל השֵׁבר.

היקום, שהיא מתארת, קשֶה מנשוא, והיא מחפשת שָׂפה שתתָאר זאת.
בשיר הראשון, הפותח את הספר, היא יודעת לתת לכך שם שאומר הכול:שפת סתָרים / מתלעלעת בגרון, / כשמתַנֶה אדם את צרותיו.

גם כאשר מתארת שולה ברנע מצבים מחיי היומיום, אנו חשים, שהביטוי אינו גלוי, שהכול נסתר, ששפת השירה חייבת לשאוב כוחות מעולמות שמעבר. היא מחכה להתגלותה של מציאות רוחנית צרופה יותר.

בשיר בעמוד 21 היא כותבת:

רצתה רגלִי לרקוד ולקפץ
להשתולל ולדלֵג
ודווקא כשֶלא יכלה
יותר
דמְיינה הכּול בלב''.

ברנע עם
שולה ברנע עם הרצל ובלפור חקק, צילמה תפארת חקק
הבכי והריקוד והמילים הם דרכה של שולה ברנע לצייר לנו, מה כוחה של האמנות מול המציאות. לשירה ולאמנות יש שאיפה למַצות את היכולת לפרוץ למציאות שונה, רוחנית, נסתרת.

ברגע של חוסר אונים הרֶגל אינה מסוגלת לרקוד, המציאות הקיימת בוגדת בה. היא מחפשת סיוע, פתרון, אפשרות לפרוץ מעבר למציאות. האמנות היא המזור למאווייה. מה תעשה כאשר המציאות גוברת, כאשר היא חסרת אונים? המשוררת מחפשת כלים נסתרים, כלים כוחניים, כוחות שיונקים מתהומות. המצוקה קשה: הָרגל כל כך רוצה לרקוד ולקפץ, ובמציאות הכול נבלם. על פי הארספואטיקה של המשוררת יש ''כוח על'' שיגבַּר על המציאות המדכּאת. הדמיון מאפשר לכּול להתרחש.

במקום שבו נגמרת המציאות, במקום שבו נגמרות המילים, יודעת המשוררת למצוא מקום להניח ראש על כתף כלשהי, וכאן הדמיון מתרצֶה לה, נעֱתר לה. היא מבררת לעצמה את גבולות כוחה, את גבולות המציאות, מנסה לחפש מציאות אחרת:

בשיר 'טפטוף' היא כותבת (עמוד 34):

לוּ נשיב את המחוֹגים לאחור,
אולי נצליח לכַייל את הבּרזים אחרת,
אולי נצליח להוציא לאור מהדוּרת חיים
משודְרגת.

שירתה של שולה ברנע מחפשת לה נתיב שעוקף את המציאות, נתיב פרטי רוחני וייחודי אל מחוזות האמת שלה. הנה שיר נוסף, שבו היא בונה יקום חלוּפי בכוח המילים:

נערתוֹ דומה למציאוּת.
מפזזת מקפצת, לעולם אינה עוצֶרת.
לעתים אוהבת, אך לרוב עויֶנת.

ממש חידה: נערתו של מי? המשוררת שרויה בעולם אחר, באיזה עולם? המשוררת מנסה לגלות את צפונות סודותיה של ''נערתו'', לפענח את רזיה של האהובה של איזה אלמוני, שעל טיבו איננו למדים דבר. המשוררת מסתירה טפח ומגלה ערפל של טפחיים... נראה לנו שהיא משרטטת מציאות חלופית, ואותה נערה אכן דומה למציאות, והשאלה מי היא, האם כל זה אכן קרוב למציאות.

כיצד תוכל המשוררת להצליב בין המציאות הקיימת למציאות החלופית? מה קרוב יותר אל האמת? כיצד ניתן לדעת?

כדרך להבין את עצמה היא בוראת דמות אחרת ומנסה לחשוף את רזיה: בין השורות היא מתארת את ייסורי זהותה של אותה נערה אלטרנטיבית (עמוד 17):

עליה לרוץ הלאה,
עליה למלא אחר הוראותיה
מתי תקדיש לו ממרצָה כראוי
מתי יוכלו להתרווח במרפסתה בין הערבּיים,
מתי תאפשר לבטֵא במיטה את חשָׁקיו?
האם יגיעו למיטתה, כּשיזדקן?

שימו לב, השיר נקרא 'נערה ומציאות'. הפסוק בסיום מותיר אותנו סקרנים לדעת, האם באמת יש סיכוי שאותה נערה חלופית תקרום עור וגידים, האם אכן תעניק אהבה אמיתית לאהוּב האלמוני? לרגעים נדמה, שהמשוררת היא אותה נערה נסתרת המחפשת יקום נסתר, וכל שאיפתה שהוא יגיע למיטתה. הסתירה בין העולמות מותירה אותה בספק, האם האהבה תתממש. האם, היא שואלת, האם יגיעו למיצוי, האם יתרווחו במרפסת שלָה בין ערביים, האם יממשו את האהבה עד הסוף במיטָתה כשיזדקן? הסוף נשמע טראגי.

בשירים רבים של ברנע אנו עדים לדלתות מסתובבות, לזהויות מתחלפות. גם בשיר 'נטושה' מוצגות מציאות מול מציאות, זהות מול זהות, שאלה קיומית שאינה חדלה לפעם בה, מה טיבה האמיתי של המציאות:

על אשנב אפּול
בליל סערה ורַעם,
תינוקת יפהפייה הוּנחה.
היא לא תדע מיהו אביה,
היא לא תדע מי אמה,
ותהא בת לאם מנזר.

שוב יוצרת המשוררת דמות אלמונית, זהותה לא ברורה, והיא משייכת אותה לאם מנזר, שלא ידעה אהבה מהי. עולם של אבסורד. שוב אנו במצבים של טשטוש זהויות. האם ערפל הקיום הוא המציאות האמיתית? הפתרון שואב אותנו לעולם הפתרונות החלופיים, מרציפן הוא שווה הערך של אותה תינוקת:

מרציפן מתקתק נמסר בתמורתה
על אדן החלון –
מה מתוק יותר, זה או זו.

קשה למשוררת לאבחן מה הקרוב יותר למציאות, מה הקרוב יותר לאמת. היא מנסה לגלות מה המשמעות של הקורֶה, מה המובן של המציאות. באחד השירים היא מנסָה לפענח את חוקיות הסתמיות של העולם הזה, והשורות הסופיות נוקבות וכואבות (עמוד 51):

אף כי גם לַסתם יש תִקווה אי שם,
אם כי לשסתום יש תכְלית ותועלת.

תקווה מול שסתום, סתמיות מול בקשת תועלת, שוב טשטוש תחומים: קשה לשירה לעמוד מול יקום כל כך מבלבל, כל כך קר, כל כך רחוק מן הזהות האמיתית, מן הסבל האמיתי. לעולם תישָאר בְּלב המשוררת הבקָשה לגעת בכּול בכוֹח האמנות, בכוח הכלים הרוחָניים. במציאות כל כך פוסט מודרניסטית הכּול מאבּד כיוון וזהות: אנו נותרים בִּתחושה, שהדברים כשלעצמם נותרים רחוקים, לעתים בלתי נגישים, משל היינו באותה שירה, שבָּה בָּכה המשורר וקונן: ''למה כְּזַבתם לי אורות רחוקים?''.

הקרוסלה של הזהויות המתחלפות אינה חדלה לרגע, מציאות מול מציאות, ושירת ברנע מנסה לתת לכל זה ביטוי, מחפשת ביטוי גם כאשר נגמרות המלים. נותֶרת השאלה, נותרת התעלומה הגדולה: מה טווח הכוחות שיש לנו, שיש ליוצר, שיש לאדם.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי