פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
עקֵבים בחוֹל בצֵל השוֹאה ולאור התקומה
בלפור חקק (יום שלישי, 28/01/2014 שעה 19:00)


עקֵבים בחוֹל בצֵל השוֹאה ולאור התקומה

בלפור חקק


balfourh@gmail.com
ציפורה לביא, ''עקבים בחול'', הוצאת אסיף, תשע''ד 2013
ציפורה לביא פרסמה ספר פרוזה חדש: עקבים בחול. כשרואים את שם הספר חושבים מיד שאולי זו טעות: כולנו מכירים את הביטוי ''עקבות בחול'', והנה ביטוי מקורי: עֲקֵבִים בַּחוֹל: המעבר מן הנוחוּת של חיי רווחה בוורשה אל חיי החלוצים בארץ מתמצֶה בקליפּת אגוז בַּצירוף הזה: עקֵבים בחוֹל...

חלום חייה של הסופרת ציפורה לביא היה לכתוב את קורות חייה של אִמהּ. לא פעם האֵם האיצה בה לעשׂות זאת, אך היא כמו ברחה מן השליחות הזאת. לאחר מותה של האם, צַו האם לכתוב את הקורות היה לתחושת מחויבות חסרת פשרות. הסופרת ציפי לביא חשה צורך לכתוב את הדברים מפּיהָ של האם בגוף ראשון, אולי מתוך רצון לפצותה על כך שקורותיה לא סופּרו בעוד מועד. הקול הדובֵר בספר, אם כך, הוא דמות האם אדֵלה.


החיים הם מה שאתה זוכר

גבריאל גרסיה מרקס כתב: החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר.כריכה

ואכן הכותבת ניסתה לשזור את העדויות השונות ששמעה ואספה למַארג אחד. התברר לה לא פעם שהזיכרון הוא מתעתע, וחלק מן הדברים הזכורים לה, קרוּ אחרת לפי עדותם של אחרים. היו דברים שהיא כתבה, ואחיה אמר לה: ולוואי וזה היה קורה. הכתיבה של הדברים כיצירה ספרותית נותנת לגיטימציה לדמיון, ויש תחושה לא פעם שהחיים הם לא מה שחייתָ, אלא מה שהייתָ רוצה לחיות. נראה שבכתיבת זיכרונות יש ערבוב לא פעם של האירועים כהוויתם וגם כתיבה של משאלות לב.

הספר שייך מבחינת הסוגה ל''ספרי זכרונות''. מדובר בפרקי זכרונות המכוּנים מֶמוּארים, מֵעין כתיבה אוטוביוגרפית. אלמלא כתבה ציפי לביא את שמה, היינו חושבים שהספר נכתב על ידי אדֵלה האם. עִם מותה של האם הכתיבה היא מעורבת: זהו גם ספר זיכרונות וגם ספר זיכָּרון לאֵם.

הספר פותח בסיפורה של האם שהייתה מוכרת בחנות כובעים. מדי פעם היה מגיע לחנוּת יהודי חרדי, אברך לבוש שטריימל ומגודל זקן. הוא קנה כובעים וביקש ממנה לדגמן לפניו את הכובעים שבחר בהם, וזה התמיהַ אותה שיהודי חרדי שוהה עימה ביחידות בחנות, וגם מבקש לדגמן את הכובעים שבחר. מכיוון שהיה לה חבר, לא ראתה במעשׂיו של האברך חיזור. עם הזמן התברר לה שהוא מעוניין בה כבת זוג, ותגובתה באופן טבעי הייתה: אני בשום אופן לא יכולה להיות עם בחור שלובש שטריימל ומגבעת. אני לגמרי לא דתִיה. ההפתעה הייתה לאחר שבוע כשנכנס לחנות בחור יפה תואר לשׂוחח עמה, והיא לא זיהתה אותו, עד שהתחוור לה שהאברך גזר את זקנו והחליף את לבושו, כדי שיוכל לחזר אחריה:
''השתגעת''?

''מה שהיא תבקש, אעשֶׂה'', ענה.

''ובבית מה אומרים עליךָ''?, המשכתי לשאול.

''שהשתגעתי, כמו שהיא אומרת עכשיו'', חייך וחשף שיניים לבנות ומקסימות.

''וזה כדאי?'', חייכתי עדיין המומה.

''כן, כי עכשיו היא תֵצא איתי''.

המעשֶׂה המשוגע הזה הציל את חיי.
עמוד 10


חיזור אהבה כהצלת חיים

המוטיב הזה של תחושת הכרת תודה על שהציל את חייה מלווה את הספר כולו. לאחר נישואיהם, עלתה עמו ארצה על פי בקשתו, והמשפחות שנותרו בגולת פולין נספו בשואה. התחושה היא של החמצה. המכתבים לבני המשפחה והפנייה אליהם לעלות לארץ נענו בסירוב ובתירוצים:
שבתאי כתב שוב ושוב והתחנן לאביו שיקבץ את כל בני המשפחה ושיבוא לארץ. כל מכתב שהגיע מחמי כלל דברי הסבר כאלה ואחרים, למה ומה מעכב אותם: עוד מעט אברהם ימכור את העסק שלו ונבוא כולנו. רק מעט זמן ונוכל לבוא.

הוא אכן התכוון לבוא, אבל לא ראה מה הדחיפות שבדבר. ובמשפחתי? הם היו רחוקים מן הציונות, ומעולם לא התכוונו להמיר את הארץ הבטוחה שבה גרו, כך הייתה בעיניהם, בארץ אחרת בטוחה פחות. כך חשבו על מקום מגוריהם עד שהגבולות נסגרו עליהם, וכולם כצאן, מי לטבח ומי לגטאות ומי למחנות המוות.
עמוד 23
חווית ההשתרשות בארץ מסומלת בצורה מוחשית בהתחברות לעץ הזית. עצי הזית בארץ שרדו מאות שנים והיו בתנ''ך ובספרות המדרשית לסמל הפריחה של ארץ ישראל. גם בספר זה המעבר לקריית ים וההשתרשות בה מומחשים בפריחת הזית:
ההפתעה שדיבר עליה הייתה עץ זית ששתל בחצר הבית... שבתאי הביט בעץ הזית, חיבק אותי ואמר שיתקיים בנו הפסוק מספר תהילים 'אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך'. לימים אכן כך היה. היינו פורשים שמיכה מתחת לעץ הזית, ועומדים כולנו- ילדיי... ומנערים את העץ בחוזקה, כדי שהזיתים ינשרו לתוכה... גפן לא שתלנו... אבל הגפן לא הייתה אלא דימוי. תפילתו התקיימה במלואה.
עמוד 26


הרצף הסיפורי נשזר כאבני פּסיפס

הזיכרונות בספר מסופרים לא ברצף כרונולוגי אלא כשרשור פרקים לפי נושאים ודמויות: אני והשפה העברית, חברות בארץ, אני והשׂפה העברית, אימא, גיסתי מוֹרשה, סיוטים, בתי דבּי ואני... וכך הלאה. זו כתיבה השוזרת את הסיפור כאבני פסיפס הנזרקות אל המסגרת כמעשה תַצרף, ואט אט הדברים נשזרים זה לזה והתמונה בשלימותה מתבררת בסוף סיפור ההתרחשויות. יש כאן ערבוב של זמנים ומקומות, בהתאם להַקפּצה שעושׂה הכותבת מדמות לדמות, מנושא לנושא.

ההשתרשוּת בארץ מתוארת תוך חוויה של רגשֵי אַשמה שאֵלֶה החיים בארץ לא יכלו לעשׂות להצלַת הנשארים בגלוּת. הדוברת בספר, אדֵלה, חשה אשמה שסמוך לעלייתה ארצה בצעירותה כדי להקים כאן בית עם בן זוגה שבתאי, היא הפקירה את אחיה הצעיר. מתברר שהאח הצעיר בן השש התחנן לעלות איתה לארץ, והיא לא יכלה לקחתו כי נסעה לבנות זוגיות בארץ החדשה. כזוג צעיר שעולה לארץ, היא לא ראתה אפשרות לקחת עליהָ אחריות לגדלו, והעוּבדה שנספָּה בַּמחנות מייסרת אותה כל חייה (עמוד 48).

החיזור של שבתאי והנישואין לו נתפסים בעיניה כהַצלה: כל משפחתה נספּתה ורק היא ניצלה בזכות אהבתו, ובזכות הסכמתה לעלות איתו ארצה ולהקים ביתם כאן:
אני חיה אך ורק בזכות אהבתו, שאם לא כן הייתי שוכבת שם בטרבלינקה, לשם הועברו יהודי ורשה ששרדו את הגטו... הייתי מוכנה לתת הרבה מחיי כדי להיות על יד כל אחד מהם ולהיפרד מהם...
עמוד 61


בצֵל השוֹאה ולאור התקומה

הזיכרונות כולם עומדים בסימן החיים בצל השואה ולאור התקומה, מתוך רצון לשמור על המשכיוּת הקיוּם היהודי.

הספר מתאר את אדֵלה בכל תהפוכות חייה, בכל הכּובעים שלה. ואכן הסיוּם מתאר את דעיכתה אל האַין המוחלט. היא לוחשת לעצמה אז: היו לי כּובעים בכל הצבעים...

אכן החיים היו רצף של כּובעים ותפקידים, רצף של מעבָרים ותהפּוכות. הסופרת ציפורה לביא כתבה רומַן על חייה של אִמהּ והִנציחה פרק חשוב בחיי משפחתהּ, פּרק של שואה ותקומה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי