פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(ויחי ע''ד) העין של הכעס
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 13/12/2013 שעה 10:00)


(ויחי ע''ד) העין של הכעס

נסים ישעיהו



לקח אחד כולם זוכרים, שאסור לאחים לפגוע באחיהם. וגם את הלקח הזה אנחנו מפרשים, כל אחד בהתאם לנטיותיו הטבעיות ולהשקפת עולמו. כך שלאמיתו של דבר, שום לקח אינו נלמד באמת.
ברשימה לפרשת ויגש הזכרנו כבדרך אגב ובקצרה את החודש (טבת) ואת האות שלו (ע). בין השאר אמרנו שהעין היא אבר הראיה, אבל מה שרואים תלוי במה שמסתתר מאחורי העין. כלומר, שני אנשים יראו את אותו דבר בדיוק וכל אחד יזהה בו משהו אחר. כך גם לגבי החנוכיות באולפני הטלוויזיה; חלק גדול מהיהודים ישמחו למראה הזה, חלק יהיו אדישים ורק מיעוט קטן (להערכתי) יכעס. מהאות עין נגזר גם שמו של אבר הראיה; אבל לאדם יש שתי עיניים, מדוע צריכים שתים? לכאורה, יכולנו להסתפק בעין אחת (במרכז המצח) ולראות אותו הדבר. את השאלה הזאת שאל את אביו ילד קטן שגדל להיות האדמו''ר השישי בשושלת חב''ד; האבא ענה שבעין ימין (חסד, אהבה) צריכים להסתכל על צרכי הזולת ובעין שמאל (גבורה, ביקורת) על רצונות עצמו. כלומר, שתי עינים לשתי זוויות ראיה.

בשביל מה שתי עינים


שתי זוויות הראיה משמשות ליעדי ראיה שונים, על הזולת יש להביט בעין ימין, עין טובה, מבט חיובי, לדון אותו לכף זכות. על עצמו יש להביט בעין שמאל, עין ביקורתית, מבט בוחן כדי למצוא את הפגמים שבאישיותו. ולא בביקורתיות משתקת חלילה, לא לחשוב שאני אבוד ואין מה לעשות, אלא ביקורת כדי לגלות את הפגמים שיש לתקנם, ולפעול לתיקונם. ואם הביקורת הזאת תעורר כעס שלו על עצמו – מה טוב, ככה יש יותר סיכוי שיסתכל על זולתו בעין טובה; הרי הפסוק אומר (תהלים ד'): רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. כאשר אדם כועס על עצמו, על שטויות שעשה או אפילו שעלו במחשבתו, זה עוזר לו להתרחק מהן וגם עוזר לו לגלות הבנה לשגיאות של זולתו. ככה מסבירה החסידות את העובדה שהקב''ה בחר לזכות אותנו בשתי עינים ולא הסתפק באחת; ומכאן למסקנה ש''הכועס (על זולתו) סימן שאינו צודק – קצרה הדרך''.

מה גורם לכעס?


הזכרנו גם שבקבלה, החוש של חודש טבת הוא חוש הכעס (יש שם שנים עשר חושים כנגד חדשי השנה). חז''ל אומרים (עירובין סה/ב): בשלשה דברים אדם ניכָּר, בכוסו ובכיסו ובכעסו. בשלושת הדברים האותיות העיקריות הן ''כס'' עניין הכיסוי. המבחן הוא, כיצד משפיעה תכולת הכוס, מה מוסתר בתוך הכיס, ואיזו ע' מתכסה ויוצרת כעס? הרי לכל כעס קודמת ביקורת על התנהגות לא ראויה או על פגם מעצבן שזוהה אצל נשוא הכעס. או, מה שחמור יותר, הכעס נובע משנאה כבושה. רמזנו שחודש טבת עניינו טובה, להסתכל על הזולת בעין טובה; מבט כזה אינו נותן שום מקום להתעוררות של כעס על זולת כלשהו. ולהיפך, מבט כזה עשוי לעורר רחמים על הזולת, שזה רגש הפוך מכעס. כי ה''עין'' שמסתתרת בתוך הכעס היא עין רעה בעוד העין הטובה היא עין של ענוה, כמו אצל אברהם אבינו ומשה רבנו.

שנאה או משטמה?


וכך גם יוסף הצדיק, בפרשת השבוע ובכלל, על הכל ועל כולם הוא מביט בעין טובה ולכן אינו שונא ואינו כועס לעולם, כי אינו רואה רע בזולתו. נכון שהוא אוחז במדרגה רוחנית נעלית, מדרגה שרק יחידי סגולה זוכים לה, אבל הוא דמות מופתית שאת הנהגותיו אנחנו אמורים לאמץ לעצמנו, בניסיון להתקרב למדרגתו ככל האפשר, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. אחי יוסף עדיין אינם אוחזים במדרגה נעלית כל כך ולאחר מות אביהם הם חוששים (בראשית נ'): טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. לוּ יִשְׂטְמֵנוּ פירושו ''שמא ישטמנו''. בעבר הם הרי שנאו אותו (פרק ל''ז): ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. השנאה היא לא בגלל משהו שהוא עשה, אלא סתם מתוך קנאה. לעומת זאת מַשְׂטֵמָה היא שנאה בתגובה למעשה פוגעני.

טובה תחת רעה


האחים זוכרים שליוסף יש סיבה מצוינת לשנוא אותם, הם הרי מימשו את שנאתם כלפיו בדרך הכי פוגענית, לכן הם חוששים; אבל יוסף, לא רק שאינו מעלה בדעתו רעיון של נקמה. הוא אפילו מרחם עליהם על שעלה בדעתם רעיון כזה: לכן, (...) וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. ושוב הוא פורש בפניהם את השקפת עולמו: יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי(?). רק אלקים יכול ורשאי לנהל חשבונות כאלה, והראיה: כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. ומהשתלשלות מאורעות העבר צריכים להסיק מסקנות להווה ולעתיד, גם כעת ה' הוא המנהל את העניינים ואל לנו להתערב בחשבונותיו. לכן, לא רק שלא עלה בדעתי לקחת נקם מכם, אני עוד מתכוון לדאוג לרווחתכם: כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.

העין הטובה


יוסף הצדיק, מעבר להיותו מופת של אדם, הוא גם מופת של שליט. בדברי הפרידה של יעקב לבניו, ברגעיו האחרונים בעולם הזה, הוא אומר על יוסף (פרק מ''ט): כג וַיְמָרְרֻהוּ, וָרֹבּוּ; וַיִּשְׂטְמֻהוּ, בַּעֲלֵי חִצִּים. הרבה התנכלו לו לפני שנהיה שליט מצרים; אחיו שמכרו אותו, אשת אדוניו שהעלילה עליו, אדוניו שהשליך אותו לבית הסוהר בלי לברר מה באמת קרה. והוא, למרות כל מה שעבר, הוא לא סטה כמלוא נימא מדבקותו באבא שבשמים. והדבקות הזאת הצדיקה את עצמה בגלוי, לעיני כל: כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם. וגם כשעלה לגדולה לא זחה דעתו; אדם נורמלי, ברגע שהיתה נופלת לידו ההזדמנות, היה נוקם במי שהתעמרו בו, אבל לא יוסף. הוא זכר תמיד שכל מה שקורה בכלל ולו עצמו בפרט, הכל מכוון על ידי ההשגחה העליונה.

מדרגה שמעבר לכעס


אפשר לומר שיוסף (לא רק ידע, אלא) זכר תמיד שאם יחוש כעס – הרי זה יהיה, לא כלפי מי שהכעיסו אותו או פגעו בו, אלא כלפי אותה השגחה עליונה כביכול, והוא לא רצה לכעוס על הקב''ה. אבל לכאורה זה נכון רק כל עוד הוא היה בשפל, כל עוד לא התהפך הגלגל, אבל אחרי שעלה לגדולה, היינו מצפים שיראה בכך אות משמים שהגיעה העת לקחת נקם ממי שפגעו בו. והרי לא אחת היו דברים כאלה במהלך ההיסטוריה. אבל יוסף בטוח שזה לא תפקידו; כי אם הקב''ה רוצה להעניש מישהו, הוא יודע יותר טוב ממנו כיצד ומתי לעשות זאת, ואינו זקוק לעזרתו לשם כך. יעקב מודע למדרגתו הנעלית של יוסף, שהוא יותר צדיק אפילו ממנו עצמו, לכן הוא מסיים את דבריו אודותיו בפסוק המבטא זאת היטב: כו בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

ללמוד מיוסף


ואנחנו, למרות שכבר יש לנו זוית ראיה הכוללת ניסיון מצטבר של אלפי שנים, לומדים את פרשת השבוע ואת סיפורי יוסף בכלל, ולא מצליחים להסיק שום מסקנה מעשית, לא לוקחים לעצמנו שם לקח טוב מהמסרים העמוקים, הגלויים וגם המוצפנים, בסיפורים אלו. אה, כן, לקח אחד כולם זוכרים, שאסור לאחים לפגוע באחיהם. וגם את הלקח הזה אנחנו מפרשים, כל אחד בהתאם לנטיותיו הטבעיות ולהשקפת עולמו. כך שלאמיתו של דבר, שום לקח אינו נלמד באמת. כי הלקח האמיתי הוא זה שאותו מבטא הנביא יחזקאל בפרק שנקבע לנו כהפטרה לפרשת ויגש, הפרשה בה מתקיים האיחוד המחודש של בית יעקב (פרק ל''ז): טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ.

לחתור לאחדות


החלק הראשון של הפרק ידוע כ''חזון העצמות היבשות''. יחזקאל מוצא עצמו עומד בבקעה מלאה עצמות אדם, וה' אומר לו לצוות על הרוח שתבוא ותפיח בהרוגים האלה. הרוח ממלאת את תפקידה וההרוגים קמים לתחיה. והקב''ה מסביר ליחזקאל את פשר החזון: יא וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ. יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דני אלקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. התחיה הזאת אמורה ליצור אצלנו מודעות מוחלטת כי ה' הוא האלקים, מה עוד שהוא החזיר אותנו לארץ ישראל אחרי שכבר התיאשנו. ובשלב הזה, אחרי שהמודעות הזאת קנתה לה אחיזה בנפשנו, צריכים לדאוג שתמשיך להתקיים, ואת זה עושים בחיזוק האחדות הפנימית.

אחדות תחת דגל הקדושה


הנביא אמור לעשות פעולה סמלית של איחוד שני עצים לעץ אחד, וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. ופעולה זו מעוררת את סקרנות הרואים. והם שואלים: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. ה' שם בפיו תשובה: יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דני אלקים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי. לא עוד זרמים שונים ומנוגדים, אלא אחדות פנימית שמכוחה נתגבר על כל הקשיים: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. אבל חשוב כמובן המצב הרוחני: כג וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, וּבְכֹל, פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים. זו הדרך היחידה לצאת אל המרחב האמיתי.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי