(עקב ע''ד) מה באמת העיקר?

לא מזמן כתבנו כאן משהו שממנו משתמע כי לאמיתו של דבר אין לנו מנהיגות. לא אמרנו את זה בפירוש, אבל זו מסקנה הכרחית ממה שכתבנו, כדלקמן. ולכאורה, איך אפשר לטעון טענה כזאת, שאין לנו מנהיגות, הרי העובדה היא שהמנהיגות קובעת לנו ועבורנו בעניינים שונים, לטוב וגם למוטב, אז מה פשר הטענה שאין לנו מנהיגות? ובכן, הגדרה של מנהיגות זה שהיא מובילה, או לפחות מנסה להוביל, את המונהגים אל עבר יעד מוגדר וזה לא מה שמזהים אצל המנהיגות שלנו. להיפך, נראה שהקבוצה שאמורה להנהיג אותנו אינה יוזמת דבר, היא נגררת אחרי האירועים ומגיבה, לפעמים טוב ולפעמים פחות טוב, וזו לא מנהיגות המתאימה לעם. לא נעים, אבל לעתים קרובות מדי נראה שמי שבאמת קובע פה את סדר היום הוא החמאס ומשתפי''ו שבתוכנו, לא הממשלה.

כדי להנהיג צריכים מטרה

נתבונן בפרשת השבוע בניסיון להבין את שורש הבעיה, להבין מדוע נגררים במקום להוביל. ולפני כן צריכים להקדים מה שלכאורה מובן מאליו, שכדי להוביל צריך שיהיה יעד לחתור אליו. יעד כזה, בטח כאשר מדובר בהנהגה של עם וביחוד כאשר מדובר בעם ישראל, יעד כזה אינו יכול להיות גשמי או חומרי; היעד חייב להיות רוחני, או מה שמכנים היום ''אידיאלי''. צריכים לחתור להגשמת איזה אידיאל נעלה ושכל ההתנהלות תוכפף להשגת אותו יעד. כמובן, המוח האנושי עשוי להמציא אידיאלים כאלה, אבל הניסיון מלמד שקיומם של אידיאלים אנושיים הוא קצר טווח. יתרה מזאת, הניסיון מלמד שבמובהק, נזקם עולה על תועלתם. ומכיוון שאותנו מעניין עם ישראל ובו אנו דנים, הרי האידיאל שיש לחתור אליו נתון לנו בתורה הקדושה בכלל ובפרשת השבוע בפרט.

מתקשים לקיים את ההסכם

פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז'): יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וכאן בא פירוט מעודד של מה שנזכה לו: יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים... טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. הרעיון ברור ומובן; יש הסכם מחייב, ברית שנכרתה בינינו ובין הקב''ה, אנחנו נעשה את מה שהתחייבנו והוא יעשה את מה שהבטיח לנו. אבל העניין לא פשוט בכלל. עובדה היא שמשה רבנו חוזר שוב ושוב על הציווי לעשות את מצוות ה'. הרי כך מסתיימת גם הפרשה הקודמת: יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לַעֲשׂוֹתָם.

להיזהר מהשתלטות האגו

משה רבנו ידע שיהיה לנו קשה לשמור על דבקות בה' יתברך. הוא אפילו אומר את זה בפירוש בלשון אזהרה: יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. ואיזה תהליך נפשי עובר יהודי עד שמגיע לשפל כזה? הנה תיאור מדויק: יב פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. יד וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְרָם לְבָבֶךָ, זו הסכנה הגדולה, זה מה שעלול להפריד יהודי מהקב''ה. בשבוע שעבר כתבנו משהו על הסכנה שהאגו ישתלט על האדם, וזו בדיוק התנועה הנפשית שמפניה מזהיר אותנו משה רבנו בפסוקים אלו. כי כאשר האגו משתלט – השיקולים מפסיקים להיות ענייניים; הם מוכפפים לאינטרס האישי כפי שהוא נתפס באותו רגע.

המעשה הוא העיקר

כמובן, צריכים לסייג ולומר את האמת, ש''לא כולם כאלה''. עדיין ניתן לזהות כוונות טובות ואפילו יוזמות חיוביות אצל אנשים בשכבת המנהיגות, אבל בשורה התחתונה מה שקובע זה המעשים, לא הכוונות. אז לא משנה כמה כוונות טובות יש, ברגע שפעולות ביטחוניות מוכפפות לשיקולים מדיניים, התוצאה היא עירעור מוחלט של הביטחון. האישי וגם הלאומי. אני מניח שהמנהיגים מבינים את זה לא פחות טוב מכל אחד אחר, אבל הם חושבים שאין ברירה. אלא שאין זו גזירת גורל; עובדה היא שאנחנו היחידים בעולם שמצופה מהם להכפיף לשיקולים מדיניים את צרכיהם הביטחוניים. התופעה הזאת היא תוצאה מהעובדה שכל הזמן אנחנו משדרים לעולם כמיהה שיכירו בנו, שיקבלו אותנו למשפחת העמים. חסרה לנו המודעות לעובדה שאנחנו העם היחיד בעולם שזכאי לתואר הזה, עם, בלי תנאים ובלי תלות בגורם כלשהו, כולל הגורם הטריטוריאלי.

נקודת המשען

עובדה היא שכל מה שצפה לנו משה רבנו, גם דברים טובים וגם הפחות טובים, התקיים ומתקיים בנו. השאלה היא, כיצד ניתן להימנע מהדברים הפחות טובים? נכון, כנ''ל משה רבנו אומר לנו שצריכים לשמור את מצוות ה' וכו', אבל גם הוא יודע שזה לבד לא מספיק. כי, כמו שרואים גם היום, אפשר לשמור מצוות ובו בזמן לא לשמור על דבקות בה' יתברך. אפשר לשמור מצוות (במימד הטכני) ולעשות ההיפך מרצון ה' יתברך בעניינים שאינם כתובים בפירוש בשולחן ערוך. או אפילו בעניינים שכן כתובים בפירוש, אבל השכל האנושי שנשלט על ידי האגו והאינטרס האישי המציא עבורם היתרים כך שיספקו את המרכיבים הללו באישיותו. לא לחינם טבע הרמב''ן את הביטוי ''נבל ברשות התורה'' כי יש דבר כזה והוא גם יכול להיות נפוץ. האדם זקוק לנקודת משען אחת שתהיה מספיק חזקה ותאפשר לו להתגבר על כל הכוחות המושכים לכיוון לא רצוי.

יראת ה' לצימצום האגו

את הנקודה הזאת מציע לנו משה רבנו בפסוק הבא (פרק י'): יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. למעשה, ההצעה היא ''לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ'' זו התרופה המונעת את כל הסטיות הרוחניות. כל הכתוב בהמשך זה רק תוצאה של יראת ה' או הצעה לבחינה עצמית האם באמת יראים את ה'. ואין הכוונה ליראה מפני העונש, אומר הבעל שם טוב הקדוש; כי יראה כזאת היא טבעית לכל הנבראים, החלש פוחד מהחזק ממנו ואין בכך שום תועלת רוחנית. הכוונה ליראת בּוֹשֶׁת, שהאדם מתבייש בעצם מציאותו, בעובדה שהוא חווה את מציאותו אל מול האינסוף. במלים אחרות, ביטול מוחלט של האגו. זהו פירושה של יראת ה' שמציע לנו משה רבנו כתרופה לכל המחלות הרוחניות.

גם למעלה מתחילים להתעורר

לאחרונה ממש התבשרנו (בתקשורת) כי לא יאשרו עוד שירות לאומי בארגון ''בצלם''. מכאן אנחנו למדים שעד עתה קיבל האירגון סיוע ממתנדבים כאלה, וזה מממחיש יותר מכל את השפל הרעיוני שבו אנחנו מצויים. כי אישור של שירות לאומי בארגון שעל פניו הוא לחלוטין אנטי לאומי, למעשה אם לא גם להלכה, מלמד על הבילבול הנורא שבו אנחנו שרויים. האישור הזה מלמד על מה שכתבנו בשבוע שעבר, שהרע והטוב התערבבו אצלנו עד שכבר אין אנו יודעים להבחין ביניהם. וקרוב מאד בעיני לומר ששלילת האישור בעיתוי הזה נובעת מההתעוררות הכללית בעם, התעוררות ש(בגלוי) עיקרה הוא דרישה תקיפה מהממשלה שתתחיל להנהיג אותנו בדרך האמת, שתחתור לביטחון אמיתי בלי לשים לב למה שאומרים בעולם או בתקשורת. זה מה שהעיר את הממונים על השירות הלאומי וגם העניק להם את האומץ הדרוש לעשות את הצעד הנכון.

מהרסייך ומחריבייך

בהפטרת השבוע אנחנו קוראים פסוק שחלק ממנו שגור בפי רבים (ישעיהו מ''ט): יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. רבים מכירים את הצלע השניה של הפסוק עם הפירוש המדרשי (תנחומא): ועל מה חרבה – אלא כי מהרו בניך; מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, על זה חרבה. כלומר, לא אני החרבתי, אומר הקב''ה, חוסר הסבלנות שלכם, שרוצים שלום עכשיו, זה מה שגרם לחורבן. אבל המהלך הנ''ל של מנהל השירות הלאומי מתיישב עם הפירוש הפשוט של הפסוק (רד''ק): מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ – והם הפושעים, יצאו ממך, שֶׁיִכְלוּ, שלא יהיה בך עוד רשע ופושע; כי הם היו סבת ההריסה והחרבן. דומני כי לא אטעה אם אומר שבארבעים השנים האחרונות זו פעם ראשונה שננקטת פעולה שלטונית כלשהי נגד גוף מרושע שחותר תחת עצם הקיום של עם ישראל.

הישורת האחרונה

וכמו שכתבנו כאן לא אחת בזמן האחרון, אין ספק שהגענו לישורת האחרונה (או למהמורות האחרונות) של הגלות וכבר כבר זוכים לגאולה האמיתית והשלמה. כי ההתעוררות מלמטה סופה שתשפיע עד למעלה מעלה, לא רק על המנהיגות בארץ אלא גם בשמים. ובזמן הקרוב מאד נזכה לראות כיצד הקב''ה משחרר אותנו מהשיעבוד ל(מה יאמרו ה)גויים ונתחיל לעשות רק מה שטוב ליהודים. והשלב הבא יהיה, כמו שהמליץ אחד מבעלי השכל הישר בין הגויים, שנשלוט בכל האזור. כמו שמבטיח משה רבנו בסוף הפרשה: כג וְהוֹרִישׁ ה' אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם; וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. כד כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם יִהְיֶה: מִן-הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן-הַנָּהָר נְהַר-פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן--יִהְיֶה, גְּבֻלְכֶם. נשמע דמיוני, אבל עם הכאוס המתגבר אצל השכנים, אין ספק שזהו הכיוון הנכון.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.

---